לב שלם: ארז לב ארי מפנים שכל זה באמת קורה
הוא גר בתל־אביב אבל מרגיש בבית גם בשכונה בקריית־אתא, חי בתודעה של השגחה פרטית אבל לא מגדיר את עצמו דתי. גם היום, עם ארבעה אלבומים, שלושה ילדים ומקום בשורה הראשונה של המוזיקאים בישראל, ארז לב־ארי עדיין לא הגיע אל המנוחה והנחלה, אך כבר מוכן להביט אחורה בסלחנות
כמעט עשור חלף מאז שעבר לקדמת הבמה והחל להופיע כיוצר עצמאי, אבל ארז לב־ארי מרגיש שהוא עדיין בתחילת דרכו המוזיקלית. כזה הוא: מסתגל למצבים חדשים בקצב שלו. את אלבום הבכורה, "שמחת הפרטים הקטנים", הוציא הגיטריסט הוותיק כשהיה בן 37. רק כעבור שנים למד להשתחרר מהלחץ שליווה כל הופעה על הבמה, ולהתחיל ליהנות.
עוד כותרות ב-nrg:
• פני האפליה: 5,000 יהודים מופקרים באתיופיה
• סערת התרבות מתחזקת: שאנן סטריט על הכוונת
• ואלס עם רגב: סרטים שהשרה לא הייתה מממנת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גם היום, בגיל 45, הוא לא מרגיש שהקרקע תחתיו יציבה יותר. "בכל פעם מחדש עולה אצלי סימן שאלה אם מה שעשיתי יתקבל או לא יתקבל, אם זה טוב או לא טוב. אבל אני דווקא אוהב את המקום הזה, כי הוא משאיר אותי ער. זה לא שהגעתי למקום של כוכב, שכולם יקבלו אותו ולא משנה מה הוא יעשה. לא הגעתי לאיזו נחלה".
אבל השם ארז לב־ארי נאמר בנשימה אחת עם שורה מאוד מכובדת של אמנים, כמו אהוד בנאי וברי סחרוף.
"אני שומע על זה אבל לא מרגיש את זה. מבחינתי אני זמר מתחיל, גם אם אני לא צעיר. הרי התחלתי לשיר ממש מול קהל לפני לא הרבה שנים, ועד אז רק ניגנתי. כששמים אותי ליד ברי סחרוף או אהוד בנאי אני מרגיש ששניהם כמו אבות רוחניים בשבילי, מורים. אני לא מרגיש בגובה העיניים איתם. תמיד כשאני לידם יש איזו יראת כבוד, למרות ששניהם אחלה אנשים. אני מתאר לעצמי שכשהם יהיו בני 80 ואני בן 65, זה יהיה פחות קריטי", הוא צוחק.
ההסתגלות ההדרגתית מאפיינת את לב־ארי גם כאיש משפחה. הוא נשוי להדס כבר 12 שנה ואבא במשרה מלאה לשלושה בנים: נמצא רוב הזמן בבית שבשכונת יד־אליהו בתל־אביב, דואג לילדים לארוחות צהריים וערב, מקלחות וסיפור לפני השינה, ואפילו משליט סדר כשהם רבים ביניהם. ובכל זאת, משירים כמו "צדק" ו"בסוף היום" מתגנב החשד שלפעמים הוא מרגיש כמו אורח בפוזיציית איש המשפחה. השילוב בין ארז של היום וארז של הלילה יוצר דיאלוג מורכב ומעניין שהוא מנהל עם הגבריות בפרט והחיים בכלל. כך למשל בשירו החדש "לא אחד מאלה": "את רוצה אותי רך, רוצה אותי פרא/ אחד שמדבר על הדברים האלה/ אקטיבי יוזמטיבי סנסטיבי, רק לא אחד מאלה".
בתוך כל זה, הוא לא מהסס להכריז שהוא מנהל מלחמה יומיומית על הבית. "יש בי צד שמאוד מחובר למשפחה ולילדים", הוא אומר, "ולצד זה יש רגעים שבהם אני צריך לעשות לעצמי סדר בראש, להסתכל עליהם ולהגיד 'אוקיי, שלושת הבנים האלה הם הילדים שלי, זה הבית שלי, זאת אשתי, אני אבא שלהם'. להפנים שכל זה באמת קורה.
"יש לי חברים שהם רווקים עדיין, וכשמישהו מהם בא לפה בשעות הטירוף, הוא מסתכל על זה מהצד ואומר 'אני רוצה את זה?'. כשאתה עדיין לא אבא ואין לך ילדים, זה יכול אולי להרתיע אותך. אתה יכול לשאול את עצמך שאלות ולתהות למה בכלל צריך את הכאב ראש הזה. אבל כשאתה בפנים, אתה לא רוצה משהו אחר. לא הייתי חוזר אחורה, לא הייתי בוחר אחרת".
בתור מישהו שהרווקות שלו נמשכה עד גיל מאוחר, איך יצאת מהשלב הזה של שאילת השאלות?
"אני לא זוכר שאמרתי לעצמי אי פעם 'הגיע הזמן שאתחתן, אעשה ילדים, אקליט אלבום ראשון'. כשזה קרה, כבר הייתי בתוך זה. אתה כבר אבא, אז אין טעם להתחיל לשאול מה היה אילו. וזה גם כיף. אני משוגע על הילדים שלי, מחובר אליהם והם מחוברים אליי. אני אוהב להיות אבא, זה נותן טעם לחיים. עוד 15 שנה אהיה כבר די מבוגר, ואם הייתי רווק בלי ילדים, נראה לי שההתמודדות הזאת הייתה יותר קשה. יש איזו נחמה בדור הזה שגדל לידי בזמן שהנר שלי הולך ודועך. קורה עדיין שאני אומר לעצמי 'וואלה? כבר? כל כך מהר?'. יש לי ילד בן 10 ואני מרגיש שרק אתמול הוא נולד. אבל זה בסדר, אצלי החיים הם די בדיליי. אני עוד בסרט שאני בן 40, והנה אני כבר בן 45".
החלום להיות זמר התממש אצל לב־ארי רק לקראת גיל ארבעים, אבל נבט בו שנים ארוכות קודם לכן. כילד בן 12 בקריית־אתא כבר פִנטז על היכל התרבות, וביקש מסבתו לקנות לו גיטרה. בגיל 15 הקים להקה בשם "טרמפ", ואחר כך עוד להקה בשם "החתול המסטול", שעשתה קאברים לפינק פלויד. אבל כשהגיע הזמן להתגייס, לב־ארי אפילו לא חשב על האפשרות של להקה צבאית. "ישר אמרתי: אני הולך להיות צנחן", הוא נזכר. "היום כשאני חושב על זה, אני מודה שזה לא היה אידיאולוגי, אלא יותר מתוך רצון להוכיח לעצמי ולעולם שאני מסוגל. היו כל מיני אנשים שאמרו לי 'אתה לא תסתדר בצבא, אתה לא יכול לקבל מרות ולא מסוגל שיגידו לך מה לעשות'. כנראה רציתי להוכיח לכולם שאני יכול, אבל עדיין הייתי מסתובב עם הגיטרה כל הזמן".
אחרי הצבא ניגן לב־ארי בהרכבים שונים, וביסס את מעמדו כגיטריסט באזור חיפה והקריות. בינתיים המשיך לחלום על תל־אביב, אליה הגיע בסופו של דבר עם 250 שקל שנתנה לו דודתו. הוא התגורר עם עוד חמישה אנשים בדירה אחת, הסתדר עם מה שיש, ובהדרגה החל לנגן עם שמות גדולים כמו מני בגר, לאה שבת, אתי אנקרי ודוד ד'אור, וגם עם להקת "כשניקו תתחיל לדבר", שזכורה היום בעיקר בזכות השיר "צל כבד". במקביל השלים הכנסה כשומר, כמוכר בחנות כלי נגינה ואפילו כגנן, עד שהתגלה כמעט במקרה על ידי חברת התקליטים אן־אם־סי.
"התחלתי לכתוב שירים שאני שלם איתם רק אחרי גיל 30", הוא מספר. "הסביבה המוזיקלית שלי די הופתעה מזה, אבל פרגנה. היה לי טייפ כזה פושטי שהייתי עושה עליו סקיצות, והעברתי אותן לחבר שהעביר לחבר ומשם זה הגיע איכשהו לחברת התקליטים, שיצרה איתי קשר. אני חייב להודות שנחסך ממני השלב של לנסות עוד פעם ולשלוח שוב סקיצות, וגם לא עשיתי שום הופעת סולו בחיים שלי עד אז. גם כסף לשלם לעורך דין שייצג אותי בחוזה מול החברה לא היה לי, אז הם נתנו לי מקדמה. לא היו לי שום ציפיות, גם לא שמתי על זה את החיים שלי. הייתי כבר בן 34, נשוי, אשתי הייתה בהריון מתקדם, וכבר די חייתי בשלום עם ההנחה שזה לא יקרה ואני לא אהיה זמר".
עד צאת אלבומו הראשון, היה לב־ארי משוכנע שמקומו בשולי הבמה, או מאחורי הזכוכית של אולפן ההקלטות. "חשבתי: אני נגן גיטרה, יש לי סטודיו, בטח מתישהו אשכור אולפן גדול וכנראה אהיה מפיק מוזיקלי. בתחילת שנות העשרים שלי חלמתי להיות נגן וירטואוז כזה, מקצוען כמו כל הגדולים. זה לא ממש עבד לי. אני יודע לנגן גיטרה, אבל לא בווירטואוזיות. גם לא הפכתי להיות נגן הפקות מבוקש, כך שלא היו לי יותר מדי ברירות. זה לא שאמרתי 'או שאלמד משפטים או שאהיה זמר'. נראה לי שזה שיושב למעלה, שמחליט למי זה יקרה ולמי לא, אמר 'זה אין לו הרבה ברירות, אז בואו ניתן לו'".
אתה מרגיש מושגח?
"לגמרי. אצלי זה לא בגדר שמועה, אני ממש יודע את זה ויש לי אפילו דוגמאות. למשל, אם יש איזו סוגיה שאני מתחבט בה, פתאום אני נתקל בקטע מסרט או נקלע לשיחה שאני מרגיש שהקב"ה שולח לי. לפני שנתיים הבן שלי, נהוראי, ישב בחדר, ותוך כדי משחק הוא שואל אותי בנונשלנטיות: 'תגיד, אבא, אתה אוהב אותי?'. אני אומר לו: 'מה זה אוהב? אני אוהב אותך יותר מאת עצמי!', ואז הוא אומר: 'ואתה בכלל אוהב את עצמך?'. לילד אין מודעות, הוא לא קרא ספרים של רבי נחמן, אבל משהו דיבר דרכו, כאילו מישהו רצה לשאול אותי את השאלה הזאת. על זה אני מדבר. אם אתה מחכה שהקב"ה יירד אליך בכבודו ובעצמו וידבר אתך, אתה חצוף. אבל אם תפנה מקום, אתה יכול לשמוע את התשובה שלו דרך סיטואציה אחרת. כשאתה לא מאמין, והכול אצלך הוא מקרה, לא תראה את זה".
"שמחת הפרטים הקטנים" ניפק כמה משיריו המוכרים ביותר של לב־ארי, כמו "צדק" ו"לִבּבתני". בהמשך כתב וביצע את "אנה אפנה", שיר הנושא של הסדרה "סרוגים", שהפך גם ללהיט רדיו. מאז הספיק לב־ארי להוציא עוד שני אלבומים, אחד שלו ואחד במסגרת פרויקט משותף עם פטריק סבג - חברו הטוב עוד מימי "כשניקו תתחיל לדבר" ומפיק מבוקש שעבד לאורך השנים גם עם שלמה ארצי, קובי אפללו, דוד ד'אור ויובל דיין. בימים אלה עובד לב־ארי על אלבום חדש, "כתמים של תרבות", גם הוא עם השותף הוותיק סבג. "אני מאוד סומך על פטריק והוא עליי. אם הוא לא אוהב משהו, לרוב גם אני לא אוהב את זה. אנחנו מאוד דומים אחד לשני בהשפעות וגם ברקע. שנינו באנו מהשכונה - פטריק אשדודי, אני מקריית־בנימין שבקריית־אתא. הנוף, הצבע, האוכלוסייה, הצלילים והריחות שהכרתי דומים מאוד לאלה שפטריק גדל בהם. אותם רחובות, אותם בלוקים של עמיגור. שנינו גם גדלנו במשפחות מרוקאיות, אז אנחנו מבינים אחד את השני בשפת הגוף ובניואנסים. יש לנו כימיה טובה".
האלבום הנוכחי, שלדברי לב־ארי הוא האישי ביותר שלו, הגיע אחרי תקופה ארוכה שבה לא הצליח לכתוב. "באיזשהו שלב התחלתי לחשוב שאולי היה בי משהו שהיה צריך לצאת, ואחרי שהוא יצא זה נגמר. הפחד הזה מלווה אותי תמיד. בכל פעם שאני כותב שיר, מתלווה אליו איזושהי תחושה של פוקס, של 'וואו, הצליח לי, לא יודע אם זה יקרה עוד פעם'. אני לא מאלה שיש להם הרבה שירים, אני לא כותב הרבה. זה לא שיש לי שלושים שירים שמתוכם אני בוחר עשרה לאלבום. יש לי עשרה, וזה מה שנכנס לאלבום. מבחינתי זה שהצלחתי לכתוב שיר, זה לא מובן מאליו".
מי שעזר לו לצאת מהלופ הוא המוזיקאי דן תורן, שהגיע לעבוד עם לב־ארי בעקבות הצעה של מנהלו האישי עוזי פרויס. "הכרתי את דן תורן ברמת השלום־שלום", מספר לב־ארי. "ביום הראשון שהוא בא לעבוד איתי, הייתי מאוד מובך, כי נכון שאני במגרש של החבר'ה האלה אבל עדיין אני לא לגמרי מרגיש חלק מזה. הייתה לנו שיחה מאוד כנה ופתוחה, שבמהלכה דן הצליח להביא אותי למצב הנפשי הנכון, לשאול אותי את השאלות הנכונות, ולבקש ממני להיזכר. בעקבות השיחה, רוב הדיסק עוסק בתמונות מן העבר, שהיום כאיש משפחה אני יכול להסתכל עליהן בלי פחד ועם השלמה, ואפילו לכתוב עליהן. דן הצליח לשחרר אצלי פקק. הוא בא והרים את המכסה הירוק, כמו ששר ערן צור: 'כשהרמת את המכסה הירוק המוסתר באדמת הגן, נגלה לעיניך בור שורץ מקקים ומזוהם'".
"בור שורץ מקקים ומזוהם". נראה שההיזכרות לא הייתה קלה.
"לא כל מה שקל הוא טוב, ולא כל מה שלא קל הוא לא טוב. יש רגעים שהיה קשה, כן, אבל בסך הכול היה טוב. ואגב, גם לילד שגדל אצל זוג הורים נורמלי יש סרטים עם ההורים. יש מרד, יש נתק, יש מריבות".
לב־ארי, לעומת זאת, לא גדל אצל זוג הורים נורמלי. בגיל ארבע התייתם מאמו, אביו יצא מהתמונה, ומי שגידלה אותו הייתה סבתו חסיבה. אחד השירים שצוללים אל העבר הזה באלבום החדש הוא "עפיפון ברוח", שעוד לא יצא לרדיו. לב־ארי מספר שהשיר נכתב אחרי שפתח אלבום תמונות משנות השבעים: "הסתכלתי על תצלום של ילד עם עפיפון, והרגשתי שהעפיפון הזה יוצא מהתמונה, חוזר לכאן ומתחיל מחדש את הסיבוב, הפעם בלי מטענים. היו תקופות שכעסתי על אלוהים, ששאלתי שאלות, למה זה קרה. עם הזמן למדתי לחיות עם ההבנה שלכל דבר יש סיבה, ושכל זה בעצם מה שהביא אותי להיות מי שאני היום. אלה קורות החיים שלי, ואין לי דרך לשנות אותן.
"אני לא חושב שרע יורד מלמעלה, ואני סומך על הבורא שהוא יודע מה הוא עושה. חוץ מזה, אי אפשר להאשים אותו בהכול: יש דברים רעים שאנחנו עושים, ודברים שפשוט קורים. נראה לי שהעבודה שלנו היא לנסות לפרוח מתוך סיטואציות קשות. זה לא שאני מואר או שזה מצליח לי 24/7, אבל בזמן האחרון יש אצלי השלמה".
אל זיכרונות העבר מתלווים באלבום החדש גם שירים על נושא שלב־ארי כבר עסק בו רבות בעבר – זוגיות. לב־ארי, יודעים מי שעקבו אחר יצירתו בשנים האחרונות, כותב על אהבה עם קילומטראז', לא כזו שעדיין בשלב הפרפרים. אחרי יותר מעשור בזוגיות, והבנה שאין מה לעשות עם הצדק הזה על הבוקר, הוא הגיע למסקנה שצריך פשוט לדבר.
"לא על כל דבר צריך לעשות שיחת נפש ודיון, אבל כן צריך להוציא את זה החוצה, לא לסחוב את הריב. לפעמים אתה גם מגלה שחשבת משהו מסוים, וכשאתה פותח ושם אותו על השולחן אתה רואה שהצד השני בכלל לא התכוון לזה, והשד לא כל כך נורא. אז במקום לריב בראש ולנחש מה יהיו התגובות, עדיף פשוט לדבר. גם אם אתה חי עם בנאדם עשרים שנה, אתה לא בהכרח מכיר אותו לגמרי. אני עדיין לומד את זה כל יום".
נראה כאילו עבודת המידות הגדולה ביותר היא בתוך מערכת זוגית. שם זה הכי אינטנסיבי, הכי מרסן, הכי מתסכל וגם הכי מלמד.
"לגמרי, זו מראָה. הכול זה מראות בחיים. כשאתה כועס על משהו, בעצם זה דברים שאתה לא אוהב אצל עצמך. כל הפסיכולוגיה של 'הפוסל במומו פוסל', זה נכון. כשאתה רווק אתה יכול להזיז את המראה הזאת ולומר 'אני לא רוצה להסתכל בה עכשיו', כי אתה לא באמת חייב. אבל כשזה בבית, ואלה הילדים והאישה שלך, אז זו אשכרה מראה והיא נקייה לגמרי. אתה תופס את עצמך על כל הקטנות, אין פה חיפוף. הכול נראה והכול נרשם. אבל כן צריך לקחת הפסקות מדי פעם, לשים סדין על המראה. לא צריך להכות את עצמך מדי יום.
"חוץ מזה, המראה היא גם חיובית. אתה רואה גם דברים טובים על עצמך, לא רק דברים שליליים: הצלחתי פה, הצלחתי שם. אני מסתכל מהצד על הילדים שלי, על הרגישות שלהם לסביבה. הבן הבכור למשל החליט בגיל שש שהוא לא אוכל חיות, ובעקבותיו כולנו הפכנו לצמחונים. אז אני יכול להגיד לעצמי – וואלה, הצלחת בזה. אני יכול לטפוח לעצמי על השכם".
מה אתה רואה במראה הזאת מבחינה אישית?
"אני לא יודע להגיד אם השתניתי, אבל התגובות שלי השתנו. אם פעם משהו היה שובר אותי ומפיל אותי לשבועיים - היום זה שובר אותי ליום, אבל עדיין שובר אותי. מה שלחץ לי פעם לוחץ לי גם היום, אבל התגובה שלי נהייתה פחות דרמטית. זה עניין של גיל וזמן, ואולי גם של בגרות - למרות שאני לא מרגיש שלגמרי התבגרתי. אני כבר לא עושה עניין מכל מיני דברים, וגם הצדקנות נעלמת. יש יותר קבלה של החסרונות של עצמי".
אל תמונות הילדות שמתוכן צמחו השירים, מתלוות גם תמונותיהן של הנשים שהיו חלק משמעותי מהילדות של לב־ארי. "במשפחה מרוקאית יש שבט נשים ושבט גברים. הגברים בדרך כלל לא נגעו ולא נישקו, היו קשוחים. האבא במשפחה היה מישהו שמכבדים מאוד, על גבול הפחד. לא מסתכלים לו בעיניים. אמא זה משהו יותר מכיל, גדול. הן גם היו מלאות פיזית, נשים גדולות, מאמות שמחבקות ומנשקות ו'כפרה עליק'. אני זוכר את עצמי בתור ילד בחיק נשים גדולות: סבתות, דודות, בנות דודות, שכנות. גדלתי סביב נשים, וסביב כל סיפורי מרוקו. אני עד היום רואה שאני מתקשר יותר טוב עם נשים, יש לי איתן שפה משותפת, למרות שבזמן האחרון זה התאזן".
אפרופו סיפורי מרוקו, ב"עפיפון ברוח" אתה שר: "כתמים של תרבות קפואים בפינה, תמיד סיפרה על מרוקו לפני השינה". התרבות קפאה כי בין השאר היא הושתקה.
"אולי, אבל היום אני פחות מסתיר ופחות מתבייש. אני מצטט משפטים של סבתא שלי שאז נראו לי כמו שטויות. אם הייתי בא עם איזה כאב או צער, היא הייתה מספרת לי איזה סיפור־משל כזה, שהיה מסדר לי את הראש. הייתה בה חוכמה פשוטה שהיום הולכים לכל מיני ספרי ניו־אייג' כדי למצוא אותה. אני זוכר שסבתא הייתה מדברת לבורא: יושבת בסלון מול החלון, מסתכלת החוצה לשמיים, ובצורה הכי טבעית ופשוטה מדברת איתו. היום אנחנו צריכים ללכת לשיעורים ולעבוד קשה כדי ללמוד את זה. מה שפעם נראה לי פרימיטיבי, נראה לי היום עמוק מאוד. והיו דברים פרימיטיביים, לא הכול היה ורוד אי־שם בשנות השבעים בקריית־אתא. היו גם דברים לא מי יודע מה".
כשאנחנו מגיעים לתרבות המרוקאית ולמקומו של לב־ארי בתוך השיח המזרחי המתעורר, נראה שמדובר בנושא טעון וכאוב בעבורו, כזה שנוגע בנימים רגישים ועדינים. הוא משתדל להתנסח בזהירות ובאמביוולנטיות, אך גם בכנות נדירה. "לצערי, המציאות היום רחוקה משוויון בין ספרדים לאשכנזים, בין גברים לנשים, בין סטרייטים להומואים. אבל עדיין זה לא פוטר את 'החלש', במרכאות כפולות, מלשאוף להצלחה ולמצוינות.
"אפשר להתייחס לחוסר השוויון גם בסוג של סלחנות. אנחנו בסך הכול בני 67, וגם על זה צריך לחשוב. אנחנו בהתחלה של ההתחלה, ויש שיפור. המצב היום זה לא מה שהיה לפני חמישים ולפני שלושים שנה. כשמצטטים היום דברים שמנהיגים מהעבר אמרו אז על הספרדים, זה נשמע חמור, אבל לא כל כך רלוונטי להיום. המציאות אז הייתה שונה, התפיסה הייתה אחרת".
עדיין חושבים ככה, תראה את גרבוז וקוטלר.
"יש קיפוח, וגם אני עדיין מרגיש שלפני שמכירים אותי יכולה להיות רתיעה מצבע העור שלי. צריך למחות נגד מה שעדיין לא תוקן, אבל להיזהר שהמחאה לא תהיה על חשבון עשייה וחתירה לשינוי".
נולדת כארז אזרזר, ושינית את השם. למה?
"שיניתי את השם לפני החתונה. לא ממקום של לעברת אותו, אלא יותר ממקום של להתחיל דף חדש, חלק. בהתחלה חשבתי לשנות לרז, אבל אז ראיתי שאם אני כותב ארז רז, זה יוצא אזרזר בחילוף אותיות. אז חשבתי על ארז לב, ואיכשהו זה נהיה לב־ארי. אחרי ששיניתי, חברה סיפרה על מישהי בשם אזרזר שסבא של סבא שלה היה איזה מקובל שלמעשה ייסד את השם הזה. רדפו אותו והוא היה צריך להסתיר את יהדותו, אז הוא הצפין את השם של האר"י הקדוש בתוך האזרזר כדי להגן על עצמו. כששמעתי את זה, הרגשתי שיש לי חותמת הכשר לשם החדש".
חשוב לך שמשהו מהמורשת המרוקאית יעבור אל הילדים שלך?
"המורשת המרוקאית אצלי היא בניואנסים, בווייב. היא יותר ברגישויות, בדקות ההבחנה. הילדים הרי יכולים לקלוט סיטואציות, את האנרגיות שבחדר. זו לא ממש מורשת מרוקאית, אבל אתה מוריש אותה בלי להתאמץ יותר מדי".
ופיוטים? תפילות?
"אני מודה שנחשפתי לפיוט רק בשלב מאוחר יחסית. הבית אצלי לא היה מחובר לזה כל כך, זה היה בית מאמין אבל לא בית דתי. בסוף ימיה סבתא שלי התחילה יותר לשמור שבת. אש אף פעם לא הדלקנו בשבת, אבל טלוויזיה כן".
אז בעצם לא נכון לקרוא לך חוזר בתשובה. כל הזמן היית על הספקטרום הדתי.
"אני יותר פרילאנס, אין לי איזה סדר יום ממש דתי, ואני גם לא רואה שזה הולך לשם. הקשר שלי עם הבורא כן מתחזק, אבל לא תראי אותי בעוד כמה שנים עם פאות. זה די סטטי כבר כמה שנים, גם מבחינה חיצונית וגם מבחינת מצוות. אנחנו לא שולחים את הילדים שלנו לבית ספר דתי, הם בלי כיפות, אבל שומרים שבת ואני מתפלל פעם אחת ביום. ואני בסדר עם זה. אני לא כל כך מחזיק מעצמי אדם דתי, אלא יותר יהודי שומר חוק. זה גם מאוד מסובך. בשביל הדתיים יכול להיות שאני די חילוני, בשביל החילונים אני דתי".
אתה מרגיש שיש חיץ בין החיים בקריית־אתא לבין החיים פה במרכז?
"בזמן האחרון אני מצליח לחבר ביניהם יותר. כשעברתי הייתי כמו מישהו שחוזר בתשובה. בהתחלה הוא קיצוני ומתנתק מכל מה שחילוני, ואז הוא חוזר לאמצע וכן יכול להתחבר לחברים החילונים שלו".
יש מקום שאתה מרגיש בו בבית?
"יש לי יותר בית מאז שאני אבא ויש לי ילדים. מבחינת החיבור לקריות לעומת תל־אביב, חייתי אותו פרק זמן בשני המקומות. היום אני מרגיש בתל־אביב יותר בבית מאשר בקריות, אבל כשאני נוסע לקריות יש נופים וריחות שנותנים תחושה לי שאני חוזר הביתה. מצד שני, גם כשאני חוזר לתל־אביב יש לי תחושה כזאת. בסופו של דבר בית זה בראש, זה לאו דווקא מקום גיאוגרפי. בראש יש לי בית, יש לי שלושה ילדים, משפחה. אני כבר בעל בית, מה שנקרא".
עד כמה הריאיון הזה הוא עול מבחינתך?
"כל ריאיון הוא עול מבחינתי. בשעתיים האחרונות עישנתי מה שאני מעשן ביום. אני לא כל כך אוהב להתראיין, מה גם שיש לי סוג של גמגום שאני סובל ממנו מאז שהייתי ילד. הוא השתפר מאוד בשנים האחרונות, עד כדי כך שלפעמים אפילו לא שמים לב אליו. למדתי להתגבר עליו דרך סגנון הדיבור ושפת הגוף שלי. בזמן האחרון החלטתי, וזו באמת החלטה ולא זרימה טבעית, לא לשתוק יותר. לא לתת למגבלה הזאת לנהל אותי. אז אפילו כריפוי, אני מרשה לעצמי יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם