ראשי » תרבות » במה

הבן הלא כל כך רע: שי גולדן מגיע לבמה

מצד אחד, הבמאי איציק ויינגרטן אחראי להגשה שכלתנית וחודרת ללב של סיפורו האוטוביוגרפי של שי גולדן "הבן הטוב" וצוות השחקנים עושה עבודה נפלאה. מצד שני, קפיצות מרובות בזמן מותירות רעיונות חצי אפויים ונטולי הקשר

העיתונאי שי גולדן פרסם ספר אוטוביוגרפי בשם "הבן הטוב", העוסק בתהליך האימוץ שלו ושל אחיו ובמרקם היחסים שנוצר בין ארבע דמויות מצולקות. מלאכת העברת סיפור חייו להצגה בהבימה הופכת אותו לכאורה לדרמה משפחתית בנאלית, אלא שאין זו "הצגת איקאה" מהסוג שהתיאטרון הישראלי כל כך אוהב, עם שלדים בארון וקונפליקט שנפתר בתשעים דקות, אלא משהו קצת אחר: יצירה אמינה, חמה ודי שלמה, שמוכיחה את ערכה האמנותי בזכות ולא בחסד.

עוד כותרות ב-nrg:
• נלחם בהטרדות רשת: אביב גפן תפס פדופיל
• "אמנות וגאונות": דודו אהרון עף על עצמו
• הנה הרגע המצחיק ביותר ב"אח הגדול"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

העלילה נפתחת בבית יתומים בחיפה. לחייהם של רן ושי שטרן, שני אחים בני שש ושבע שננטשו על ידי אמם, נכנסים שני זרים שמעתה יהיו הוריהם: אריה ואוולין גולדן, ניצולי שואה שעלו מרומניה ובחרו באימוץ לאחר שחוו טרגדיות בחייהם בכלל ובהבאת ילדים לעולם בפרט. הזוג הזה זקוק לרן ולשי לא פחות משהם זקוקים להם, וכך מתחילה להתהוות המשפחה החדשה.
 
השקר מסייע לדמויות הן כגלגל הצלה מאמירת אמת והן כמוצא אחרון לייסורים שנוחתים עליהם מחוץ ומבית. בתוך כך חולפות השנים וההצגה דוהרת מתחנת זמן אחת לאחרת ומתחבטת בשאלות מוסר, זהות ואהבה. הצופה עוקב אחריהם מהרגעים הראשונים ביחד דרך ריבים וכעסים ועד הגעה משותפת להשלמה מאוחרת, הבנה והשלמה.

מצד אחד, חייבים להודות ש"הבן הטוב" עשויה ברגישות אדירה. הבמאי והדרמטורג איציק ויינגרטן ליטש את האמירות של שי להצגה עדינה באופייה ובסגנונה, כמעט מהוססת. סוד הצלחתה שייך בראש ובראשונה לצורת ההגשה השכלתנית, שאינה מבקשת להאכיל בכפית. היא חודרת ללב מבלי להתכוון לכך במפורש ומסתמכת על מציאות בלבד.

מצד שני, יש לציין שעודף הקפיצות בזמן וריבוי העלילות הופכים את "הבן הטוב" לתכליתית מדי. רעיונות שמובעים במהלכה נותרים חצי אפויים ומעט נטולי הקשר. לעתים גם החוט המחבר בין הסצנות אובד, ואז נותר רק לצפות במערכונים מקסימים מחיי הגולדנים. ברגעים כאלה טוב שההומור משתלב ושמחת החיים ממוטטת את חומות הצער.

חוליה נוספת בשרשרת היא עיצוב ויזואלי מוקפד של מעצבת הבמה לילי בן נחשון (רק חבל שהעמודים שניצבים במרכזה מסתירים את השחקנים לפרקים), מעצבת התלבושות דליה פן והתאורן מאיר אלון.

בנוגע להישג המשחקי: שני זוגות שחקנים כובשים את הבמה בכל רגע בהם הם מופיעים. טטיאנה קנליס- אולייר היא אוולין פשוט נהדרת, כשלצדה רוברטו פולק המרגש כאריה הדואג והחולה. יובל שלומוביץ מגלם את רן המורד והמפוכח, וניר זליחובסקי בהופעה מתמסרת ומאתגרת בדמות אחיו שי - שיקוף של הסופר, המחזאי והמספר.

זוהי הצגה נכונה, כנה ונוגעת, שגם אם המבנה שלה לא תמיד מוכיח את עצמו, ללא ספק מותירה אצל הצופה חוויה מרשימה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...