מצפת ועד דילן: תחנות התרבות של אהרון רזאל

הרוקר הדוס הכי קול שיש ממשיך להוכיח את כוחו וכישרונו באלבום עשירי. לרגל ציון הדרך המשמעותי, ליקט עבורנו אהרון רזאל את תחנות התרבות המשמעותיות ביותר בחייו

אהרון רזאל צילום: יוחנן כץ

הייתי בן 14, כיתה ט'. באתי ללמוד אצל המלחין, פרופ' אנדרה היידו. תמיד הייתה בו חשיבה ייחודית, מקורית, מפתיעה. לא היה כאותם המורים שמקשיבים ליצירה של התלמיד ומשווים אותו לכל מיני מוזיקאים, אומרים לו "נהדר! אתה מזכיר את המלחין ההוא וגם קצת את הכתיבה של ההוא."זה חונק את היצירתיות", הוא טען. "הנשמה של הילד מבינה שכבר אמרו הכל וכתבו הכל".
אנדרה היידו לימד אותי - "האדם שמנגן לפניך את יצירתו, ראשית תקשיב: מה יש כאן ששייך רק לנשמה שלו, שעוד לא אמרו מעולם? שייחודי ליצירה הזאת?" כך היה מקשיב לנו, לתלמידיו, עוצם עיניים, מתרווח על הכסא, משעין את ראשו על ידו האחת ומתמסר לצלילים הנשמעים.
הייתי יוצא מביתו ורוצה להלחין את כל העולם!

 

למעט הביטלס ועוד קצת פולק של שנות ה-60, גדלנו בבית בעיקר על מוסיקה קלאסית, אבל הכל השתנה בקיץ 86. סבא וסבתא לקחו אותי ואת אחי לטיול שורשים בהולנד, להכיר את חסידי אומות העולם שהצילו והחביאו אותם. החלפנו בתים עם משפחה באמסטרדם שבאה לארץ ובסלון ביתם גילינו דבר שלא היה לנו – טלוויזיה, וליתר דיוק - את ה-MTV, ששידר, כמה מפתיע, מוזיקת אייטיז. וכך יושבים להם כמה צעירים מרותקים, וצופים בקליפים שעות על גבי שעות.

בין הביקור בבית אנה פראנק לביקור בחוה שבו הסתירו את סבינו, בין מוזיאון ואן גוך לרמבראנט, גמענו את וואהם, דיבור חדיש, פיטר גבריאל וכל מה שיכולנו. חזרנו לארץ מאוהבים וקניתי מכספי בר המצוה שלי סינטיסייזר DX7 (מכר לי אותה תיכוניסט קצת מבוגר ממני בשם נדב רביד) והקמנו את הלהקה הראשונה שלנו. הרבה שנים עברו מאז אבל המראה של שני העופות שרוקדות בקליפ "סלדג'האמר" לא יוצא לי מהראש.

 

הדרך בה הוא מביט בדברים פשוטים בחיים ומראה לך שזה בעצם שיר, שבתה את לבי מנערותי, בתקופה של לפני החיפוש הרוחני בצפת.

פעם נזדמן לי וביקרתי אותו בביתו. הגענו מטעם יחידה בחיל חינוך המצלמת דמויות בירושלים. "מה מיחד אותך כיליד ירושלים", שאלנו. "דווקא גדלתי בפתח תקוה", הוא ענה.

"ומה מאפיין אותה כבירת התרבות?", שאלנו. "דווקא בתל אביב יש לא פחות תרבות", ענה.

ובוודאי בחרת לגור מול החומות בשביל ההשראה", תהיתי (הוא התגורר בשכונת ימין משה היוקרתית). "מה פתאום", ענה המשורר בחיוך. "היינו זוג צעיר וחיפשנו מקום לגור. אז עוד אף אחד לא רצה לגור פה".

כלכך התרשמתי מהפשטות ומהענוה שלו, מזה שהוא לא ענה עם פוזה ולא נכנס להצהרות פומפוזיות כדובר של איזה ציבור... הוא ענה... כאיש חכם ופשוט, עם מבט חם וידידותי.

נזכרתי אז במשהו שכתב אוסקר ווילד. הוא טען שדווקא המשוררים הגרועים הם האנשים המעניינים, כי הם לא מצליחים להביע עצמם ביצירתם, ואילו המשוררים הגאוניים יכולים להיות אנשים פשוטים... הם כבר הביעו הכל וכתבו הכל ביצירה.

גאון וצנוע. יהודה עמיחי צילום: ראובן קסטרו

יהושע באום עוסק באמנות מיסטית של אותיות וקבלה היום הוא מתגורר בלונדון, אך למדנו באותה תקופה בישיבה והוא הפגיש אותי עם העולם הקסום של הגמרא. היו לו כל מיני הברקות, למשל - "לדף גמרא יש צורה של מנהטן", אמר. "אמנם האותיות הם בשחור לבן, אך אם אתה מצליח ממש להכנס לתוך הסוגיה, עולם שלם, צבעוני, תלת ממדי מקיף אותך".

ולמה מדברים על שור וחמור וכל מיני דברים שנראים מיושנים? כי השאלה היא לא על מה אתה לומד, השאלה היא איך, וכמה אכפת לך מזה. כמה אתה מתמסר.

הגמרא היא כמו אישה. מתגעגעת, נעלבת, אוהבת. ולמה לובשים שחור לבן? כי מי שמביט הרבה באותם דפים מתחיל להיראות כמו אותיות הגמרא.

דף גמרא צילום: שאטרסטוק

שנה אחרי שהשתחררתי מחיל חינוך, שנתיים אחרי שר' שלמה נפטר, עברתי את בקעת הירדן והייתי קוטף ניגונים. כך קראתי לזה. לקטוף, זה לקחת משהו שכבר מוכן ומחכה לך. כך הרגשתי עם הניגונים הראשונים שהלחנתי בצפת. הם כבר היו שם מסביבי באוויר, אני רק אספתי אותם לתוך תרמילי.

המוסיקה היהודית החדשה החלה להתפתח, ואיך אמר דילן - היא הסתכלה לי ישר בעיניים.
כתלמיד של אנדרה היידו הפרופסור משכונת גבעת מרדכי, חיפשתי פסוקים תמימים פשוטים עם משמעות עמוקה ונתתי להם פרשנות אישית עם לחן פנטטוני עממי. השירים יצאו מן התיבה ומן הסנה הבוער. הם הולחנו תוך כדי הליכה או נסיעה ולא כמו הדברים שכתבתי בירושלים לפני כן, ליד פסנתר, בסגנון כספי גרוניך.

אחר הצהרים, כשהייתי מסתובב בסמטאות עם גיטרה, הילדים הקטנים מהחיידר היו צועקים לי מחלונות הבתים "הנה – הסנה בוער!צ א מן התיבה!", ובורחים פנימה...

עד היום לפעמים אני פוגש איזה אברך חסידי שאומר לי " אתה בטח לא מזהה אותי אבל אני מהילדים הקטנים ששיחקו על הגג של החיידר ושרו אתך עוד לפני שהוצאת קלטת...".

אני מחייך ומנסה להיות נחמד, מראה פנים כאילו נכנס לי משהו לעין ואני מנסה להוציאו... אבל באמת - אני מנגב דמעה שמבצבצת לי בזווית העין.

הנה עומד לפני ילד, מצפת, מאותם ימים והמתיקות שהייתה.