תעלומת התווים האבודים והמלחין היהודי הנרדף
כשחוסל התיאטרון היהודי במוסקבה, רק המלחין המהולל לב פולבר הצליח להימלט עם דפי התווים שלו. מאז לא שמע איש את יצירותיו, עד ש-70 שנה אחר כך יצאה תמרה רזניקוב להשיב את כבודו הרמוס
הבניין אדיר־הממדים בלב מוסקבה המה מאבטחים. מכל פתח דלת זהובת מקוש הציץ בה שומר במבט חשדני. בפני כל אחד ואחד מהם היא חזרה ודקלמה את מה שהורו לה לומר בשיחת טלפון אנונימית מישראל: אני כאן בשביל יעקב סמיונוביץ'. לשמע השם נפתחו בפניה כמו קסם דלת אחר דלת, ולא רק מילולית. שמו של המו"ל הותיר רושם על לובשי המדים, והם מיהרו לסלול לאישה שניכר שאינה מקומית את הדרך אליו.
תמרה רזניקוב חצתה חצר פנימית גדולה, ואז רצה מתנשפת מחדר פרוץ חלונות מקושתים לחדר רצוף כותרות גותיות. המזוודה הכבדה העיקה במשקלה, אבל מהם עוד כמה גרמים לעומת גודל המטען הרוחני שנשאה בין דופנותיה. עם התקרב היעד פיתחה רזניקוב סקרנות לגבי האיש שמעורר יראת כבוד גדולה כל כך בקרב המקומיים, אבל בהגיעה לחדר הבא, מי שעיכסה לעברה בעקבים גבוהים הייתה מזכירה מטופחת, שנראה שבילתה הבוקר במספרה. זו הבטיחה שהכול יהיה בסדר, וסימנה לאורחת להיכנס.
בנשימה כבדה המשיכה רזניקוב המיוזעת לעבר החדר שבו אמור היה לשבת סמיונוביץ', אבל אף אחד לא חיכה שם, למעט כוס תה מהבילה שמישהו כבר התחיל לרוות. "הרגשתי כאילו הייתה בחדר רוח רפאים. לפני רגע הוא ישב פה, ורגע אחר כך הוא נעלם", משחזרת רזניקוב שלושה חודשים מאוחר יותר, בביתה באריאל.
"זה פשוט היה כמו סצנה בסרט. אני באתי ברישול אופייני לישראלים, מותשת מהריצה הארוכה עם המזוודה, ומולי נמצאת הגברת המתוקתקת שאומרת לי כל הזמן 'אין לך מה לדאוג'. פחדתי להפקיד את המזוודה היקרה הזאת שם, אבל לא הייתה לי ברירה. ואז עזבתי בלב כבד".
כמה שעות אחר כך הושלם המבצע המורכב בהצלחה. משדה התעופה ונוקובו במוסקבה המריא מטוס שבבטנו 2,500 דפים מתפוררים, עמוסי תווים והערות שוליים שכתב לב מיכאילביץ' פולבר, מנהלו המוזיקלי של התיאטרון היידי המיתולוגי במוסקבה. אחרי עשרות שנים בשקיות במטבח טחוב בעיר, נחתו המסמכים שהחוק הרוסי לא ממהר לשחרר היישר לזרועותיו הפתוחות של הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית בירושלים. מבחינת תמרה רזניקוב, חלומה התגשם: הודות למבצע ההצלה, בימים אלה ממש נעשה צדק היסטורי עם פולבר, גאון מוזיקלי נשכח שחמק בדרך לא ידועה מידו הארוכה של סטאלין.
"אם תשאלי היום מוזיקולוג בישראל מי זה לב פולבר, לא יהיה לו מושג. מבחינתי כל המסע לאיתור הכתבים והבאתם ארצה נועד לעשות בדיוק את זה: לגרום אנשים - ודאי אלה שקשורים למוזיקה - להכיר את הדמות החשובה הזאת", אומרת רזניקוב.
את התיזה שלה, במסגרת המחלקה למורשת ישראל באוניברסיטת אריאל, כותבת רזניקוב בימים אלה על אודות פולבר - "ואני לא חושבת שיש יותר מורשת ישראל מזה", היא אומרת. דרך המחלקה הזו נתקלה לראשונה ב"גוס"ט", התיאטרון היידי במוסקבה, בסרטון ישן בן כמה דקות שראתה במסגרת אחד הקורסים.
"אני לא מבינה גדולה בתיאטרון, אבל 'המלך ליר' ביידיש בכיכובו של שלמה מיכאלס (נהגה כ"מיכואלס" - י"א), והמוזיקה העוצמתית של פולבר, הרשימו אותי ונגעו לי ללב בצורה שאין לתאר", היא משחזרת.
כמה עשרות שנים קודם, בשנת 1935, ציין העולם את "שנת שייקספיר", ותיאטראות רבים ניצלו את העיתוי כדי להעלות הצגות רבות מפרי עטו של המחזאי האנגלי. בתיאטרון מאלי, התיאטרון הוותיק במוסקבה, בחרו ב"אותלו", בתיאטרון המהפכה שבעיר העדיפו את "רומיאו ויוליה", אבל למיכאלס, המנהל האמנותי והרוח החיה שמאחורי הגוס"ט, היה ברור שהפור ייפול על המלך ליר.
"לשחקני התיאטרון היהודי קל יותר לשחק במחזות שיש בהם צביון לאומי מוגדר", כתב מיכאלס בזיכרונותיו. "ב'המלך ליר' אפשר למצוא בקלות צביון כזה, שכן לדעתי בטרגדיה זו של שייקספיר ישנה קרבה יתרה לאגדות התנ"ך".
לתפקיד המלך ליר ליהק מיכאלס את עצמו, והרטיט את המבקרים על פני הגלובוס. לצדו הופיע בתפקיד הלֵץ שחקן אגדי אחר, שותפו הקבוע לבמה - בנימין זוסקין. על התפאורה המופלאה היה אמון מארק שאגאל, ולמוזיקה היה אחראי כתמיד המנהל המוזיקלי לב פולבר, שגם ניצח על התזמורת.
על אף שהגוס"ט לא הוגדר כתיאטרון מוזיקלי, שירה וריקודים היו חלק בלתי נפרד ממחזותיו. "לפולבר ישנה הבנה מתוחכמת במהות של מוזיקת רקע", אמר פעם מיכאלס, והניסיון שרכש המנהל המוזיקלי בתיאטרון הבולשוי ובאופרה, כמו גם עובדת היותו נצר לכלייזמרים, הועילו לו בזה.
באחת ההפסקות בהצגה הופיע בחדר האיפור גורדון קרייג, הבמאי האנגלי הנודע, שבא לחזות במחזה שהכיר ממחוזותיו. "הפתעה גמורה ובלא הגזמה זעזוע ממש הייתה בשבילי הצגת המלך ליר! עליי לומר כי מחזה זה קרוב לי ואהוב עליי מכל הרפרטואר השייקספירי, ומשום כך הלכתי להצגה באי־אמון בלתי מוצנע", כתב למחרת. "לא זכור לי משחק שזעזע אותי עד מעמקי נפשי כשם שעשה זאת מיכאלס בתפקיד המלך ליר. עכשיו ברור לי על שום מה אין בתיאטרון האנגלי שייקספיר אמיתי: משום שאין בו שחקן כמו מיכאלס".
בתום הסצנה האחרונה, כשהמסך יורד לצליליו של פולבר על ליר וקורדיליה המתה בזרועותיו - וכך גם בתום כל הצגה של המלר ליר על במת הגוס"ט עד לאחרונה שבהן, ב־18 בינואר 1936 - לא הפסיק הקהל למחוא כפיים במשך דקות ארוכות.
עם שובו לאנגליה שיגר קרייג הזמנה למיכאלס לשחק את ליר בתיאטרון השייקספירי בארצו, אבל זו לא הגיעה מעולם ליעדה. מישהו משירותי הביטחון במוסקבה טרח לכתוב לקרייג כי למרבה הצער מיכאלס חולה. רק מהמכתב האישי שהפעם הגיע ליעדו, ובו הבעת צער מצד קרייג על מצבו הבריאותי של מיכאלס, הבין האחרון שמישהו אינו שבע רצון מההצלחה המסחררת.
הוא צדק. סטאלין כבר הסתייג באותה תקופה מהפופולריות היתרה שהגוס"ט זוכה לה. כשהוצג המחזה פרייליכס (ריקוד חתונה), ששם במוקדו את ההוויה היהודית, העניק מנהיג בריה"מ בידו האחת למיכאלס ולפולבר את האות הגבוה ביותר הניתן לאמנים במשטרו, ובשנייה החל לטוות רעיונות כיצד להעלים את ההצלחה הבלתי סובייטית הזאת אל מתחת לפני הקרקע.
מהיידיש הוא סלד, ומהנאמנות הגורפת שהציג מיכאלס כראש הוועד היהודי האנטי־פשיסטי - לא התרשם. שנים קודם לכן, כשחזר התיאטרון היידי מסיבוב הופעות מצליח בחו"ל, כבר נכתב בעיתון "איזבסטיה" כי "התיאטרון הזה הוא זר לנו ואינו מבטא את הרוח האמיתית של התיאטרון שלנו".
באחד מימיה האחרונים של שנת 1947, באולם גדוש קהל במוזיאון הפוליטכני במוסקבה, צוינו שלושים שנה לפטירתו של מנדלי מוכר ספרים. בטרם נעמד פולבר אחוז השרביט בעמדת המנצח, ובטרם נכנסו מיכאלס וזוסקין לנעליהם של הקבצנים בנימין וסנדריל בסאטירה "מסעות בנימין השלישי", פתח מיכאלס בכמה מילים.
"היכן הדרך לארץ ישראל? הנה לפני זמן לא רב השיב לנו על השאלה הזאת החבר גרומיקו", אמר בהתייחסו לאנדריי גרומיקו, נציג רוסיה באו"ם, שבכ"ט בנובמבר הצביע בעד הצעת החלוקה. "קשה לתאר מה קרה באולם בתשובה לקריאתו הגלויה", כתבה נטליה ופסי־מיכאלס בביוגרפיה שחיברה על אביה. "פרצה סערה של מחיאות כפיים. אנשים קפצו ממקומותיהם, ואילו אבא עמד חיוור בלא ניע, המום מתגובת הקהל".
למחרת, בבואו לשמוע את הקלטות המחזה בתחנת השידור, גילה מיכאלס כי דבריו אינם מצויים על סרט ההקלטה, רמז אפי לחשרת עננים שחורים שנערמה במוחו של שמש העמים. "זהו סימן רע", אמר לבתו בעקבות הצִנזור. כשבוע אחר כך זומן מיכאלס למינסק, כביכול כדי לדון בעניין העלאת מחזה בלארוסי חדש. הוא נלקח ממלונו, הוסע לבית הקיט של מנהיג מפלגה מקומי, ושם נרצח על ידי אנשי קג"ב.
גופתו נזרקה בצד הדרך ליד המלון, ונדרסה על ידי משאית בניסיון לביים תאונה. סבטלנה אלילויבה, בתו של סטאלין, סיפרה בזיכרונותיה כי במקרה נכחה בחדר כאשר אביה שוחח בטלפון ובחר כלאחר יד את נסיבות המוות של מיכאלס - "נו, תאונת דרכים".
אחרי הלוויה ממלכתית שהייתה כולה הצגה מבוימת היטב בעבור המערב, נכפה ניהול התיאטרון על בנימין זוסקין, תאומו של מיכאלס למשחק. בדצמבר 48', לאחר שכבר סבל מהתמוטטויות עצבים בעקבות אופיו הסוער, היה זוסקין אמור להתאשפז לשם התאוששות. במשך שלושה ימים דיווחו לבתו מבית החולים כי מצבו של אביה משתפר, אך בלילה שבין 23 ל־24 בחודש הגיעו שוטרים לחדר של זוסקין ואספו אותו איתם, למורת רוחם של הרופאים.
האזינו לאחת מיצירותיו של פולבר, בביצוע מחתרתי:
כאשר נודע לאשתו ובתו דבר מעצרו, הן מיהרו להגיע לבית הכלא עמוסות חבילות וכסף, ומסרו אותם בלי לדעת אם הגיעו ליעדם אם לאו. הן לא ראו עוד את אבי המשפחה. בינתיים נסגר התיאטרון שבראשו עמד, ואחת מהשחקניות ידעה לספר איך קלגסי הקג"ב באו ודרכו שוב ושוב על התפאורה השאגאלית היפה. באמצעי התקשורת התנהל באותם ימים מסע שיסוי נגד מדענים, רופאים, סופרים ומשוררים יהודים, והעיתונות מלאה כותרות ומאמרים על "קוסמופוליטים בני־בלי־בית שהשתרשו בתרבות הרוסית".
רק בשנת 1955, שנתיים לאחר מותו של סטאלין, זומנה אשתו של זוסקין למשטרה כדי לשמוע שבעלה טוהר מכל אשמה. באותה הזדמנות טרחו לספר לה שזוסקין נחקר בכלא במשך שנים, הועמד לדין על בגידה במולדת, נמצא אשם והוצא להורג בירייה בליל 12 באוגוסט 1952, יחד עם תריסר מחברי הוועד היהודי האנטי־פשיסטי, כולם אנשי רוח ותרבות. מילותיו האחרונות במשפטו, שהסתיים ב־11 ביולי, היו: "לתיאטרון היהודי הממלכתי התקבלתי במקרה, ועניין זה הפך להיות הטרגדיה של חיי".
המשטר שסגר את הגוס"ט היה נחוש להעלים כל זכר לתרבות שלא יישרה קו עם הזרם הרצוי. לשם כך החרים גם את ארכיון התיאטרון - לא לפני שפולבר הספיק לשים ידיו על עמודי הפרטיטורות היחידניים, לקחת אותם איתו ולהוריד הילוך. את מכתביו שלו, וכל דבר שיעיד על הנעשה בחייו הפרטיים, השמיד בקדחתנות. "פולבר חי בפחד לאורך כל חייו", מספרת רזניקוב על המלחין שהצליח לצאת את גבולות תחום המושב, לרכוש השכלה גבוהה ולנגן בבולשוי.
"אני מאמינה שכמו שיש דור שני לשואה, יש דור שני לפוגרומים, רק שאז לא הייתה פסיכולוגיה. פולבר הרי נולד ב־1883, שנתיים אחרי ה'סופות בנגב', הפוגרומים בדרום־מערב האימפריה. חלק גדול מההחלטות שהוא קיבל בחיים הושפעו מהפחד העמוק הזה. לכך צריך להוסיף את העובדה שאחד מארבעת בניו נרצח במסגרת מסעות הדיכוי שניהל סטאלין. אני לא יודעת פרטים, אך שמו, מיכאל, נמצא ברשימות של הקג"ב כמי שהוצא להורג".
תמרה רזניקוב נולדה שלוש שנים לפני פטירתו של פולבר, לא רחוק מביתו במוסקבה. משפחתה צייתה לחוקי האליטה היהודית המקומית ודאגה שלא להתבוסס יתר על המידה ביהדות שלה. "ההורים שלי היו בבית כנסת בפעם הראשונה רק בארץ, כשלבן שלי הייתה בר־מצווה", אומרת רזניקוב.
היא נושאת "ייחוס" כאחייניתו של אדוארד קלמנובסקי, מי שמשך שנים התחבא בשירים כמו "בואי, אמא", "העגורים באים" ו"בדומייה" תחת הצירוף הגנרי "לחן עממי". רק לפני למעלה מעשור קמו ילדיו וביקשו להכיר ביצירתו, ולהעניק להם תמלוגים בהתאם. כיאה לנצר למשפחה מוזיקלית, בחרה רזניקוב להצטייד בהשכלה הטובה ביותר בתחום, ופנתה ללמוד במכון ע"ש גנסין. שם הוסמכה כמורה לכינור וכנגנית תזמורת, גם אם החלום האמיתי היה אחר: לא לנגן.
ראשונה ממשפחתה לעלות לארץ הייתה אחותה, שחזרה בתשובה עוד ברוסיה. "חיינו בסביבה שהייתה שיא ההתבוללות וההיטמעות בתרבות הרוסית, וההורים שלי היו בשוק טוטאלי ממה שעשתה אחותי", משחזרת רזניקוב. "מבחינתם זו הייתה חזרה לתחום המושב וליהדות הגלותית, הכי רחוק מהנאורות. מה גם שהמהלך הזה היה מסוכן. אמי הייתה מהנדסת כימיה ואבי מתמטיקאי, והמשרות שלהם היו עלולות בקלות להילקח מהם, אם היו יודעים מזה".
בשנת 1991, בהיותה בגיל 24, עלתה רזניקוב לארץ עם בעלה, בנה הפעוט ותיק קטן. "זה לא שלא היה כסף, כמו שלא היה מה לקנות. בחנויות היו ערמות של מרגרינות, להשיג חלב היה מסובך, והיה לי ילד קטן להאכיל", היא מספרת. תחילה גרה כשנה בירושלים, ואז עברה ליישוב עלי והחלה לנהל את פעוטון "גן תמר". אחר כך עברה לאריאל, והמשיכה לעסוק בחיתולים, גם אם נאלצה לשם כך להרחיק מדי יום מביתה.
בינתיים החל לבעור בה הרצון ללימודים. היא הגיעה להשלמות לתואר שני במחלקה למורשת ישראל ("המחלקה הכי נכונה מבחינתי") באוניברסיטת אריאל. שם, בקורס של ד"ר הלנה רימון, פגשה כאמור את המלך ליר דובר היידיש. בתזמון מעניין סיפר לה בן־דודה מגרמניה, בנו של קלמנובסקי ומלחין מצליח בזכות עצמו, פרט שיטלטל את חייה.
"בן־דודי, היום בן 70, הוא במילייה של בנותיו של מיכאלס. הוא עוד זוכר את פולבר, ובכל הופעה מול קהל רוסי, הוא היה שואל אם יש שם מישהו שזוכר את המלחין הזה ויודע משהו על הארכיב המוזיקלי שלו. במעט שנכתב על פולבר נאמר כי לא ידוע היכן היצירות האלה, אבל קלמנובסקי הבן לא הפסיק לשאול. פתאום, לגמרי במקרה, נודע לו איפה יושבים הדפים פיזית. הידיעה הזו הגיעה אליי בזמן הנכון ולאוזניים הנכונות".
רזניקוב, אפופה בקסם שהילכו עליה הדקות המעטות בסרטון השחור־לבן המקרטע מתיאטרון הגוס"ט, שמעה מבן־דודה איפה בדיוק ננעצה הסיכה: בביתו המתקלף של אולג ברקו, נינו של פולבר, שחי במוסקבה. "הסיפור הזה העסיק אותי בלי הפסקה. המחשבה שכתבי יד של מוזיקה יהודית שכמעט נכחדה מהתודעה, שוכבים בשקיות ניילון בדירה במוסקבה - ואני יודעת מה המשמעות של דירה ישנה במוסקבה, כשכל שנייה הצנרת יכולה להתפוצץ שם - פשוט אכלה אותי. נכנסתי לאובססיה והתחלתי לדבר על העניין עם כל מי שפגשתי בדרך", היא אומרת.
מישהו דאג לקשר בין רזניקוב ובין מיכאל לוקין, מוזיקולוג שעבד בספרייה הלאומית. הוא הראה התלהבות גדולה לשמע הסיפור, ותחילה שימש איש הקשר שלה בספרייה, אבל עמיתיו שם הגיבו באדישות יחסית. "הייתי בטוחה שאפנה לספרייה הלאומית עם התגלית, וכולם יפסיקו לעבוד, העולם ייעצר", מספרת רזניקוב. "כולם יבינו שצריך לעשות הכול כדי להציל את הכתבים ולהביא אותם לפה. כתבתי מכתב, ניג'זתי, הצעתי לאנשי הספרייה שאני אטוס לשם כי יש לי איפה לגור. הסברתי שאעשה בעצמי את כל העבודה - אשב, אמיין כדי שלא יהיו כפילויות ואסרוק. אבל אז נאמר לי שהם לא ששים לקבל חומר סרוק, אלא רק מקור".
רזניקוב לא נואשה עד שבספרייה הסכימו להסתפק בסריקה. באוגוסט 2012, בין מסיבת הסיום בגן לשיפוצים השנתיים, ארזה מיטלטליה ונסעה למוסקבה לשבוע וחצי. ראשית ביררה על חנות שבה ניתן לבצע סריקה איכותית של דפים גדולים, ישנים וצהבהבים שחלקם כתובים בעיפרון, ובעיקר וידאה שמפעילי המקום הם אנשים אמינים שלא יחמדו את השלל. אז ניגשה רזניקוב למשימה האמיתית. היא עלתה על מונית והתפתלה איתה בסמטאות במרכז מוסקבה, ליד הקרקס הישן. בהגיעה לבניין מתפורר ומוזנח ירדה מהמונית, טיפסה במעלה המדרגות, ודפקה על דלתו של אולג ברקו.
"כשהוא פתח את הדלת, ראיתי דירה ענקית עמוסה בחפצים, רהיטים, מראה מאוד טיפוסי לבתים מוסקבאיים, שבהם חפצים מצטברים מדור לדור ולא זורקים שום דבר. מיד חשבתי על מצב החומר הכתוב ואיפה הוא שמור. אולג, בן גילי, היה נחמד מאוד אבל חשדן. קשה היה לו להאמין שאין לי שום אינטרס, שעשיתי דרך ארוכה רק בשביל לסרוק את הדפים".
בשיחת הטלפון המקדימה התלבט ברקו אם לאפשר לה לצאת עם הדפים מביתו. אחר כך התנה את העסקה בכך שתיקח רק את התווים, ובסוף התרצה ונתן לה את כל החומר, שעד אז התפורר לאטו במטבח הבית. התברר שחששותיה היו מוצדקים: חלק מהדפים היו מוכתמים, זכר לאקווריום ענק שהתנפץ בביתו של ברקו, שטף את רצפתו מים וסיכן את שקית הניילון.
תוך כדי שיחה אגבית סיפר ברקו על השכלתו ההנדסאית וגם על עבודתו: בביתו מחוץ לעיר הוא מגדל זרעים של גוג'י, פרי הפלא האסייתי, ועוד מזונות־על שסגולותיהם מפרנסות חקלאים ובתי טבע גם בישראל. "כשהוא הקפיץ אותי לבית דודי, שבו התגוררתי באותם ימים, הבחנתי שבטנדר היו המון קישואים ענקיים. כל כך התלהבתי מהם, שהוא תרם לי שלושה. על הקישואים הענקיים האלה חייתי כל זמן שהותי במוסקבה", היא אומרת משועשעת.
תארי לי את הרגע שבו את מתחילה לעבור על 2,500 הדפים.
"זה היה דבר מדהים. רואים את כתב העיפרון, את המחיקות. היה לו כתב יפהפה, לפולבר, ולדפים יש ממש ריח, כך שאת מדמיינת את היד של האדם שישב וכתב. התחלתי למיין וכל השטיח התמלא בפירורים, כמו אבקה לבנה. אני חושבת שזו הפעם הראשונה ששמחתי שיש לי השכלה רחבה במוזיקה. לאורך שנים חשבתי לעצמי למה, בשביל מה השקעתי כל כך הרבה, ורק כאן הבנתי שהכול נועד בדיוק לרגע הזה, כדי שאוכל למיין את הדפים האלה".
במשך עשרה ימים היא רצה ואצה הלוך ושוב עם ערמות של מסמכים אל חנות הסריקה וממנה לבית, כדי להביא ערמה אחרת. לארץ הגיעה עם דיסק־און־קי טעון ב־2,500 קבצים, לא לפני שביקשה מברקו מזכרת לספרייה הלאומית - מסמך מקורי אחד. הוא סירב, אחר כך הבטיח לחשוב על זה. רזניקוב נפרדה ממנו ועלתה על מטוס לישראל.
"פתאום אחרי שנה, הנין מודיע לי שהמשפחה החליטה לתרום את הארכיב לאיזה מוסד שאני אראה לנכון", היא מספרת. "הוא אמר לי 'אני סומך עלייך'. אני חושבת שהוא השתכנע שהמניעים שלי טהורים ושאין לי אינטרס חוץ מהאידיאולוגיה - לשמר ולדאוג שהמורשת הזאת תישמר".
בשלב זה קמו שאלות כמו למי כדאי לתרום את הארכיב, ואיך להוציא את החומר מרוסיה, שלא ממהרת להיפרד ממסמכיה ההיסטוריים. "פניתי לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, שאותו מנהל בספרייה הלאומית יוחאי בן־גדליה. הוא הבין והשתדל לחשוב איך לעזור. בינתיים, משום מקום, מישהו שעובד במוסקבה וגר בארץ הציע שהוא יוציא את החומר פיזית משם".
במרץ האחרון נסעה לרוסיה לשבוע נוסף, למיין את החומר הרב במעטפות מסודרות כדי שהמתנדב הישראלי העלום יוכל לקחת אותו בחלקים. את המעטפה שאליה תחבה את הפרטיטורה של "פרייליכס" העדיפה לשאת בתיקה ("זה היה כל כך יקר לי"). אבל אז יצר המתנדב קשר, וביקש ממנה לחכות לטלפון. אישה אנונימית שהתקשרה אליה אחר כך, מסרה לה את מילת הקסם: יעקב סמיונוביץ'. בעזרתו, נאמר לה, אפשר יהיה להוציא את כל הדפים. והיתר היסטוריה.
בדלי המידע שקיימים על אודותיו מציינים את 18 בדצמבר של שנת 1883 כיום לידתו של לב מיכאילביץ' פולבר. הוריו גרו ב"דֶר תחוּמַמוֹיְשֶׁב" - תחום המושב, כפי שקראו לאזור 5 מיליון היהודים שחיו בין גבולותיו. מגיל צעיר למד לב מאביו לנגן בוויולה, ומאוחר יותר למד עם גיסו, חסיד נלהב של הוויולן אוטקר שבצ'יק. בגיל 8 הצטרף ללהקת כלייזמרים שנדדה ברחבי אוקראינה. תשע שנים אחר כך כבר המיר את השטעטל בקונסרבטוריון, לאחר שקיבל אישור מיוחד. "פולבר עשה הכול כדי להיות חלק מהתרבות הרוסית ולהתרחק מהעיירה היהודית, והוא הצליח", אומרת רזניקוב. "הוא לא התעסק בשום דבר יהודי וגם לא במוזיקה יהודית".
פולבר למד הלחנה אצל מורים שלימדו לפי האסכולה הרוסית, וסיים בהצטיינות. הוא החזיק בקריירה מפוארת, ושימש ויולן וכנר בתיאטרון הבולשוי. כמו יהודים רבים אחרים באותה תקופה הוא התנצר (גם אם כף רגלו לא דרכה בכנסייה), קיבל בזרועות פתוחות את המהפכה, שיבח את השלטון הקומוניסטי והיה לאזרח סובייטי טוב. במסגרת כתיבת העבודה הגיעה רזניקוב לאשת־נכדו של פולבר, שסיפרה איך גם בתור רוסייה, הופתעה לראות שבביתו של הסב אין כל זכר למסורת היהודית - אף לא חנוכייה או ספר קודש.
"נקודה מעניינת שאני מתייחסת אליה בעבודה היא הזהות החצויה שלו, שלמעשה הייתה מחולקת להרבה יותר משני חצאים. פולבר היה מהנאורים, יהודים לא־מאמינים שהתנערו מהיהדות שלהם. ופתאום הוא מתפטר מהבולשוי והולך להיות מנהל מוזיקלי של תיאטרון יידי, פונה לחיים יהודיים גם אם במתכונת הסובייטית. לעשרות יצירות תיאטרון הוא כתב מוזיקה שהשפה שלה יהודית לגמרי. במובן מסוים, פולבר חזר לעיירה".
עם נפילתו של התיאטרון ושקיעתו האכזרית של תור הזהב היידי, פולבר הסתגר בחייו החדשים. המשיך לחיות, אבל יצירתו נפחה את נשמתה. "אנשים משאירים אחריהם מכתבים, ופולבר השאיר אחריו תווים, שמהם אפשר להסיק מסקנות. לפי הדיו ואיכות הנייר מזהים את הכתבים המאוחרים, או יותר נכון את היעדרם. המוזיקה שלו אחרי נפילת התיאטרון מפסיקה להיווצר. מהשנים המאוחרות רואים רק שיפורים למוזיקה ישנה או עיבודים לשירים עממיים.
"אין לי הסבר איך פולבר ניצל ומדוע דווקא הוא. הוא מת בשיבה טובה בגיל 87, ועד אז נהנה מחיים טובים. הוא היה נשוי אבל אהב נשים, והימר במירוצי סוסים. אבל מאז שהגוס"ט נסגר לא ניגנו את היצירות שלו, ארבעים יצירות יפות כל כך שהוא כתב לתיאטרון. לא הוציאו אותו להורג כמו רבים אחרים - אבל הרגו אותו מבחינה מקצועית. אני חושבת שהצדק האמיתי ייעשה כשהמוזיקה שלו תתנגן בארץ ובעולם. כרגע אנחנו במחצית הדרך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם