אבי קושניר ממשיך לרקוד עם כוכבים
אבי קושניר משוכנע שהכל היה מזל: הפריצה לעולם התיאטרון בלי שלמד משחק, ההתקדמות המהירה וההצטרפות ל"זהו זה". בגיל 55 הוא מופיע על בימת הקאמרי עם טייץ ונוצות, עולה על גלשן בסרט הקיץ החדש "איביזה" - ועושה מדיטציה פעמיים ביום
בשבוע שעבר התעורר אבי קושניר לכותרות שהכריזו על האיחוד הצפוי שלו עם מוני, בראבא, גידי ודבל'ה, החברים שלו מ"זהו זה". זה היה עניין של דקות עד שהתחילו הטלפונים והסמסים מהחברים ובני המשפחה, שביקשו ממנו לשמור להם כרטיסים, ומהעיתונאים, שביקשו תגובה. קושניר לא ממש הבין במה מדובר.
עוד כותרות ב-nrg:
• משה פרץ שוביניסט? איזו הפתעה!
• לאחינועם ניני יש מסר חשוב עבור מירי רגב
• אמנים שאתם חייבים להכיר, והם מעדיפים שלא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"בינואר האחרון הזמינו אותנו להופיע באירוע התרמה למרכז חקר הסרטן על שם טל יעקובסון, בתה של סוכנת השחקנים זוהר יעקובסון. בזמן החזרות על השיר 'Always Look on the Bright Side of Life' של מונטי פייתון, הרגשנו שוב את ההתרגשות ואת התענוג להיות ביחד ולעבוד ביחד. עלתה מחשבה שיכול להיות כיף גדול לעשות מזה מופע בימתי. וזהו. הרצון קיים, הרגש קיים, אבל אין שום דבר כזה באופק".
נדמה לפעמים ש"זהו זה" מאפילה על כל העשייה האמנותית האחרת שלכם.
"כשמדברים איתנו על 'זהו זה', הבן אדם שמדבר איתנו בעצם מדבר על עצמו. מי שאומר 'אני מתגעגע', בעצם מתגעגע לשבת עם החבר'ה ביום שישי ולצפות בשידור החוזר. אנשים גדלו עם זה. יש עולים חדשים שמספרים לי שהם למדו עברית מ'זהו זה'. לי אישית זה תענוג גדול להיות בלהקה הזאת, וזה יהיה תענוג גדול לנגן שוב ביחד.
"'זהו זה' זה מזל ענק. מזל ענק מאוד. כשהייתי בן 28, עורכת התוכנית, מיכל ארבל, ראתה אותי בהצגת בידור של 'הבטלנים', שעשיתי עם דטנר. יום אחד היא התקשרה אלי והציעה לי להצטרף לצוות. זה היה כל כך מהיר ורגיל, שאפילו אין פה סיפור הרואי ודרמטי לספר, חוץ מהעובדה שהצטרפתי לתוכנית שבה השתתפו כל הענקים האלה.
"במשך שנים צעדתי על שביל אחד של עבודה מאומצת כסטנדאפיסט ושחקן, ופתאום השביל התחבר לשביל של 'זהו זה' ושינה עבורי הכל. היה לי פשוט מזל להיות במקום הנכון בזמן הנכון ועם האנשים הכי נכונים שאפשר.
"מה שמעניין ב'זהו זה' זה העובדה שזאת תוכנית ששודרה ביום חמישי בשעה 4 אחר הצהריים, ובכל זאת היא זכתה לקהל עצום ותהודה. אני מניח שזה קשור גם לעובדה שלא היו עוד ערוצים בטלוויזיה וחיינו בעידן הרבה יותר צנוע".
זה סידר אתכם כלכלית?
"אנחנו מדברים על תוכנית שבועית בטלוויזיה החינוכית, לא על תוכנית פריים טיים בערוץ 2".
בסוף המסע הגעתם גם לשם.
"ואז המשכורת סוף סוף השתפרה".
קושניר, שיחגוג בחודש הבא 55, הוא אחד השחקנים הכי ורסטיליים שמסתובבים בתעשיית הבידור המקומית. במהלך 35 שנות הקריירה שלו הוא השתחל לתוך בגדים של נשים פולניות ב"זהו זה" והשתתף תשע עונות בסיטקום "החיים זה לא הכל", אבל היה גם דרמטי ונוגע ב"גורודיש" וב"חייל האמיץ שווייק", התעסק בחומרים שייקספיריים, הוביל קמפיינים, הינחה את "רוקדים עם כוכבים" ו"כלוב הזהב", ובימים אלה הוא משתתף בקומדיית הנעורים הקולנועית "איביזה", בתפקיד האב הקשוח שלא מבין את בנו המתבגר, ובקומדיה "גם הוא באצילים" של מולייר בתיאטרון הקאמרי.
נראה שגדולתו היא ביכולת שלו להניח בצד את הביקורת העצמית ולהרשות לעצמו להשתחרר ולהשתטות על הבמה. ב"איביזה", סרט קיץ שחלק מהמבקרים חבטו בו, הוא עולה על גלשן; ב"גם הוא באצילים" הוא מסתובב בטייץ צמודים ובנוצות, ומנסה ללמוד איך זה להיות אציל בזמן שהסביבה לועגת לו.
"בחדר החזרות אודי בן משה (הבימאי) וקרן פלס (המלחינה) התווכחו ביניהם מה הגיל המנטלי שלי. בן משה אמר 4. פלס אמרה 14".
בחיים, לעומת זאת, הוא מתגלה כמרואיין מחושב וזהיר, שיש לו מערכת יחסית מורכבת עם התקשורת שמלווה אותו לאורך הקריירה שלו. מצד אחד, הוא לנצח יקבל את חיבוק הקהל בזכות "זהו זה" ומופע היחיד שלו, "להציל את איש המערות", שרץ כבר אלף פעמים. מצד שני, הוא כבר הספיק לקרוא כמה ראיונות מסולפים עם עצמו.
אז הוא נזהר. בורר לאט כל מילה שהוא מוציא מהפה. משחרר משפט, ותוך כדי כבר מבקר את עצמו וקובע, "עכשיו הסתבכתי", "זה לא יעניין אף אחד" או "נדמה לי שאת הסיפור הזה כבר סיפרתי".
כשאני מבקש ממנו לנקוב ברגע המקצועי המאושר בחייו, הוא בוחר ברגע שבו צורף להצגה "כולם היו בניי חוץ מנעמי", של דניאל לפין ויוני להב, שהועלתה במסגרת בית הספר למשחק של ניסן נתיב.
"הייתי בן 24, ודניאל, שהכרתי בצבא, הציע שייקחו אותי להצגה. אבל מיקי גורביץ', הבימאי (כיום מנהל תיאטרון החאן; י"א), לא הסכים לקבל אותי, כי לא הייתי תלמיד בבית הספר. בסופו של דבר מישהו מהשחקנים היה צריך ללכת למילואים, ודניאל התקשר אלי הביתה ואמר לי: 'אם אתה בא תוך רבע שעה לניסן נתיב, יש סיכוי גבוה שתהיה חלק מההצגה'.
"הגעתי בריצה מטורפת, בידיעה שאם אשתתף מדובר בשתיים־שלוש הצגות בלבד במסגרת תרגיל בבית הספר. שוחחנו, והודיעו לי שהתקבלתי להצגה. אני חושב שזאת היתה הפעם הראשונה שבה מישהו שהוא לא תלמיד למשחק התקבל להצגה של בית הספר.
"בסופו של דבר ההצגה היתה שלאגר, ותיאטרון בית ליסין, בניהולו של יענקל'ה אגמון, קנה אותה. היא רצה 400 פעמים והכניסה אותי רשמית לעולם הזה. עד היום אני מודה לדניאל ולמיקי גורביץ', ששמו אותי על השביל שבו אני צועד עד היום".
איך בעצם קרה שלא למדת משחק?
"אחרי שעשיתי את ההצגה דיברתי עם ניסן נתיב בעצמו. התעניינתי אם כדאי לי לבוא ללמוד, והוא אמר לי: 'אתה כבר שם'".
כמו במקרים רבים אחרים של בני הדור ההוא, גם הוריו של קושניר לא התלהבו מכך שהבן שלהם הולך לתיאטרון. "הם שייכים לדור שבו קידשו את תלוש המשכורת. אמא שלי עבדה בקופת חולים, ואבא שלי היה נהג דן. עד יום מותו, לפני שמונה שנים, הוא עדיין היה שואל אותי: 'נו, איך המשכורת? יש תלוש?".
"אני חושב שהיה להם פחד בהתחלה, והם חשבו שזה יעבור לי בתוך שנה־שנתיים. לזכותם ייאמר שהם לא היו קיצוניים ולא הביעו את הפחד שלהם יותר מדי. בסופו של דבר, כל אחד מהם היה גאה בדרך שלי.
"אמא שלי, למשל, הגיעה לראות את 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', ורק אחרי הפעם העשירית היא התחילה לשים לב שיש עוד שלושים שחקנים על הבמה. היא תמיד אהבה אוטומטית כל דבר שעשיתי.
"אבא שלי, לעומתה, היה הרבה יותר קול. כשהייתי יוצא מהצגה, הוא היה מסתכל עלי במין מבט כזה, ואז הייתי אומר לו: 'נו, אתה אוהב?' והוא היה משיב: 'זה היה בסדר גמור'. הייתי שואל 'נהנית?' והוא היה עונה: 'למה לא?'. ואז הייתי יודע שזה לא טוב בעיניו".
התיאטרון נחשב למקום חסר סבלנות לשחקנים שלא למדו משחק. הרגשת את זה בתחילת הדרך?
"בהתחלה היו לי רגשי נחיתות מול שחקנים מלומדים אחרים בתיאטרון. היה לי תסביך כלשהו עם העובדה שלא למדתי ולא היה לי ניסיון במשחק, אלא אם כן מחשיבים את ההצגות שהשתתפתי בהן בפנימיית הכפר הירוק. השתתפתי שם ביופי של הצגות, אבל מעולם לא חשבתי על זה כמקצוע של ממש, ובמשך שנים הייתי ליד השביל הראשי. הייתי פועל במה, שזה בעצם סוג של סבל, ועשיתי קצת סטנד־אפ בפאבים.
"אני חושב שזה חשוב מאוד לשחקן לאסוף כלים בשלוש השנים של הלימוד, וזאת חוויה עוצמתית. אבל אני סוג של אוטודידקט, וזה התלבש עלי טוב".
איך התגברת על רגשי הנחיתות?
"זה היה שם לפעמים. לא כל הזמן. הרי בסופו של דבר עשיתי סצנה בחדר החזרות, ואז הבמאי אמר: 'יופי. עוברים הלאה', ועברתי הלאה. קיבלתי אישור שזה בסדר. תשמע, היה לי המון המון מזל. מזל שלפין התקשר, מזל שהייתי בבית, כי אז לא היו טלפונים ניידים שמאפשרים לאתר כל אחד בכל מקום, מזל שרצתי לסטודיו, מזל שבית ליסין קנה את ההצגה מניסן נתיב, מזל שציפי פינס לקחה אותי לבאר שבע, ומזל שהציעו לי את 'זהו זה'. בניתי סביב ענייני המזל תיאוריה שכל אדם חייב להכין חניה למזל, כי אם המזל יגיע ולא יהיה לו מקום, הוא ילך למישהו אחר. חשוב להעמיק בדברים, לקרוא ספרים, ללמוד פיתוח קול, לתחזק את הגוף ולהיות ערוך לדברים".
הוא מופיע בימים אלה בקאמרי, אחרי שנים שבהן היה מזוהה כשחקן הבימה. אבל מבקש להמעיט בחשיבות המעבר. "אין כאן דרמה גדולה, והאמת שאין כאן שום דרמה. מאז ומתמיד הייתי שחקן פרילנסר. נכון שהייתי 11 שנים רצופות בהבימה, אבל זה קרה כי תפקיד רדף תפקיד. אין ספק שיש לי מקום חם בלב להבימה. לא עזבתי אותם, ואני אחזור כשיהיה תפקיד רלוונטי.
"קיבלתי הצעה מהקאמרי לעשות את 'גם הוא באצילים', שכללה את התענוג הצרוף לעבוד עם הבמאי הנפלא אודי בן משה, וכמובן לשחק עם ענת וקסמן, שהיא כמו אחותי, ואמרתי כן. אגב, אם היו מציעים לי לשחק את זה בתיאטרון באר שבע, גם הייתי אומר כן".
כבר כמעט שלושים שנה שהוא עם אשתו כרמל, אם ילדיו - יותם (27), יפתח (20) ונועה (18). הבן יותם הלך בדרכו, לומד משחק בסמינר הקיבוצים והשתתף בסידרת הנוער "אליפים".
המלצת לו ללכת ללמוד?
"כן. לימודי משחק זה לא לימודי כישרון, אלא שכלול של כלי עבודה. אני חושב שאם אתה נופל על המורים הטובים ועל התלמידים הנכונים, יכולים לצמוח שם דברים נפלאים. תסתכל על הרכב 'ציפורלה', שנולד בניסן נתיב ומופיע עשר שנים. זה לא היה קורה אם לא היתה להם כיתה כל כך מגובשת ומלאת כישרון".
אתה משתעשע במחשבה שאולי תשחק יום אחד עם הבן שלך בהצגה?
"זה בהחלט יכול להיות מעניין... תשמע, אני מאחל לילדיי שיבחרו לעשות בחיים שלהם מה שיעשה אותם מאושרים. לפעמים, כשאני שומע הורה שאומר לילדים שלו מה הם צריכים לעשות בחיים במין שחצנות כזאת, 'אני מכיר טוב את הילד שלי והוא מתאים לזה או לזה', אני חושב שזאת יהירות שלא במקומה.
"אני זוכר, למשל, שבסוף חטיבת הביניים היועצת אמרה לי שאני צריך ללכת ללמוד מכניקה עדינה. אני לא חושב שיש מישהו בעולם שפיספס יותר ממנה. עד לא מזמן לא ידעתי איך להחליף נורה. יש לי מינימום אפליקציות בנייד, ויחסיי עם המחשב מאוד מצומצמים".
היו רגעים שהרגשת כישלון?
"עשיתי לא מעט דברים שלא הצליחו, אבל אני לא מצטער עליהם, כי לומדים מכישלונות ולא מהצלחות. חוץ מזה, מה ההגדרה לכישלון? שהצגה יורדת אחרי שלושים פעמים? שלא מגיעים אלף איש לאולם? אם כך, הייתי בלא מעט".
אתה מתחרט על משהו?
"כשהיינו צעירים דניאל לפין אמר לי משפט שרק לימים הבנתי: 'כשהבטן שלך אומרת לא, היא צודקת'. היו בעבר כמה דברים שהרגשתי בבטן שאני לא צריך לעשות, עשיתי אותם למרות זאת, וזאת היתה טעות. יש לי מזל שיש לי אופי שלא סוחב איתו טראומות וכישלונות".
הרגשת בנוח כשלוהקת להנחות את "רוקדים עם כוכבים" ואת "כלוב הזהב" בערוץ 2?
"כן. בתקופה שעשיתי את 'כלוב הזהב', שיחקתי במקביל בערב חנוך לוין בהבימה. אחד לא נגע בשני, וזה לא פגע בכלום. אחרי כל השנים על הבמה, נעים לפעמים לגוון ולעשות דברים נוספים. לא חלמתי להיות שחקן בשביל להגיש את 'כלוב הזהב', אבל אני לא מכחיש שיש גם שיקולי פרנסה".
ומה עם קולנוע? למעט התפקיד שלך ב"איביזה", שאחד המבקרים כתב שתרצה למחוק אותו מקורות החיים שלך, לא היית שנים על המסך הגדול. עשית את "אלכס חולה אהבה", "סיפור חצי רוסי" ו"מטאליק בלוז", בהפרשים גדולים.
"אין לי תשובה מספיק טובה למה לא עשיתי קולנוע. עשיתי מה שעשיתי במהלך החיים. בימים אלה יש סרט שנמצא בעריכה בשם 'אווה', שצילמתי עם הבימאי חיים טבקמן. אני מאוד אוהב לעשות קולנוע, ואשמח לעשות יותר".
"איביזה" זה סרט שפונה בעיקר לנוער עם ארומה של "אסקימו לימון" 2015. מה משך אותך לתפקיד?
"יש לי שיקולים שונים. זה יכול להיות משהו שהדליק אותי בתפקיד או בפרויקט, וזה יכול להיות שיקולי פרנסה, שהם לא גסים בעיניי. במקרה הזה היה מדובר בפרויקט שובב שדרש תשעה ימי צילום. הדליק אותי לעבוד עם הבמאי שי כנות ולהיכנס לדמות של מחרב המסיבות".
אני לא יכול שלא לשאול אותך לדעתך על מהומת האמנים מול מירי רגב.
"חבל שהיא הגיעה. חבל שהייתה צריכה לבוא".
איך אתה מתמודד עם הגיל?
"כל עוד הוא בסדר איתי, אני בסדר איתו".
אתה עושה ספורט?
"אני עושה הליכות. פעם זה היה טניס, אחר כך אופניים, והיום זה הליכות. אני גם עושה מדיטציה פעמיים ביום".
איך הגעת לזה?
"יום אחד נפלתי על סרט תיעודי בטלוויזיה שעסק בזן־מאסטר ניסים אמון. הדברים שהוא אמר ריתקו אותי, וכבר למחרת, בדרך להצגה, הזמנתי כרטיס טיסה ליוון, שם הוא לימד באחד האיים. הייתי איתו שם במשך עשרה ימים, למדתי המון דברים, והתחלתי לתרגל מדיטציה. זה נותן לי גזרה חטובה יותר לנשמה".
הוא גם אוהב לטייל ("עשיתי את שביל ישראל וטרקים בחו"ל. הטיול האחרון שעשיתי היה מסלול קוסט טו קוסט בצפון אנגליה"), נהנה לקרוא ספרים, הולך להופעות מוסיקליות ("זאת יכולה להיות הופעה אינטימית בקפה ביאליק או הופעה של אלפי אנשים, כמו גדולי הזמרים מיוון, שראיתי לאחרונה"). פייסבוק, אגב, אין לו. "אולי זה עניין של בורות או של טיפשות, אבל אני מרגיש שאת מי שאני רוצה לשתף, אני משתף בחיים האמיתיים".
נשארו לך עוד חלומות שלא הגשמת?
"המון, ובהמון תחומים. אבל בעיקר אני פשוט רוצה לעשות".
מעניין אותך לביים, כמו מוני?
"בהחלט כן. ויום אחד אני אעשה את זה".
אתה אקטיבי לגבי הקריירה שלך? זה נשמע שהדברים מתגלגלים אליך ואתה פשוט זורם.
"כן, אני אקטיבי. אני נפגש עם אנשים אחרים, מנסה ויוזם. אבל הקריירה בנויה גם מזה וגם מדברים שמגיעים אליך".
אתה חושש שיום אחד הכל ייגמר?
"תמיד יש תחושה של עננה קטנה מעל הראש, אבל אני לא מייחס לה חשיבות, כי ברור לי שאלה פחדים שמישהו הניח עלי בטעות, ואני לא רוצה לתת להם להוביל אותי".
מה הרגע הכי מאושר שחווית?
"אם נניח בצד את לידת כל אחד מילדיי וההיכרות שלי עם כרמל, אז ברור שאני יכול להגיד לך שזה היה כשהתקבלתי ל'זהו זה', או כשהשתתפתי באירוויזיון, או בתפקיד השייקספירי הראשון. הכל זה התרגשויות. אבל הרגע הכי משמח הוא בעצם הרגע שקורה כל יום ולא קרה עדיין. אני באמת מעריך את הרגעים הקטנים של החיים, את הכניסה הביתה כשאני מוריד הילוך מהעשייה, נוחת אל הקרקע ומרגיע את המנוע".
מה היה הרגע הכי עצוב בחייך?
"רגע המוות של אבא שלי, שנפטר מול עיניי. זה היה במחלקה האונקולוגית של תל השומר, והוא היה מאוד חלש ובמצב של תקשורת חלקית. נכנסנו ויצאנו מהחדר לאורך הימים שהוא היה שם, ובאחת הפעמים שנכנסתי הוא פשוט נפטר לי מול העיניים.
"ואז קרו שני דברים, שאני זוכר בבהירות עד הרגע הזה. היו במסדרון ליד החדר שלו אמא ושתי בנות, ואחת מהן אמרה לשנייה: 'תעבירי לי את הקולה'; ומהחלון שמעתי אוטובוס דוהר במהירות על כביש גהה ולא הבנתי איך זה קורה. לא הבנתי איך כל העולם לא עוצר מלכת בזמן שאבא שלי נפטר. הוא מת מולי, והאוטובוס ממשיך לנסוע, וההיא שותה קולה.
"זה היה רגע מאוד עוצמתי עם תובנה חזקה, שמי שלא מכיר אותך לא עוצר. הוא לא עוצר גם כשאתה שמח מאוד, אגב. אני חושב שהרגע הזה הכניס אותי לפרופורציות מסוימות ביחס לעשייה שלי ולימד אותי שיעור בצניעות. כשאתה עושה 'זהו זה' או סיטקום מצליח, אתה בטוח שכל העולם רואה אותך ומדבר עליך. אבל האמת היא שהרוב המוחלט של העולם עסוק בעניינים שלו".
יש משהו שמפחיד אותך?
"ג'וקים. אני רואה ג'וק ולא יכול להתגבר על תחושת פחד לא הגיונית שעוברת בי. אותו הדבר עם נחשים ורמשים".
ופחד אישי שהוא לא פוביה?
"אני מפחד להיות סיעודי ולא להיות בשליטה".
מה מצחיק אותך?
"המון דברים. אני קהל נהדר, ואני צוחק כל כך בקול שזה מבהיל. ב'זהו זה' הייתי ידוע בתור הצחקן, שצוחק מהבדיחות של האחרים. יש, לדוגמה, משהו באמינות הטוטאלית של מוני שגומר אותי. לגידי יש מבט אחר, שאתה לא יודע מה עומד לקרות בעוד רגע".
אחרי 35 שנות קריירה, אתה מרגיש שאתה נמצא במקום הנכון?
"לא אשקר לך, לפעמים תוקף אותי הרגש הזה של 'האם אני במקום שהייתי אמור להיות בו?'. אתה יודע, האגו מדבר. למרות שאני די מטפל בו. אבל כמובן שאני אומר תודה על המקום שבו אני נמצא, שזה המקום של הסקרנות. בעיקר הסקרנות מה יקרה ברגע הבא".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם