ראויה לכתר: וולף הול של ה-BBC עושה היסטוריה
בחירת יוצרי הסדרה להעמיד במרכזה דמות פחות ידועה, התבררה כהימור מוצלח במיוחד. מבט ביקורתי, דיאלוגים שנונים וליהוק מבריק ממצבים את 'וולף הול' כאחת הסדרות המסקרנות על המסך
במרכז עלילתה של סדרת הדרמה 'וולף הול', שפרקה הראשון שודר אמש ב-yes, ניצב זוג נשוי. משאת נפשו של הבעל היא בן שימשיך את דרכו, אך הוא ורעייתו אינם מצליחים להביא ילד לעולם. בצר לו, הוא מחליט להתגרש ממנה ולשאת תחתיה את האישה הבלתי מושגת עליה הוא חולם מזה זמן רב, עוד מן הימים בהם ניהל רומן סוער וממושך עם אחותה.
עוד כותרות ב-nrg:
• חשיפה: ההצגה הבאה על הכוונת של רגב
• נעים במבוך: מגורשי גוש קטיף מחפשים בית
• ניצול וזלזול: למה אסור לצפות ב"אקס פקטור"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
תקציר העלילה הזה יכול לתאר, בשינויים קלים, רבות ממאות הטלנובלות שעלו על המרקע, אך כאשר לגבר קוראים הנרי השמיני והאישה הנחשקת שמעבירה אותו על דעתו היא לא אחרת מאשר אן בוליין, העלילה זוכה באופן מידי להילה של איכות ויוקרה, שעל הסדרה להצדיק. האם היא עומדת במשימה?
על אף עסיסיותה של מערכת היחסים בין השניים, יוצרי הסדרה בת ששת הפרקים בחרו שלא להתמקד בדמויותיהם של אן בוליין והנרי השמיני, אלא לעשות בהם שימוש כרקע פוטוגני לקורותיו של גיבורה האמתי של הסדרה – תומס קרומוול, בנו של נפח מפשוטי העם, שפילס לו דרך בזירה הפוליטית באנגליה של תחילת המאה ה- 16 עד שהיה למזכיר המדינה ואף לרוזן.
מה שנראה במבט ראשון כבחירה תמוהה למדי שעליה להוכיח את עצמה, מתגלה כלא פחות ממהלך מבריק, המאפשר לסדרה להציג את הארמון כזירה פוליטית מרתקת ולדון בסוגיות כמו מבנה החברה האנגלית, ריבוד מעמדי ומוביליות חברתית.
סיפורי ההיסטוריה מפנים זרקור לעברן של דמויות מסוימות, בשעה שאחרות נדחקות לאפלולית השוליים. קסם רב טמון ביכולת לשלוף דמות משנית, להפכה לגיבורה הראשית ולטוות את הנרטיב סביבה. שלושת יוצרי הסדרה - הילרי מנטל, שהסדרה מבוססת על צמד ספריה, התסריטאי פיטר סטרוהן והבמאי פיטר קוסמינסקי, מלמדים אותנו שני שיעורים חשובים על אמנות ועל החיים – האחד, הוא שההיסטוריה מוסיפה להיכתב כל הזמן, והשני, הוא כי יש שלל דרכים לספר סיפור, גם כזה הנחשב מוכר וידוע.
רבות מן העובדות המשמשות כיסודות העלילה אכן נאמנות להיסטוריה כפי שהיא ידועה לנו. יחד עם זאת, יוצרי הסדרה נטלו לעצמם מידה רבה של חופש אמנותי בבניית הדמויות ובכתיבת הדיאלוגים, והתוצאה מרהיבה – דיאלוגים שנונים וחדים, סצנות עוצמתיות, תפאורה יפהפייה ומתח שהולך ונבנה לאורך הפרק ובסיומו מגיע לשיא.
דמיאן לואיס, המוכר לנו מ'הומלנד', מגלם את דמותו של המלך באופן אמין ומעורר התפעלות, וטיב משחקו שני רק לזה של מארק ריילנס, העוטה את דמותו של קרומוול. ריילנס, הנחשב לגדול השחקנים השייקספיריים של תקופתנו, נוטף כריזמה וכישרון גם על המסך, ויוצק עומק רב אל הדמות רבת הניואנסים שהוא מגלם.
אחד ממבחניו הגדולים ביותר של המדיום הטלוויזיוני או הקולנועי, הנו השהייתה של ידיעת הצופה כי מה שנגלה לעיניו על גבי המסך בו אינו אלא בדיון, לכל הפחות מבחינת האופן בו הוא מוצג. 'וולף הול' עומדת במבחן זה בהצטיינות – קל להישאב אל התקופה ואל העלילה הסוחפת ולשכוח, לאורך שישים דקות, כי איננו נמצאים באנגליה של תחילת המאה ה- 16.
אין ספק שרבות מן הסוגיות הנדונות בסדרה, כמו מאבקי שלטון, עוצמתה הפוליטית של הדת והתאווה לשררה, רלוונטיות לא רק לתקופה בה מתרחשת העלילה, כי אם גם לימינו אנו. ארמון המלך משופע במהלכים פוליטיים מתוחכמים, תכסיסים, שחיתות ומוסרנות במסווה של מוסריות, ונקודות הדמיון בין המתרחש בו ובין המתחולל במוסדות השלטון העכשוויים במדינות שונות בעולם לא תיעלמנה מעיניהם של הצופים הביקורתיים, בין אם יוצרי הסדרה התכוונו לכך ובין אם לא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם