ראשי » תרבות » מוזיקה

אייקון רוק בבארבי: האמת הפנימית של נינט טייב

נינט השיקה סינגל חדש בהופעה חגיגית עם הבעל יוסי מזרחי והצ'לו של מאיה בלזיצמן. שלחנו את חן מרקס לסקר את ההופעה, והוא חזר עם ביקורת על המבקרים ומסקנות מפתיעות על המאמי הלאומית

עוד לפני שנדבר על נינט, ההופעה שלה אתמול בבארבי, והדרך בה מבקרים קוטלים אותה, צריך לומר כמה מילים על "הקרקס של דולי" - הופעת החימום, שהציגה סט רוק מהודק, עצבני, ותכליתי מאין כמוהו.

עוד כותרות ב-nrg:
• חשיפה: ההצגה הבאה על הכוונת של רגב
• נעים במבוך: מגורשי גוש קטיף מחפשים בית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ליתר דיוק, מדובר בכמה מילים אל סולנית הלהקה לירון רפאלי, וזה הולך ככה: גברת, יש לך את כל החבילה, יש לך קול, נוכחות, ויש לך לוק. האמת, את כל כך מגניבה שאין בנאדם בעולם שלא היה מוריד בשבילך את הירח. עכשיו, בינינו, למרות שזה יופי כל המחמאות האלה, כל זמן שתמשיכי לשיר באנגלית (ולא משנה כמה שרשראות "חי" תענדי על הצוואר), את המחמאות האלה תקבלי רק ממבקרי מוזיקה מרירים. ובניסוח אחר, עשי לעצמך טובה, תכתבי שירים בעברית, זה יעשה לך טוב.
 
ועכשיו, לנינט. הדמות של נינט טייב מסקרנת אותי, לא בגלל יהודה לוי, לא בגלל הבחור שדומה לחאל דרוגו, לא בגלל התינוקת שלה, וגם לא בגלל כוכב נולד וההשפעות התרבותיות של התוכנית. נינט מסקרנת אותי בגלל שיש לה אמת פנימית – אמת משתנה, אמת שמובילה אותה למקומות לא צפויים.

לפני יותר מעשר שנים נינט זכתה בכוכב נולד הראשון – וכל מי שעיניים בראשו ציפה שהיא תחליף את ריטה, או לכל הפחות, תהפוך להיות המקבילה הנשית של עומר אדם. אבל לנינט היו תוכניות אחרות. האלבום הראשון שלה היה אלבום של מי שמחפשת דרך שתתאים לה (ולא מוצאת), ומאז, החיפוש נמשך תוך כדי זה שנינט בונה לעצמה תדמית ושוברת אותה, כך, אלבום אחרי אלבום. לא רק זה, בחודש האחרון היה אפשר למצוא על במות הארץ שתי זמרות שעונות לשם נינט, עם שני מופעים שונים מהותית. הראשונה מופיעה במקומות קטנטנים עם הצ'לנית מאיה בלזיצמן. והשניה, זו שהופיעה אתמול בבארבי, לא פחות מאייקון רוק, שמצויד בסיוע ארטילרי של להקת פאנק מאומנת היטב.

אני לא יודע מה טוב יותר, להיות אומן שמצא את דרכו, או אחד שעדיין מחפש אותה. מה שבטוח הוא שלהיות אחד שעדיין מחפש, משמעו לא להיות משעמם ומשועמם. ומהבחינה הזו נינט, וההופעה שנערכה אתמול בבארבי, לא היו משעממים בכלל.

את הערב נינט פתחה בשיר "מה קרה" מהתקליט שבדרך, זהו שיר שעוסק בפרשיות ההטרדה המינית בצבא ובמשטרה. בסוף השיר שואלת נינט איך אנשים שלא מסוגלים לשלוט באברי המין שלהם אמורים לשלוט במדינה. אל השיר הזה נינט הצמידה את השיר "דופק" ("אני אוהבת אותך קשוח / אבל אל תתבלבל / אל תשתמש בי [...] תדבר לאט כדי שארגיש / איך כל מילה מבעירה בי אש / וכמה חם לי"). זה היה זיווג מעניין, בין שני שירים חזקים, המוסיקה היכתה בקהל שקיבל את נינט באהבה – ובדיעבד, דווקא הפתיחה הטובה הזו היתה החלק החלש בהופעה (בניסוח אחר, מכאן זה רק השתפר).

בשני השירים הראשונים נינט עמדה במרכז הבמה, כשהגיטרה משמשת עבורה כמגן מפני העולם, היא היתה סטאטית ומכונסת בעצמה, לא פונה אל הקהל – רחוקה מאוד מהפרפורמרית שגילתה לזוהר ארגוב לאן הוא יכל להגיע.
 

לאחר שני השירים הללו נינט התחילה להכיר בקיומו של הקהל, היא פלטה "וואוו", הורידה מעצמה את הגיטרה, ומשהו בה השתחרר כשהיא עברה אל השיר הבא: I C U, שגם בסופו היא פנתה אל הקהל באמצעות המילה "וואוו" אליה היא הוסיפה: "אין לי מילים".

זה לא סוד שמבקרי מוזיקה נהנים לחבוט בנינט, ואחרי ההופעה שראיתי אתמול אני גם מבין למה – זה קל, פשוט, כמעט מתבקש. לדוגמה, אפשר היה לפתוח את הביקורת שאתם קוראים עכשיו בהפגנת האתיופים שהתרחשה אתמול בכיכר רבין ("שוטר אלים – חייב להיות בפנים"), ועל כך שנינט לא הזכירה את האתיופים במילה (מה הקשר בין נינט ובין האתיופים? ולמה היא צריכה להזכיר אותם בהופעה? אין לי מושג, אבל סמכו עלי שאם הייתי רוצה הייתי מוצא קשר). הייתי יכול לדבר על ה"וואוו" וה"אין לי מילים" – ולהפוך אותם לירידה ארוכה ומתמשכת. היה אפשר לספר באריכות על "אבי", בחור שבמהלך ההופעה הציע מעל במת הבארבי נישואין לחברה שלו (בחיי – גם זה קרה אתמול בהופעה של נינט). היה אפשר לדבר על הטקסט "אני מעדיפה לשתוק" שצרחה נינט במהלך השיר "מילים" והאירוניה שגלומה בו, או לספר באריכות רכילותית על הנשיקה הרומנטית של נינט לבעלה על הבמה תוך כדי שהיא שרה: "אם אני אלך סוף סוף / אני אלך / לא תמצא אותי / גם אם תחפּור מתחת לאדמה".

קל מאוד לרדת על נינט, לכתוב שאי אפשר להאמין לה, הרבה יותר קל מאשר לומר במילים פשוטות שההופעה של נינט אתמול היתה מצויינת. הופעה שהעמידה להקה שחבריה מבינים אחד את השני בצורה מלאה, הופעה שבמרכזה עמדה כוכבת רוק אמיתית שמגנטה אליה את כל תשומת הלב. הופעה שבחלקיה החלשים היתה טובה מאוד; ובחלקיה הטובים היתה מעולה.

הופעה שמשכה אליה את האנשים שהבארבי כמעט ולא רואה - קהל מעריצים אמיתי, כזה שכמעט לא קיים יותר (הרגע בו נינט התיישבה על הבמה ואחת מהמעריצות ליטפה לה את השיער היה מכמיר לב). קהל שמכיר את כל המילים בעל פה, קהל שחיו שזורים בשירים של האומן (היה צריך לראות את התגובה של הקהל למילים: "רוצה להיות לרגע מישהו אחר" או "הכל אצלי הפוך"). במילים ברורות, ההופעה של נינט אתמול היתה הופעת רוק אמיתית.
 

כידוע, מבקרי מוזיקה הם אנשים קטנים, מרירים, חסרי חיים וחוש אסטטי, אבל הסיבה לכך שנינט נקטלת נובעת מכך שהבחירות האומנותיות שלה מעליבות את עדת המבקרים. נינט אמורה (בעבר, בהווה ובעתיד) למלא את אמפיתיאטרון קיסריה בכל יום נתון; ולמרות שלנינט יש את כל הכישורים למלא את קיסריה הבחירות האומנותיות שלה הן כאלה שרק מרחיקות אותה משם. במקום למלא את קיסריה, נינט ממלאת את הבארבי, והיא עושה את זה באמצעות מוזיקת רוק פאנק – שאמורה להיות נחלתם הבלעדית של אומנים מיוסרים שאת עיקר כספם מרוויחים מטיפים.

נינט גדולה מידי עבור הבמה של הבארבי, היא גדולה מידי עבור סצנת השוליים. וכך, מה יכול לעשות אדם שכותב ביקורות מוזיקה כשהוא ניתקל בנינט? לכתוב שנינט גדולה מהסצנה שהוא מסקר? ברור שלא. האפשרות היחידה שיש למבקר היא לרדת עליה. לרדת על הבחורה מקריית גת שזכתה באיזו תכנית ריאליטי, ועשתה כסף מדוגמנות. המבקר יורד על נינט כי עצם קיומה מעיד כמה בוציים ודלוחים מי הביצה בה הוא חי – ונסיים, בנימה אופטימית זו.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...