נקמת היורם: דודו ארז כוכב מעונב
"החפרנים" בחינוכית 23 היא הדבר הכי חם שיש היום בטלוויזיה שלכם, ומדובר בכלל בתוכנית ילדים שמלמדת מדע, טבע והיסטוריה. דור חדש של גיקים כבר לא מתנצל? אם זה תלוי במנחה התוכנית דודו ארז, חנון גאה, הכל שאלה של גישה
זו הייתה טעות לקבוע עם דודו ארז במקום ציבורי. קצת קשה להתרכז בשאלות כשכל רגע ניגש לשולחן ילד ומבקש סלפי, ואחריו מתנפלת גם האמא עם חיבוק דביק ולוחשת "דודו, אתה משהו, באמת משהו". ועל הדרך היא גם מנסה לברר אם יש לו מושג איך הנמלים יודעות לטפס לדירה שלה בקומה 18.
עוד כותרות ב-nrg:
• "הזמן המקביל" יועלה מחדש - בחסות בל"ד
• נעים במבוך: מגורשי גוש קטיף מחפשים בית
• רוג'ר ווטרס דרש להחרים, האמנים לא זרמו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אני מקבל המון אהבה ברחוב", הוא צוחק, "ולא רק מילדים. הרבה מבוגרים פונים אליי. מורים כותבים לי בפייסבוק. לפני שבועיים עצר לידי טנדר עם חבורת שיפוצניקים מלוכלכים מסיד והם צעקו לי: 'דודו, תגיד, למה האותיות במקלדת כל כך מבולגנות?'".
באחת הפעמים, הוא נזכר, הגיעה האהבה הזו לסוג של סכנת חיים. "הרגשתי תעוקה בחזה. הייתי בטוח שיש לי התקף לב וטסתי לבית החולים", הוא נזכר. "אני עומד לי בתור למיון, כולי מתפתל מכאבים, ופתאום בא ילד ושואל אם אפשר להצטלם. אמרתי לעצמי 'וואלה, גם אם זה הסוף שלך, לפחות תצטלם איתו'. ובאמת נשמתי אוויר לשנייה והצטלמנו".
לא יכולת לומר לו שאתה לא מרגיש טוב?
"עד כמה שזה תלוי בי, הוא לא צריך לדעת מה אני מרגיש".
תשכחו מעודד מנשה, עזבו אתכם מטל מוסרי. דודו ארז הוא הכוכב החם של עולם הילדים והנוער, ומי היה מאמין שהוא יהפוך לכזה דווקא בזכות תוכנית שעוסקת במדע ובטכנולוגיה. ארז, אגב, ממש לא לבד. משהו טוב עובר באופן כללי על הטלוויזיה החינוכית בשנה האחרונה, שחווה רנסנס מבורך מאז שהופקדה בידיו של המנכ"ל אלדד קובלנץ. שמות גדולים כמו מוני מושונוב, ירון לונדון, גורי אלפי ואחרים עושים את דרכם לערוץ (ראו בוקסה), ויחד עם דף פייסבוק שמנוהל למופת (כנסו–כנסו לשם, זה המקום הכי מצחיק ברשת) הפך הערוץ הזה לדבר הכי חם בטלוויזיה.
גולת הכותרת היא ללא ספק התוכנית "החפרנים", שהוציאה לאור כמה כישרונות מבטיחים כמו יובל סגל, מירב פלדמן, רחלי רוטנר, משה מלכה וכמובן ארז עצמו, שמגיש אותה וגם נמנה על צוות הכותבים, אבל עליה עוד נחפור בהמשך.
מוזר להיות סלב אחרי שנים של אנונימיות?
"זה לא קרה פתאום. אני לייט בלומר, התחלתי מאוד בקטן. כבר בתור ילד הופעתי בטלוויזיה בתוכנית 'סיפורים בראש' בהנחיית איציק ויינגרטן. אני זוכר את עצמי בכיתה ט' נוסע לאולפני הרצליה באוטובוסים כדי לצפות ב'סיבה למסיבה' עם רבקה מיכאלי. יושב באולפנים, רואה איך מצלמים, נכנס לקונטרול. הייתי פריק של טלוויזיה. זה לא קרה בבום. יש פה תולדה של עבודה קשה מאוד".
כשארז אומר עבודה קשה, הוא מתכוון לכך. דרכו הייתה מפותלת כמעט כמו רעמת התלתלים החצופה–משהו שמונחת על ראשו.
הוא נולד בנתניה בשנת 72', בן בכור מבין ארבעה, לאמא ממוצא לובי ואב ממוצא עיראקי. למשך זמן קצר ענה לשם "דוִד יעקב", "אבל תוך כמה ימים אמא שלי מצאה לי כינוי חיבה וזהו, נגזר עלי להיות דודו".
את ילדותו בבית הספר ביאליק העביר בתור ילד הכאפות של השכבה. גיק אמיתי, עם כל הסטריאוטיפים הנלווים - מוזיקה בקונסרבטוריון, חוג דרמה, משתתף נלהב בחוגי נוער שוחר מדע, תלמיד מצטיין וחנון. "ניגנתי באקורדיון, הייתי מופיע בטקסים של בית ספר מול 1,000 תלמידים, וכמובן שהם התנקמו בי. אנחנו מדברים כאן על שנות השבעים–שמונים, החברה הייתה פחות מעודנת. לא חסכו בתגובות".
כלומר, מה עשו?
"הרביצו".
אחרי הצבא פנה ללימודי משפטים ועבד בפרקליטות הפלילית. הוא נישא פעמיים והתגרש פעמיים. משהו בהתפוררות הנישואים הראשונים דחף אותו לשינוי גם בקריירה. "ברגע שהקונספציות שאתה מכיר קורסות לך מול הפרצוף, יש כאלה שמתמוטטים ויש כאלה שמנתבים את זה כדי לעשות את מה שחלמו. עזבתי בפרקליטות משרה די מכובדת, זה לא היה טריוויאלי".
את הצעד הראשון בטלוויזיה עשה בתור תסריטאי ושחקן בערוצי נישה — תחילה בערוץ פוקס קידס, שמאוחר יותר הפך לערוץ ג'טיקס. משם המשיך להנחיית תוכנית ההומור והסאטירה "מהדורה מוגבלת" בערוץ ביפ, ערך משאלי רחוב הומוריסטיים לתוכנית של טל ברמן, הנחה את "לילה בכיף", עשה גיחה לשתי עונות של ארץ נהדרת, ובין לבין הופיע בסטנד–אפ, התגלגל בכמה תוכניות שוליים, ובסוף נחת ב"החפרנים".
"זה משהו שרציתי לעשות הרבה זמן", הוא מסביר, "אני זוכר שישבתי פה לפני שנתיים עם העורך יגאל שפירא, ממש בבית הקפה הזה, והוא אמר לי 'בוא נעשה טלוויזיה שנשמח שהילדים שלנו ייהנו לראות'. אמרתי לו 'אני בפנים'. זה קסם לי".
והקסם אכן הצליח. החפרנים היא למעשה מהדורת חדשות מוטרפת ונוטפת מגניבות, אבל גם כזו שעושה כבוד לילדים ומגרה את סקרנותם. הכתבים יוצאים לחקור אחר שאלות מתחומי הטבע והמדע, כמו למשל מדוע לפיראטים יש רטייה, מי המציא את ריצת המרתון, האם אפשר לנוע במהירות האור או האם ניתן לנוע בזמן.
"החפרנים" היא בעצם נקמת היורם שלך?
"היא לא רק נקמת היורם, היא התגשמות חלום. החפרנים היא נקמת האנשים שרוצים לדעת. נקמת האנשים שמאמינים בידע, חוכמה והשכלה ומוכיחים שאם מאכילים את הצופה בגורמה, בסוף הוא ילמד לאהוב את זה ולא יצטרך את הפאסט פוד. במשך שנים הייתה לי פנטזיה לעשות משהו לימודי. הייתי צופה בתוכניות של מודי בר–און ומתקנא בו. הרבה פעמים ניסיתי להציע תוכניות מהסוג הזה אבל אמרו לי שזה לא סקסי. גם לפני שנכנסתי לחפרנים אמרו לי יועצים: 'אל תעשה את זה. בשביל מה אתה צריך תוכנית ילדים, זה ממותג פחות מפריים טיים'. אבל אני התעקשתי ואמרתי שגם אם זו תהיה ההתאבדות המקצועית שלי, הפעם אני הולך עם זה עד הסוף ועושה משהו שאני באמת אוהב".
איך הצליחה תוכנית אולפן בתקציב מינימלי, עם טקסטים שמוקראים מתוך טלפרומפטר, לרתק למסך בשעה שבע וחצי בערב ילדים והורים גם יחד? צריך לצפות כדי להבין. ארז, המנחה, נע בין רצינות תהומית לנונסנס חסר גבולות, ואת כל אלה הוא מצליח להגיש בעברית צחה, בהומור אינטליגנטי ובשילוב פניני לשון שאפשר כבר לדמיין את הילדים מתרפקים עליהן בעוד 20 שנה. משפטים כמו "כתבינו פזורים בכל רחבי האולפן", "נמצא איתנו כאן פרופ' אמיתי לזואולוגיה", הצמדת שם המשפחה "קידר" לכל אחד מהכתבים, וכמובן, כל נושא מסתיים במילותיו המסכמות של ארז: "אני מכריז על הנושא כחפור".
אין ספק שמדובר כאן בעוף טלוויזיוני מוזר, שמשלב גיקיות אקדמית עם הומור פרוע סטייל הקומדי סטור, ובצורת ההגשה אפילו מזכיר קצת את קיציס.
איך כל אלה מתיישבים יחד?
"אני לא יכול להילחם באסוציאציות שלך, אבל יש שם זגזוג נכון ומאוד לא אינטואיטיבי, של לעשות בלגן ואז להגיד בואו נראה מה למדנו. וזה החידוש, שאפשר לעשות משהו דידקטי ולהצחיק על הדרך, ועדיין להיות לימודי.
"גם במילואים אני עושה את אותו הדבר. אני נותן הרצאות בנות שלוש שעות בבית הספר למשפט צבאי ועדיין מצליח להצחיק אותם. יש לי יכולת ללכת בין שני הדברים הללו, ובחפרנים במיוחד. אנחנו מרשים לעצמנו גם להיות מתוחכמים. יש סצנות שלא מתבררות ישר בהתחלה, לפעמים רק בפעם השנייה או השלישית. אבא שלי למשל מכור לתוכנית, הוא כל פעם מתקשר אליי כדי שאסביר לו דברים".
אבל בסופו של דבר זו תוכנית ידע. איך מנגישים נושאים כבדי משקל לדור הסמארטפונים התזזיתי?
"אני לא יודע מה לגבי דור הסמארטפון, וגם לא מאוד מתחבר לאמירות מהסוג של 'הם ככה ואנחנו היינו ככה'. גם בתור ילד, מאז ומעולם השתעממתי בקלות. אני לא חושב שילדים צריכים לסבול או להשתעמם מול המסך. כשלמדתי באוניברסיטה והמרצה ישב על כיסא והרצה לנו במשך שעה על דיני מיסים, קרסתי לתוך עצמי וחיפשתי נקודה בקיר לבהות בה. אז גם אני דור המסכים. מה, אנחנו לא מכורים לסמארטפון ולאינסטגרם? אבל אני סבור שאם המוצר הטלוויזיוני מספיק טוב מבחינה קומית ומקדים את הצופה בצעד אחד, הוא יכול להצליח".
עשית את דרכך לטלוויזיה בדם, יזע ועמל. לא מכעיס לראות אנשים שעושים קיצורים, כוכבי ריאליטי למשל?
"לא. אני פשוט מעביר ערוץ. זה הכוח הגדול שיש לי כצופה. אז נכון שילד מתמסר יותר למה שהוא רואה ולכן זו אחריות לתת לו דברים בעלי ערך, אבל אני לא פוסל בידור, יש מקום גם לזה".
אומרים שלעשות צחוק זה עסק רציני מאוד. איך אתם מגיעים למידע כמו "האם לנו ולג'ירפה יש את אותו מספר חוליות" או "למה הקש עולה כששותים סודה?"
"באמצעות תחקיר ושעות של עבודה. אני נמנה על צוות הכותבים, ורוב הזמן אני עסוק בזה. העבודה על הסט היא בשבילי מנוחה. יש שם באמת חבורה של גאונים, אנשים עם אהבה לדבר. יגאל שפירא, העורך, הוא מדריך פסיכומטרי, איש מלא בידע שמגיע גם למקורות בשפות זרות ומתעמק בחומר. ומה שכיף בעבודה מולו זה שהוא באמת נותן לנו המון מרחב, לא צריך להילחם איתו".
בסוף התוכנית מתקיים טקס קבוע, שארז הנחיל, ובמהלכו הוא פונה ליובל סגל, כביכול כדי להעביר את השידור אליו, וסגל מתחיל לפרט את כל הנושאים שהוא מתכנן לעסוק בהם. כמובן שמדובר באותם נושאים שעסקו בהם בתוכנית הקודמת. מאחורי הדאחקה עומדת חשיבה מאוד דידקטית, מין דרך מתוחכמת שמצאו היוצרים כדי לסכם את השידור ולעשות סדר בתוך הבלגן.
"זה סוג של פארודיה", מסביר ארז, "שנועדה קצת להגחיך את הקונבנציות של הטלוויזיה ולצחוק על המנחים שתמיד פונים למגיש שבא אחריהם ושואלים 'הי מה קורה, בוא ספר לנו מה יש לך היום', ואין לזה שום ערך אמיתי, אז למה לזייף כימיה?".
ולמה אתה מוסיף לכולם את שם המשפחה "קידר"?
"אני לא יכול לגלות".
נו באמת.
"אני יכול לומר שזה על שם מישהי שעבדה איתי בעבר והיו לה שני שמות משפחה שאחד מהם היה קידר, וזה נורא הצחיק אותי, כי אני תמיד אוהב לשחק עם שפה. אז התחלתי לקרוא לכולם קידר. מין שטויות כאלה, נונסנס".
אפרופו שפה, מאיפה העברית היפה שלך?
"העברית זו תולדה של לימוד, עוד לפני 'החפרנים'. מאוד חשוב לי לדבר עברית נכונה. אני מסתובב עם 'רב מילים' ובודק כל מילה שאני אומר. ברמה כזו שלפעמים אני מסמס לעורך שלי ושואל איך אומרים גלידה, במלרע או במלעיל, והוא אוסר עליי לדבר ככה ואמר לי 'די יש גבול'. גם בסטנד–אפ, אין לי מילה אחת גסה בהופעה. אני באמת מאמין שחשוב להקפיד על העברית, כי השפה שלנו היא כמו דגל, ולא הולכים עם דגל מלוכלך".
הקול שלך מאוד רדיופוני, יכולת להיות מגיש חדשות בפריים טיים.
"קודם כול אני כן מגיש. בגלי צה"ל יש לי תוכנית אקטואליה עם אבי אטינגר, אבל אני לא עוסק בזה כי בסופו של דבר אני יותר נהנה להצחיק".
היית בארץ נהדרת, למה לא המשכת שם?
"כי מראש זו הייתה תקופה מוגבלת. לקחו אותי לשתי עונות, הן נגמרו וזהו. לא הייתי יכול להיות שם כי אני לא חקיין. אני סטנדאפיסט. המקום היחיד שיכול היה להתאים לי זו הנחיה, והוא כידוע, כבר תפוס".
למה באמת נכנסת לנישה של מגיש?
"כי בישראל יש קטע שמאוד קשה לצאת מהמשבצת שנכנסת אליה ומאוד קשה לשכנע מלהקים שאתה גם משהו אחר. היו תקופות שגם שיחקתי, בביפ ובג'טיקס. אבל כנראה אני פשוט נורא טוב בלעשות סדר. ואני לא רק עושה סדר, אני גם מכבס את הבלגן בשביל הצופה".
לא קצת מבאס להיות רוב הזמן בערוצי נישה?
"אני חושב שתחום ההומור חייב להיות קצת מחתרתי, קצת שוליים. גם מאוד משמחת אותי הידיעה שאנחנו משודרים בעידן פלוס וביוטיוב, כך שגם אנשים שידם אינה משגת יכולים לצפות בנו. אם תבוא הצעה טובה בערוץ מרכזי אני מניח שלא אסרב, אבל הכסף והרייטינג לא מניעים אותי. לא עזבתי את הפרקליטות בשביל זה. החקירה אצלי היא באמת הגשמה עצמית שורשית. לפעמים זה בא טוב לפריים טיים ולפעמים פחות, אבל לפחות אני קם מאושר בבוקר".
דודו ארז הוא לא מרואיין קל. הוא מהוסס, מחושב, בוחר את מילותיו בקפידה, נזהר מאוד לא לפגוע ולא להשמיץ אנשים שיקרים לו. כך למשל, כשנשאל על ירון ברלד חברו הטוב, ששמו נכרך בין השאר בחשד לתקיפה מינית (התיק נסגר מחוסר ראיות), הוא לא מתפתה אפילו להתעכב על העניין, רק מפטיר: "אתם צורכים אותו דרך טלוויזיה, אני צורך אותו כחבר", וממשיך הלאה בטבעיות. גם הניסיון לבדוק את היחס שלו למוצא ולכך שהוא הגיע מנתניה (עיר עם הרבה סטריאוטיפים, כידוע) עולה בתוהו. כאן אפילו מדובר בשאלות שממש עושות לו אלרגיה.
"אני לא יודע מה זאת מזרחיות. היו לי סבא וסבתא מזרחיים ושם זה מסתכם. כילד קטן שנולד בישראל וגדל על מוזיקה קלאסית ומנהרת הזמן ובני היל ותוכניות של החינוכית, אין לי שום דבר לומר על זה. זה לא שגדלתי במדינות ערב, שיש לי זיכרונות משם. גדלתי על ערכים של 'תלמד, תדע תצליח', ואותם אני מנסה גם להנחיל בחפרנים. אחרי 2,000 שנה שטרחנו להתאחד, לדבר פתאום על עדות נשמע לי כמו משהו אידיוטי. אני לא מקנא באנשים שחושבים עליך או מייחסים לך תכונות אופי על שום זה שסבא שלך נולד בעיר אחרת".
אתה רוצה לומר שמעולם לא נתקלת בגזענות?
"ממש לא. אני מאמין שכל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי להיות טוב במה שהוא עושה ולא להאשים את הסביבה או המקום שבו גדל".
ואם כבר הזכרנו ברנז'ה, קשה להתעלם מהתזמון האקטואלי של הראיון, שהתקיים בצל מחאת האמנים, כאשר נאום הבהמות של עודד קוטלר צוטט בכל עיתון ותמונות פניה הכעוסות של גילה אלמגור נפוצו לכל עבר ברשתות החברתיות. ארז עצמו לא שש להביע עמדה בנושא, אבל בסוף מחלץ משהו: "אני חושב שאלו דברים שלא היו צריכים להיאמר. לא מקובל עליי בשום אופן להעליב אדם על סמך אמונותיו. הפלורליזם הוא היכולת להכיל גם את מי שלא מאמין באותם דברים שאתה מאמין בהם. אין מקום להתנשאות. אבל בתוך תוכי אני גם מאמין שהוא אמר את זה אך ורק כי הוא כעוס ולא כי הוא באמת חושב ככה. קשה לי מאוד להאמין שאיש כמוהו, שהוא באמת ענק תרבות, סבור ש–30 מנדטים הם בהמות מלחכות עשב. אולי בעידנא דריתחא זה מה שיצא לו, אבל בחייכם חבר'ה, הקהל שלנו הוא מכל המנדטים וכל המגזרים. הקהל הוא הלקוח ואנחנו מכבדים את הלקוח".
איפה אתה ממוקם מבחינה פוליטית?
"יש לי דעה פוליטית אבל אני מעדיף לא להביע אותה. זו אחת התכונות שיש לי כעו"ד, שאני מסוגל להביע הזדהות עם הרבה סוגים של עמדות".
אז נשאל זאת כך - כואב לך לשמוע השמצות על מדינת ישראל?
"תראי, אני חלק מהצבא ומודה שאני לא אובייקטיבי. אבל מפריע לי המבט הזה שיש כל הזמן החוצה למה שקורה בחו"ל. כשאני צריך לנסוע לחופש אני בדיכאון מזה. ישראל היא דמוקרטיה נפלאה בעיניי, החופש פה הוא מדהים, בטח לעם היהודי, וזה שאנשים נוהרים לכאן זה לא סתם. כשאנשים משמיצים את המדינה הם בעצם משמיצים אותי. כי המדינה זה אני. אין לי שום בעיה עם מבקרים, אבל יש לי בהחלט בעיה עם אנשים שמסתובבים בחו"ל ומדברים".
כמו שוברים שתיקה למשל?
"אני חושב שיש לצבא מספיק מנגנונים משל עצמו כדי להסיק מסקנות. ושוב אני אומר - אני חלק מהצבא, פעם בשבועיים לובש מדים ומרצה בבית ספר למשפט. בצוק איתן קיבלתי טלפון ממילואימניקים בקיבוץ בארי שאמרו לי 'עשה טובה, בוא לפה'. לקחנו רכב, כמה סטנדאפיסטים, נסענו לשם בין כל הבומים ונתנו הופעה מול 500 חיילים. אז כן, אני ישראלי ויהודי ואני חושב שיש לנו צבא נהדר. גדולים ממני אמרו עליו שבחים, אז מה אתם רוצים לשבור, איזו שתיקה?".
אתה מאמין באלוהים?
"כן".
ואם ילד ישאל ב"החפרנים" אם יש אלוהים, מה תענה?
"שאלה מצוינת. ככלל, אחד הדברים שמניעים אותנו הוא לא לנקוט עמדה, בטח בעניינים של דת. אנחנו משתדלים להביא את הדברים בצורה אחראית. וכן, אני מאמין שאפשר לתת תשובה לשאלה כזו. היא לא תהיה בהכרח מדעית, אבל כן אפשר לתת לילד מנעד של תשובות ולתת לו לבחור עם מה הוא מזדהה. זו שאלה נפלאה ואני לא בטוח שלא נעסוק בה בעונה הבאה".
לסיכום, אולי בכל זאת תזרוק משהו על שד עדתי ומזרחיות?
"נראה לי שאזרוק לך דווקא משהו אחר".
כמו מה למשל?
"שאני מכריז על הראיון כחפור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם