הקול דבש: חנן בן סימון עושה מה שבא לו
לאלבום הבכורה שלו שיצא בקרוב התעקש להקליט את השירים שכתב בעצמו ועם ההרכב 'אברא' הוא חוקר את קולו הפנימי באמצעות מופע שלא דומה לשום דבר אחר. חנן בן סימון ממשיך לעשות הכל בדרך שלו, בדיוק כפי שעשה עד הגמר של 'דה ווייס'
"הייתי ילד אאוטסיידר, וגם היום אני כזה. אבל ההבדל בין מה שחוויתי כילד לבין החיים שלי היום, הוא שעכשיו אני מוקף באנשים טובים שאני אוהב ושמבינים אותי, וכיף להיות אאוטסיידר בסביבתם. לעומת זאת, להיות ילד שגדל במקום שבו אף אחד לא מבין אותו והוא מרגיש שמשהו לא בסדר בו, זה הרבה יותר מורכב", אומר בגילוי לב המוסיקאי חנן בן סימון (27), שפרץ לתודעת הציבור כפיינליסט בעונה הראשונה של The Voice, ומחר (שבת) מתעתד להעלות מופע מוסיקלי ייחודי עם חבריו להרכב 'אברא'.
עוד כותרות ב-nrg:
• פני האפליה: 5,000 יהודים מופקרים באתיופיה
• סערת התרבות מתחזקת: שאנן סטריט על הכוונת
• ואלס עם רגב: סרטים שהשרה לא הייתה מממנת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"האנשים מפעם, מהילדות שלי, כבר לא נוכחים בחיים שלי, ולכן לא יצא לי לעשות איזושהי סגירת מעגל איתם, לא שאני מרגיש שיש לי צורך בכך", הוא מוסיף. "היום, אם משהו לא מתאים לי, אם אני לא מתחבר, אני פשוט ממשיך הלאה, ואני לא מחכה לאישור מאף אחד".
בן סימון אינו זקוק לאישור מאף אחד, כדי לדעת את מה שצופיה האדוקים של 'דה ווייס' יודעים עוד מזמן – שהוא ניחן במידה לא מבוטלת של כישרון ובקול יוצא דופן, הן מבחינת יכולת ווקאלית והן במובן המטפורי. גם כאשר ביצע להיטים מוכרים של מוסיקאים בעלי סגנון מזוהה במובהק, דוגמת פרדי מרקורי, מדונה וליידי גאגא, לא ניסה להידמות להם, וטביעת קולו הייחודית הורגשה בכל תו. האאוטסיידריות של פעם, שליוותה את ילדותו, מתורגמת היום למקוריות ולרעננות.
"במהלך חיי, היו הרבה אנשים שרציתי להיות כמוהם - קרן הדר, ג'ון מרק איינסלי, שרה ברייטמן, המלחין יוסף ברדנשווילי, וגם הרב-המחנך מכיתה י"ב", מוסיף בן סימון, שגדל במשפחה דתית ולמד בישיבה תיכונית. "היום אני כבר לא רוצה להיות הם, אלא להיות קצת יותר אני, כשהקצת הם נמצא בתוך הקצת אני".
השאיפה לתת לאינדיווידואליות שלך ביטוי, והסירוב לנסות להידמות לאחר, לא מתיישבים כל כך עם השתתפות בתכנית ריאליטי, שמבוצעת בה בעיקר מוסיקת מיינסטרים. אני מניחה שגם קיבלת לא מעט הנחיות – איך להתלבש, איך להגיש את השיר, איך לפנות לקהל. איך זה מסתדר עם הפן הזה באישיות שלך?
"מצד אחד, זה היה מאוד לחוץ, ומאוד קשה. מצד שני, גם היה לי מאוד מעניין לעבוד עם מגבלה - לקחת שירי פופ מסוימים, כאלה שכבר הוכיחו את עצמם בעבר, וממש להיכנס לתוכם ולתת להם טוויסט. אני יכול לספר לך שהרבה פעמים הייתי שר משהו אחד בחזרות", מתגנב אל קולו חיוך מלא שובבות, "ואז, ברגע האמת, כשהמצלמה נמצאת, עושה כל מיני דברים שהייתי מאלתר או דווקא מכין מראש, כאלה שלא הייתי בטוח שאם הייתי מבצע אותם בחזרות, הם היו עוברים. אז היו לי טריקים.
"עשיתי את זה גם מתוך אהבת האלתור, וגם מתוך מחשבה שהם לא באמת צריכים לדעת אם פתאום אני עומד להשמיע איזה רעש שאולי נשמע מוזר", הוא צוחק. "זה היה מאוד קצר בזמן - לא היה הרבה זמן לחזרות, אז מהר מאוד הבנתי שכל מה שאני אשים בפנים, זה מה שיהיה בפנים, ורציתי להכניס את הדברים שבאמת חשובים לי".
בן סימון הוא פרפורמר אפוף כריזמה, שכל תנועה שלו על הבמה משדרת כי הוא מתענג על הרגע, ובו בעת, ניכר שיש בו גם ביישנות מסוימת, ולעיתים אף נראה כי אינו מרגיש בנוח אל מול התשואות והמחמאות שהוא זוכה להן.
"החשיפה הייתה קשה לי", הוא משיב כאשר אני מציינת זאת בפניו. "הדפתי אותה, לא השתזפתי בפנסי הזרקורים. אני חושב שרק עכשיו אני לומד לגדול לזה שוב, בצורה הדרגתית".
מה גורם לאדם שיש בו צד מופנם, לעלות על הבמה בתכנית פריים טיים שיש לה רייטינג אדיר?
"לפעמים אני מרגיש כמו סתירה מהלכת - מצד אחד אני נורא מופנם, ומצד שני נורא מוחצן. אני שניהם יחד, לא רק זה ולא רק זה. אני בן אדם מאוד זורם, וכשנפגשתי עם ההפקה, הייתה לי תחושה טובה, היה לי נעים מאוד עם כל הצוות. אני גם יודע שמוסיקה זה הדבר שאני רוצה לעשות כל חיי, ולעשות מוסיקה ולחיות ממוסיקה זו מלחמה – זה נורא קשה להתפרנס רק מזה. לכן, זו הייתה עוד הזדמנות לחלון שייפתח. והוא באמת נפתח – זה נתן לי עוד כלים ואופציות לעוד דברים שאני יכול לעשות".
אילו כלים, למשל?
"ההשתתפות ב'דה ווייס' נתנה לי הזדמנות להתנסות במקום המיינסטרימי הזה, לצד המקום שאני יותר פעיל בו, שזה אזור פרינג'י של מוסיקה יותר ניסיונית. אני מרגיש שזה נתן לי הרבה ניסיון, ולימד אותי המון. אני חושב שהמשחק המובהק עם תרבות הפופ שספגתי כילד קיבל במה בפעם הראשונה. היום הוא נוכח מאוד ביצירה שלי. מאז 'דה וויס' אני לא פוחד, וגם קצת רוצה להיות קצת מדונה וליידי גאגא. זה לא היה שם לפני כן".
מה היה השיעור החשוב ביותר שהמנטור שלך בתכנית, רמי קליינשטיין, לימד אותך?
"אני חושב שהרוגע, הפתיחות הרגשית והקבלה, וגם המחשבה על התקשורת הישירה והשיחה עם הקהל - הוא דיבר איתי הרבה על זה. נראה לי שהסיבה שבאמת הלכתי איתו בתכנית היא שהוא אמר לי 'אני אתן לך לעשות מה שאתה רוצה', וזה בדיוק מה שהייתי צריך. הוא שחרר, ולפעמים להיות מנטור טוב זה לשחרר, לתת לשדים לצאת החוצה ולהתפרץ כמו שהם רוצים", אומר בן סימון. "אני ורמי לא בקשר היום, למרות שמי יודע? אני בונה על שיתוף פעולה אומנותי שיהיה מתישהו מהצד שלי, זה יהיה מין מעגל מעניין שהחיים יוכלו לזמן".
האם כיום יש בחייך אדם שאתה רואה בו מורה דרך?
"יש לי את החברות ב'אברא'", הוא משיב בחיוך, "ואני מרגיש שאנחנו משמשים כמנטורים אחד של השני, שאין מחנך שמלמד אותנו מה נכון ומה לא נכון, ואין אידיאלים שבאים מגבוה, אלא שיש חיפוש משותף ואותנטי, שלא לוקח שום נתון כמובן מאליו".
לצד בן סימון, חברות בהרכב הפרפורמנס הקולי 'אברא' המלחינות, היוצרות והזמרות יפעת זיו, פיי שפירו ונועה הרן, אותן פגש באקדמיה למוסיקה בירושלים.
"אחד המורים שלי, שאני מאוד אוהב, אמנון וולמן, תמיד אומר שאחד הדברים הכי טובים שקיבלנו מהאקדמיה זה בעצם המפגש שלנו אחד עם השני", אומר בן סימון, והחיוך העולה על שפתיו כאשר הוא מדבר על ההרכב ועל היצירה המשותפת, מאשר כי הדבר בהחלט נכון באשר לחבורה מ'אברא'.
"אנחנו לא רק הרכב מוסיקלי, אלא גם חברים מאוד טובים וגם קבוצת תמיכה בעת הצורך. בחזרות, אנחנו מדברים הרבה גם על מוסיקה, אבל גם על איך שכל אחד מאיתנו מרגיש ומה שהוא חושב ורוצה, ונותנים המון ביטוי לכל אחד מאיתנו. בגלל שהמוסיקה שאנחנו עושים היא לא מוסיקה כתובה – אנחנו לא מבצעים יצירות שאנחנו מביאים מבחוץ, אלא חומרים ומוסיקה שיוצאים מתוכנו, כל אחד מאיתנו נותן את כל כולו, ואז רואים מה קורה במפגש הזה בין הקולות, חוקרים ומעצבים משהו חדש משלנו. את התוצאה ניתן לראות בשבת, במופע שלנו, 'נשפ'".
מה מצפה למי שיגיע למופע?
"בהתחלה, לא ידענו מה אנחנו רוצים שיהיה בו – פשוט ישבנו והעלינו דברים, ומה שחזר שוב ושוב והיה חזק, היה העיסוק שלנו בקול - גם פשוטו כמשמעו וגם בקול האישי של כל אחד וההתפתחות של אדם דרך הקול שלו. אנחנו עושים הרבה דברים שונים עם הקול שלנו, חוקרים את הקול ומנסים לטשטש גבולות בין דיבור יומיומי ושיחה לבין שירה. במופע, נעסוק בריבוי זהויות, החלפת זהות, אובדן קול.
"לפעמים תוהים סביבנו ומנסים להבין - האם אנחנו פרפורמנס? האם אנחנו מחול, כי אנחנו זזים על הבמה? האם אנחנו תיאטרון? האם זו בכלל מוסיקה, מה שאנחנו עושים? הגבולות מאוד מטושטשים, כי אנחנו לא נצמדים לז'אנר כלשהו, אלא מחפשים מה אנחנו רוצים לומר.
"אנחנו מאוד משתדלים להופיע במקומות שבהם יש לנו קשר ישיר עם הקהל, שהוא לא רק יושב וצופה במופע, אלא חווה אותו ביחד איתנו. במופע הקרוב, הקהל הולך לשבת מסביב ואנחנו נהיה באמצע, זזים בחלל. אנחנו מחפשים את הקשר הישיר ומרגישים שהמוסיקה עצמה מאוד מושפעת מהרגע ומהחוויה שנוצרת יחד עם הקהל".
הרגע המתהווה בהופעה, וחלקו של הקהל ביצירתו של אותו רגע, משפיעים על המוסיקה לא רק מבחינת האווירה, כי אם גם מבחינת התכנית המבוצעת על הבמה. חברי ההרכב אוהבים להותיר מקום להפתעה ולאלתור בהופעותיהם השונות ובפסטיבלים בהם השתתפו.
"אני חושב על רגעים שבאמת מאוד מעניינים ומרגשים אותי, והם לאו דווקא קול מדויק מאוד, אלא גם רגעים של חוסר שליטה. אני אוהב רגעים של חוסר שליטה, שבהם אפילו הזמר עצמו לא יודע מה ייצא. יש בזה אותנטיות", הוא אומר.
"המוסיקה של 'אברא' מבוססת הרבה על אלתור, ואנחנו לא יודעים מה אנחנו הולכים לשיר כשנהיה על הבמה - יש כאן יצירה והלחנה בזמן אמת. אנחנו עושים הרבה עבודת הכנה, ואז, ברגע האמת, אנחנו מגיעים לרגע מזוקק שממנו יוצאת מוסיקה שאנחנו לא יודעים מהי, שאנחנו אחראים עליה רק באופן חלקי ומעבירים אותה דרכנו", הוא אומר, וקולו מסגיר את התלהבותו.
לשם יצירת אלתור מוצלח על הבמה, יש צורך ביכולת להיות קשובים אחד לשני, לזרום עם אחד מכם כשהוא מוביל.
"זה לגמרי קיים אצלנו - אנחנו עובדים המון על הקשבה, ויש בינינו היכרות מאוד עמוקה. לכל אחד מאיתנו יש צבע משלו ואזור טיפה שונה של פעילות – זה שוני שאנחנו נותנים לו מקום גם במפגשים שלנו, גם בחזרות וגם על הבמה, בהופעה".
איזו תחושה אתה רוצה שתהדהד אצל הצופים בתום המופע, עם איזה רגש או מחשבה אתה רוצה להותיר אותם?
"אני רוצה שקודם כל ירגישו ברמה האישית את שחרור הקול. פעם אמרנו בצחוק שאנחנו צריכים להקים מפלגה לשחרור הקול והיצירתיות, כי בעולם המודרני, אנחנו תמיד עושים דברים כי צריך, ורוצים לרצות, ונמצאים במעין מרוץ קפיטליסטי. אנשים שרוצים ליצור מרגישים הרבה פעמים צורך להידמות למשהו, כשבעצם, יצירה זה גילוי החדווה שבלעשות משהו, ליצור ולהמציא משהו חדש. אז מאוד הייתי רוצה שזה ייתן לאנשים להט כלפי יצירה, וגם הבנה שהם בסדר, ושכל מה שיוצא להם מהפה זה בסדר".
המפלגה לשחרור הקול והיצירתיות אמנם טרם הוקמה, אך את הרעיונות שעומדים מאחוריה מנסים חברי ההרכב ליישם גם ביצירה המשותפת שלהם יחד וגם בשעה שהם משמשים כמורים לזמרים בתחילת דרכם.
"כולנו בהרכב מלמדים. וזה מעורר אצלנו שאלות - מה זה ללמוד מוסיקה? מה זה לחנך לכתיבה ולהלחנה? זה הרי נשמע כמו משהו לא הגיוני", אומר בן סימון. "כשאני מלמד לשיר, אני אוהב ללמד גם דברים פיזיים וטכניים וגם ללמד את מי שמולי לשחרר ולגלות את הקול שלו, לאהוב את עצמו דרך הקול ולאהוב את מה שמשתקף מבעד למיתרי הקול. זה מצריך עבודה, להסתכל במראה ולקבל, להעריך ולאהוב את מה שיש לנו בגלל מה שהוא, ולא לנסות להתאים אותו לאידיאל. זה תהליך נפשי, תהליך של העצמה, וזה מיוחד ומרגש בשבילי להיות הצופה מהצד והמלווה של כל זה, לתמוך בתהליך רגשי משמעותי של בן אדם.
"כשאני מלמד, חשוב לי לתת הרבה ביטחון ולכוון לקבלה עצמית. יש הרבה תלמידים ששומעים את עצמם שרים ואז אומרים – 'אוי, אני נשמע רע, אני לא אוהב את מה שיוצא ממני'. יש אנשים שמפחדים להשמיע צליל מסוים, כמו, למשל, בנים שמפחדים לעשות צליל גבוה מדי. אבל כל צליל שאתה מגלה בעצמך זה בעצם גילוי של חלק מסוים בנפש שלך, שאתה לומד אותו. וזו גם מהות המופע שלנו, שחוויות ההוראה שלנו לגמרי נוכחות בו".
בין היצירה עם 'אברא', ההופעות וההוראה, הספיק בן סימון בשנים האחרונות גם להקליט אלבום בכורה משלו, שעתיד לצאת בקרוב באופן עצמאי.
"זה אלבום שכולו באנגלית, שעבדתי עליו בערך שנתיים עם רע מוכיח. הוא מאוד עדין ורגיש, והוא גם אלקטרוני, ויש בו שירים שאפשר לומר עליהם שכתבתי בהם את חיי על הפסנתר", הוא מחייך. "אלה שירים שלא נכתבו במיוחד בשביל האלבום, אני אף פעם לא כותב במיוחד בשביל משהו - אני כותב כל הזמן ואוהב להיות בעשייה מתמדת, הכתיבה היא משהו יומיומי. זו אפילו קצת בעיה, כשאני חושב על זה, כי אני מרגיש שכמויות המוסיקה שנכתבות לעולם לא יצליחו לצאת במלואן. אז יש לזה צד מתסכל, לפעמים, אבל זה גם מאוד כיף".
למה בחרת להוציא אלבום שכולו באנגלית?
"זו לא ממש בחירה שעשיתי - אלה שירים שהצטברו מגיל צעיר, כשכתבתי באנגלית. אולי זה מן חיבור לפנטזיה ולמוסיקה שנהניתי לשמוע, ואולי זה בגלל שיש דברים שהיה לי קשה יותר לומר בשפת אם. אני בהחלט כותב גם בעברית, ולפעמים גם בג'יבריש", הוא מוסיף בחיוך. "תמיד ידעתי שבאלבום הראשון שלי ייכללו השירים האלה, ולכן, גם אחרי 'דה ווייס', כשהיו לי קשרים עם גורמים שחשבו להפיק ולתמוך, ידעתי שהתנאי הוא שיהיו באלבום השירים האלה, שזה יהיה האלבום אליו פיללתי כל חיי. וזה מה שקורה. זה לגמרי קורה".
ומה הלאה? מהן השאיפות המקצועיות שלך?
"החלום הגדול שלי הוא להמשיך וליצור הרבה, וש'אברא' יהיה משהו שתמיד קיים בחיי, שגם אם נהיה רחוקים, בתקופות מסוימות, ונגור בארצות שונות, תמיד יהיה לנו את המקום הזה לחזור אליו. אחרי ההופעה בשבת, נופיע בבאזל ובברלין, וזה משהו שאני מאוד מצפה לו. ברמה האישית, אני מקווה שהאלבום יצליח ויגיע לאנשים. השאיפה הכי גדולה שלי היא שאצליח לעשות מוסיקה כל חיי, ושיהיו לי המשאבים הנפשיים והחומריים להמשיך בכך, כי הרבה פעמים זה מאבק".
המופע 'נשפ' של הרכב הפרפורמנס הקולי 'אברא' יעלה בבכורה מחר – שבת, 4.7.15, בשתי הופעות, ב- 19:00 וב- 21:00, במרכז לאמנות עכשווית -CCA, תל אביב. הופעה נוספת תיערך ב- 6.8.15.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם