אמנים שאתם חייבים להכיר, והם מעדיפים שלא
חארמס תיאר את כתיבתו כשרלטנות במסווה, כתיבה שהיא "חרא טובע בחרא". להקת אד טרנר והדנילוף סנטר לא מתקשרת עם הקהל שלה כלל. בוגרי ניסן נתיב העלו הצגה על חארמס ששווה לראות. הופעה של הטרנרים הרבה יותר קשה לתפוס, אבל ממש כדאי
שום דבר לא יכול להכין אתכם לזה. מישהו מניח לכם ביד את גוגול או את בולגאקוב, ואחרי כמה עמודים זה מרגיש כאילו אורות חג מולד נדלקו לכם בתוך הראש. זה לא באמת משנה מתי הפעם הראשונה שהאדם נתקל בסוג הכתיבה הזה; זה גם לא משנה במי מהסופרים האלה נתקלתם קודם. הזרע נשתל, התשוקה התעוררה, והאדם ממשיך ומחפש את הפעם הבאה שהוא יפגוש את הרוסי המופרע שכותב ספרות גדולה מהחיים.עוד כותרות ב-nrg:
• משה פרץ שוביניסט? איזו הפתעה!
• "אטלנטיקה": סקס, סמים ועבודות שירות
• "חירות": הצגה נוספת על מחבל בסל התרבות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
על רקע החיפוש הנרקומני הזה אחרי הסופר הרוסי המעורער הבא, אנשים פוגשים את ירופייב, לימונוב, קורקוב - לאחרונה גם את אליס ביאלסקי - ואם הם מחפשים מספיק זמן, הם גם מוצאים את דניאיל חארמס ("אני אוהב לשבור לאנשים את הפרצוף"). אף אחד מהסופרים שציינתי כאן לא באמת משתווה לבולגאקוב ולגוגול – אבל הם מספיק טובים כדי לספק את הנרקומן לכמה שעות.
הרבה אנקדוטות מרכיבות את המיתוס של חארמס: השלטון הסובייטי עצר אותו בעוון "תבוסתנות", הוא נחשב לאחד מסופרי הילדים החשובים ברוסיה, ואת כתביו המחתרתיים הוציאו רק לאחר מותו; ובסופו של עניין חארמס מת בכלא כתוצאה מרעב. דרך האנקדוטות הללו נכנס הצופה להצגת הבוגרים של ניסן נתיב "אני דניאיל חארמס".
סיפור המסגרת של ההצגה מתאר את רגעיו האחרונים של חארמס, ובתוך המסגרת הזו מופיעים קטעים קצרים, רובם עיבודים חדשים לטקסטים של הסופר (בתרגום רועי חן וקאי קורבלניקוב), וחלקם מקוריים (אריאל ברונז).
חארמס עצמו כתב מעין סיפורי לולאה שתחילתם וסופם זהה, קטעים שניתן להגדיר כנונסנס פנטסטי. בחלק מהקטעים שעובדו להצגה חארמס מנסה להיאבק בדמויות האב שלו (פושקין וגוגול); בחלקם הוא חושף את האבסורד, הקטנוניות וחוסר התוחלת שבקיום האנושי, ודומה שלשיא הוא מגיע בעודו מצליח לצייר תמונת מציאות בה לא מתרחש דבר.
בדומה, על הבמה, כתיבתו של חארמס מחוללת את ההתרחשות, ואף על פי כן, הדפים שיוצאים ממכונת הכתיבה שלו ריקים, חלקים, לבנים - דבר לא נכתב עליהם. כאשר חארמס נדרש אל כתיבתו הוא מתאר אותה כ"שרלטנות במסווה של כתיבה", כתיבה בעלת "עולם תוכן דל סתמי ובעיקר גס; עולם תוכן בלי עומק, בלי מעוף ובלי אהבה", כתיבה שהיא "חרא טובע בחרא".
בוגרי שנה ג' של ניסן נתיב שעלו על הבמה מילאו את חלקם יפה תוך כדי שהם מפגינים יכולות קומיות מרשימות, אך מבין כולם קשה היה שלא לשים לב לנוכחות המרהיבה של טלי אוסדצ'י. על רקע המצוינות הזו, חבל שדווקא לקראת סוף ההצגה חלה מעין נפילת מתח כללית, גם מבחינת איכות המשחק (היה רגע בו לא היה ברור אם השחקנים מבינים את התוכן והמשמעות של הטקסט שיוצא מפיהם), וגם מבחינת מבנה העלילה (תמונת פתיחת התיאטרון על שם חארמס לאחר מותו לא תרמה דבר למחזה – וזאת למרות שהמשחק כאן היה ללא דופי).
הקהל שהגיע לראות את ההצגה היה צעיר, והתחבר בקלות לטקסטים של חארמס ולצוות השחקנים. לחיבור הזה אחראי הבימוי הדינאמי של מרינה בלטוב, שעשתה שימוש מנומק ויצירתי בגוף של השחקנים ובתפאורה המינמליסטית. לזיקוק הגיעו התכונות הללו ברגע הלידה של חארמס על הבמה – רגע שהיה הומוריסטי ואסטטי בו זמנית - ודברים דומים אפשר לומר על מקהלת הזקנות שתיארה את חטאיו של חארמס כלפי הקומוניזם והמין האנושי, ואת שתי התמונות בהם תוארו יחסי מין על הבמה (בהומאז' ליחסי המין אצל וונגוט ב"עריסת חתול"). את ההצגה חתמה הקידה המסורתית של השחקנים לקהל, קידה שהוחלפה בהקאה – אילו חארמס היה בקהל, הוא היה מרוצה.
בתום ההצגה הלכנו לאט לכיוון הצימר, שם הופיעו "אד טרנר והדנילוף סנטר" - היורשים הלא חוקיים של נושאי המגבעת. אד טרנר היא להקה שעושה מאמצים כבירים כדי שלא להיחשף, יחסי הציבור שלהם לא שואפים לכלום, ועל ההופעות שלהם הם מודיעים בפייסבוק בהתראה של יומיים (וזה, במקרה הטוב). גרוע יותר מהכל, בכל פעם שאד טרנר משחררים אלבום לאוויר העולם (ויש כבר שניים כאלה), הם ממהרים לרדת למחתרת, או לרדת מהארץ – או שני הדברים בו זמנית.
ההופעה של אד טרנר יישרה קו עם חוסר התקשורתיות הרגילה שלהם. בצימר אין במה, וכך, אל מסך הרעש האיכותי שהלהקה מייצרת, התווסף הקהל שעמד כמו חומה מהופנטת מול הנגנים. מדי פעם היה אפשר לראות את קצה קצהו של כובע המצחייה של הסולן, או את בקבוק הבירה שלו. אבל ברוב הזמן היה קשה להבדיל בין הלהקה והקהל, ודומה שכל הנוכחים הפכו לאורגניזם אחד שעסק בהעמדת טקס פגאני. כשתם הטקס, מיהרו כל משתתפיו להתפזר, ממש כאילו היו דמויות מתוך פרגמנט שכתב חארמס.
"אני דניאיל חארמס" תוצג ביום חמישי, 16.7 בצוותא, שעה 21:00.
אד טרנר והדנילוף סנטר הולכים להוציא מתישהו תקליט חדש שנקרא "2009". מן הסתם הם גם יקיימו כמה הופעות. בשני המקרים לאף אחד אין מושג איך, מתי, ואיפה זה יקרה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם