לונה פארק מוזיקלי: מקפרין וקוריאה בישראל
שני ענקי הג'אז הגיעו לארץ לסיבוב הופעות קצר שהתחיל באמפי שוני. מהפתיחה האמנותית קשה היה לצפות להתרוממות הרוח, הקלילות וההומור שיגיעו בהמשך. כשאחינועם ניני עלתה להתארח לקראת סיום, הקהל המהופנט כבר הבין שהוא עד לאירוע מונומנטלי
מהשניה שהם עולים לבמה בשוני ועד הרגע שהם יורדים ממנה, שני דברים ברורים מאליהם: הראשון, את הבמה מפארים ברגעים אלה שני ענקי ג'אז אדירים, עובדה שניכרת בכל תו והברה שיוצאים מהרמקולים. השני, שני ענקי הג'אז האלה לא באו לעשות הנחות לקהל הישראלי.עוד כותרות ב-nrg:
• משה פרץ שוביניסט? איזו הפתעה!
• אמנים שאתם חייבים להכיר, והם מעדיפים שלא
• מותר להיות שמאלני: תעזבו את אחינועם ניני בשקט
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הם עולים לבמה בביטחון גדול ובלי גינונים מיוחדים ופותחים במסע קלידי-ווקאלי בלתי מתפשר למציאת הצליל שיגרום לכולם בקהל להצטמרר. או להתעייף. תלוי מאיזו אסכולה באת. השניים האלה, בג'ינסים וטי שרטים, מקפרין בכלל בחולצה שקיבל באחד מפסטיבלי הג'אז בהם השתתף ב-2014, פותחים את המופע עמוק בנבכי הג'אז האבסטרקטי והבלתי מתפשר המאפיין את אלבומיהם המשותפים. זה אומר 'טי', ההוא מחזיר לו ב'דה'. זה אומר 'טי' קצת אחר, ההוא מחזיר לו ב'דה-דה'.
וכך זה נמשך, עד שהקטע נגמר. ועוד קטע מסתיים לו אחרי המון 'טי-דה-טי' והקהל, שממילא מצונף בזיעתו, דבוק לכסאות הפלסטיק ולאנשים הישובים לצדו בצפיפות נטולת רחמים, שוחה בלחות ויתושים, כבר החל לנוע באי נוחות בכסא, אבל לאט ומעט, שלא להמרח עוד יותר חלילה על חובב הג'אז משמאל, שצמוד אליך כמו במושב אחורי של מכונית ישנה.
הפתיחה בקומפוזיציות אמנותיות למשעי אמיצה, אבל אחרי הכל, באנו לראות שני ענקי ג'אז, וזה מה שקיבלנו. לרווחת הקהל ששילם בתקווה להאזין למשהו קצת יותר נגיש ומלודי, מקפרין וקוריאה סיפקו את זה בענק, עשרים דקות אחרי ששחררו את כל מלאי ה'טי טי טי טיייי' שהיה להם בריאות ובידיים. הקהל מרגיש את זה, לאט לאט מתחיל להשתחרר, מתרגל ללחיצת היד המיוחדת של השניים על הבמה בסיום כל שיר, צוחק כשמקפרין מתערב לקוריאה בקלידים או משחרר בס עמוק ממעמקי בטנו ומשחרר אנחת רווחה עצומה מרגע שהשניים מתחילים לבצע את Autumn Leaves המוכר והאהוב, שללא ספק היה גם אחד הביצועים הזכירים והמענגים של הערב.
על הבמה פסנתר כנף שחור, שלושה מיקרופונים, שני כסאות ובובי מקפרין אחד, שבגופו הצנום חבוי לונה פארק מוזיקלי. הוא מכה על החזה, מסתבך עם הפסנתר, עולה ויורד ללא התראה, משתולל על הכסא, מלווה את עצמו בבס ווקאלי, מדמה בתנועות ידיים עדינות את הצלילים הלא אנושיים שיוצאים מגופו הצנום. המיקרופון בידו הוא כלי הקשה וחליל ורעשן. אפילו את אמנות הרחקת וקירוב המיקרופון מפיו הוא מיישם בגאונות צרופה.
עמוק לתוך המופע, קוריאה נשאר לבד על הבמה לשלוט בקהל בשלט פסנתר. מה שהוא הצליח לגרום לקהל לעשות, רבים בקהל לא ידעו שהם מסוגלים בכלל ואמפי שוני מעולם לא זכה לשמוע. בקלידי קסם, הבעות פנים וכמעט בלי מילים, יצר קוריאה מקהלה בת 3,000 איש. מי שלא הצליח לסבול את מורכבותו של תחילת המופע, קיבל מנה הגונה של בידור כשכל אחד מהמאסטרים האלה נשאר לבד על הבמה לשחק עם אלפי האנשים בקהל כמו היו ילד חדור מוטיבציה בשיעור פיתוח קול.
כשהשניים הגיעו ל-Take 5 הנודע של דייב ברובק, הקהל כבר שבוי היה לחלוטין בקסם. בלי Don't Worry Be Happy של מקפרין ובלי הפנדר רודס של שנות השבעים, הדינמיקה בין שני החברים הוותיקים, האיכויות הטכניות והגאונות המוזיקלית סחפו אפילו שתי ילדות שמתחילת ההופעה ישבו על המדרגות היורדות לאורקסטרה בפרצוף של "למה זה מגיע לי". הורים מוזרים יש בעולם, אין ספק. אבל אם לקראת הסוף, אותן ילדות זקפו את הגב, כרו אוזניים והביטו בדריכות על המתרחש בבמה, כנראה שההורים האלה בכל זאת עשו משהו נכון.
וזה עוד לא הכל. אחד הרגעים היפים בהופעה, אם לא היפה ביותר, היה דווקא מאולתר לחלוטין, כך נדמה, ונבע פשוט מצירוף עוד כמה עשרות קילוגרמים של גאונות ווקאלית לזו שכבר הייתה על הבמה. "אני רוצה להזמין אותה, אבל אני לא בטוח איך לבטא את השם", אמר מקפרין בעוד אחינועם ניני עלתה לבמה. מיד לאחר שקוריאה ומקפרין סיימו למקד את האות ח' בגרון ולעבוד על היגוי שמה של אחינועם המבוישת כמו שצריך, פתחו השלושה בפינג פונג מוזיקלי שמיימי שרק שילוב שכזה יכול ליצור.
מקפרין וקוריאה פתחו כבד, אבל הוכיחו שהם יודעים בדיוק מה הם עושים, עם הפגנת יכולותיהם האדירות, ביצועים נפלאים לסטנדרטים אהובים ובידור אמיתי לצד כל העושר המוזיקלי הזה. משוני הם ימשיכו בימים הקרובים להרצליה וראשון לציון, בסיבוב ההופעות הקצר שלהם בישראל, ששלוש מתוך ארבע ההופעות שלו סולד אאוט ממזמן. מי שכבר שריין לעצמו כרטיסים, ללא ספק הרוויח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם