אוהבים פרינג'? חמש ההצגות הטובות בישראל

בתקופה בה התיאטרון הרפרטוארי מרגש רק לעתים נדירות וכבר מזמן לא מצליח להפתיע, כמה הצגות פרינג' מיוחדות עושות את צעדיהן הראשונים. הנה חמש דוגמאות לתיאטרון במיטבו – בועט, מקורי ונוגע, שמספק לצופיו קצת יותר מלחם ושעשועים

''המשרתים'' צילום: יובל קוגזון

"המשרתות" של ז'אן ז'אנה עוסק באחיות המיוסרות קלייר וסולאנג', העובדות בבית מאדאם אריסטוקרטית. בחיק מארג יחסיהן המתעתע והמורכב, נפרש מחזה-משל על שרשרת המזון החברתית בעולמנו.

עוד כותרות ב-nrg:
• טבעונים למיכל אנסקי: שתפשטי את הרגל
• 50 גוונים של שחור: ארוטיקה בשכונה החרדית
• "צייר עד יומו האחרון": תערוכה להדר גולדין ז"ל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בשגרה שכולה אלימות וספק, השתיים עורכות משחקי תפקידים הזויים רווי מין, כוח ונקמה. במידה רבה מדובר במעין "תיאטרון של החיים" שכולו ריאליזם טהור, אך גם בפנטזיה מגרה אינטלקטואלית, שעניינה בטשטוש גבולות בין כובש לנכבש.

אבי גיבסון בר-אל (שגם ביים) ואמיר אוריין נטלו את הטקסט הקלאסי ועשו בו כבשלהם. הפקת קבוצת אורתו-דה שמוצגת בתיאטרון החדר (שכשמו כן הוא, ושלידו אפילו תמונע נראה כמו הקאמרי) יוצרת וריאציה חדשה לז'אנה, ולכן ההצגה נקראת דווקא "המשרתים".

זו לא הפעם הראשונה שגברים משחקים את שלושת התפקידים הנשיים שבמחזה (ובכלל, משחק מגדרי בגילום דמויות מיתיות הוא טריק מוכר, למשל מוחמד בכרי כברנרדה אלבה או אורנה פורת כמלך ליר), אבל ב"המשרתים" אלמנט זה מוסיף למתח הויזואלי והשכלתני,  ששורה על הקהל.

אט-אט נחשפים הרבדים השונים שהצמד המעבד רצה להטמיע במתכונת החתרנית-תיאולוגית שבה מתנהל הערב, ובראשם הקבלה בין האחיות-הפועלות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולמצב בדרום תל אביב. גם אם הבחירה אינה מנומקת דיו, היא מעוררת מחשבה.

השחקנים-שותפים ליצירה אביאל שיליאן, טל דנינו ומוטי רוזנצוויג מיטיבים לבטא מחוספסות לצד אדנות ומשרטטים ביחד ולחוד מצב נפשי-אנושי מדכא שאין ממנו מוצא. שלושתם חדים מאוד, מסעירים ומיומנים, מה גם שהקרבה הבלתי אמצעית אליהם שוברת כל מחיצה בין צופה ומבצע.

מעורר מחשבה. ''המשרתים'' צילום: יובל קוגנזון

לא פחות משהיוצר והשחקן יאיר להמן רצה שהמונודרמה שלו "הישראלי היפה" (תיאטרון האינקובטור) תצחיק כהוגן, הוא קיווה שההצגה תשקף כמה שיותר מההוויה היומיומית בארצנו הקטנטונת. זו משימה מורכבת ובעייתית עבור הצגה בת כשעה, בעיקר מפני שקשה לנפק אמירה חד משמעית מהג'ונגל שאופף את חיינו.

דווקא היכולת להתפזר ולעסוק בכמה שיותר נושאים תחת יריעה סיפורית אחת מאפשרת ללהמן לעמוד באתגר. העלילה לסאטירה הקרקסית הזו די מופרכת, וסיפורה עוסק בישראלי אבוד בלב ים אשר "נאלץ לערוך חשבון נפש עם עצמו, עם המדינה שלו, משפחתו ועם כל הדגים מסביב", כדבר התקציר.

"הפרויקט לשינוי פני האומה" מבקש לחקור את פניה המשתנים של הישראליות באשר היא. היוצר חוזר וטוען כי "אין פתרונות קסם" בדרך להגשמת החזון הציוני ומשתמש בזרם התודעה שלו כפצצת מצרר ערמומית השולחת זרועות לכל עבר.

ודאי שהתוצאה הסופית אינה מתיימרת להגיע להישגים במחקר התיאטרלי שלפנינו, אבל יאיר להמן הוא פשוט פרפורמר משגע. שווה מאוד לצפות וליהנות.

פרפורמר משגע. ''הישראלי היפה'' צילום: דוד וינוקור

מיקו וצ'יקו הם שני חברי ילדות שדרכם התפצלה: בעוד שהראשון משמש אמרגן לזמר מצליח ועומד להתחתן, השני טרם התבגר ונמצא במשבר לאחר פטירת אמו.

מכאן ואילך עלילת "צ'יקו ומיקו" של תיאטרון הסמטה הולכת ומסתעפת אל מה שההודעה לעיתונות כינתה "'חיזור גורלי' בגרסת הפרינג'". היות ולא אהבתי את העיבוד לסרט המיתולוגי מ-1987 שמוצג בהבימה, ציפיתי לעוד הצגת בורקס נטולת השראה.

הנרטיב של ההצגה (שבעצמה מבוססת על הסרט האינדי "צ'אק ובאק" משנת 2000) דומה לזה של "חיזור גורלי" הקולנועי – אהבה אסורה שהופכת לאובססיה של ממש – אך קיים כאן טוויסט הומוסקסואלי בלתי שגרתי, שמשנה לגמרי את התמונה.

זו הפקה מחתרתית בביצוע חמישה שחקנים מהתיאטרון הרפרטוארי, שהחליטו לעשות משהו משלהם בשוליים. אורי הוכמן ועמי סמולרצ'יק עיבדו לבמה יצירה מטורללת וצבעונית, שלא מהססת לרדת מתחת לחגורה בדרך אל הדאחקה הבאה.

סמולרצ'יק (צ'יקו) מגלם דמות ילדותית שנתקעה בעבר באמינות שובת לב, אייל שכטר הוא מיקו הנוקשה שהמשיך הלאה. רונה פרומצ'נקו ודניאלה וירצר הן הנשים בחייהן, ומרינה שויף היא מנהלת התיאטרון, שקורצת בחינניות לתעשייה המקומית. הוכמן קופץ להופעת אורח כראפר מסטול ומגוחך, והקהל נהנה בדיוק כפי שהשחקנים עצמם נהנים.

פרובוקטיבית ומשעשעת. ''מיקו וצ'יקו'' צילום: ירון אלקיים

"בקופסאות הבטון" מבית תיאטרון דימונה נכתבה בהשראת ספר מאת הפרופסורית לאנתרופולוגיה פנינה מוצפי האלר, שחקרה נשים מזרחיות בפריפריה ותיעדה את סביבתן.

סיפורן של עובדות הניקיון מירוחם, שיפתח קליין כתב וביים, טומן בחובו פוטנציאל גדול בהיותו יצירה חברתית-ביקורתית על דמויות פורצות דרך בחברתן השמרנית, כשכל אחת מהן קוראת תיגר בשילוש הקדוש של משפחה, דת ועבודה.

מעניין לראות כיצד שש הנפשות האבודות האלה שוברות את תקרת הזכוכית הלכה למעשה והולכות נגד הזרם. עוד יותר מעניין לראות תיאטרון שלא מתבייש להציג את החיים שלהן כפי שהם, בלי הצטעצעויות והעמדות פנים. בשתי המשימות הללו ההצגה הזו מנצחת בגדול, על אף מספר בעיות דרמטורגיות באריגת הסיפורים למחזה.

אילנית בן יעקב, חנית כהן-מור יוסף, יעקב זדה דניאל, נטע בר רפאל, צחי מילמן ותמרה גלעוז-עלי מצוינים אחד-אחד, נוגעים ללב ומגויסים במלוא כוחם.

בלי הצטעצעויות והעמדות פנים. ''בקופסאות הבטון'' צילום: ג'ראר אלון

סבתא ונכדה נודדות ממקום למקום, מגששות דרכן בסבך של יצרים ונחשפות לחזיונות אימה מדממים. הסבתא מוכרת את הנערה לזנות כדי להתקיים, ועולמן הסחרחר ממשיך לנוע סביב עצמו.

"הסיפור המופלא של ארנדירה התמימה וסבתה המרשעת" הוא סיפור קצר מאת גבריאל גרסיה מרקס, שיפים ריננברג עיבד להצגת תיאטרון המרתף. מסע הנדודים האפל והפיוטי מוגש כטקסט ספרותי חסר מעצורים, כשהבלחות תאורה (אורטל מיתר) ומוזיקה גיאורגית עממית שמושמעת ברקע מטמאות את הלובן הקליני שבתפאורה (אירית בעהם).

גיל כהן וגבריאלה ליצ'מן מספקות לא מעט רגעים מצמיתים ועוצמתיים, שעשויים במתח הנכון ובלהט הנדרש. הפחד הולך ומתהדק סביב צווארן והצופים מתמסרים בשקיקה למעשי הזוועה המתוארים. לבסוף, הצופים נותרים עם משקע רגשי עז שמסרב להתפוגג.

חזיונות אימה במסע אפל ופיוטי. ''ארנדירה'' צילום: יח''צ