המסמפל הלאומי: נוי אלוש מתמכר להצלחה
הקריירה המוזיקלית שלו נעה בין הצלחות מטורפות לתקופות ארוכות של דשדוש, ואז נוי אלוש גילה שאפשר לחתוך ולתפור משפט מקרי שהופיע במהדורת החדשות ולהפוך אותו למכרה זהב. עכשיו הוא מסכם עשור של הצלחות וירטואליות, ומסביר למה מכל הפוליטיקאים שבעולם הוא מעדיף לסמפל דווקא את מירי רגב
כוכב האינטרנט נוי אלוש שותה את החיים בקשית, ונהנה מכל רגע. הוא מתעסק במוזיקה שהוא אוהב ומתפרנס ממנה יפה, משרדי פרסום מחזרים אחריו במרץ, והשם שלו חם מתמיד בגזרת היוטיוב והסרטונים הוויראליים. אבל למרות ההצלחה אלוש לא שוכח שרק לפני כמה שנים הוא כמעט איבד כיוון, ומצבו היה אחר לגמרי.
עוד כותרות ב-nrg:
• טבעונים למיכל אנסקי: שתפשטי את הרגל
• 50 גוונים של שחור: ארוטיקה בשכונה החרדית
• "צייר עד יומו האחרון": תערוכה להדר גולדין ז"ל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בסלון שלו, בדירה קטנה בשכונת פלורנטין התל־אביבית, פזורים בנונשלנטיות כלי עבודתו: שתי גיטרות, פסנתר חשמלי שכמה ימים לפני כן הושבת בגלל כוס שתייה אומללה, סמפלר ("דוגם צלילים"), מחשב, מוניטור ענק וכמובן שני רמקולים איכותיים. "אני איש של גיטרה במקור. זה הבסיס שלי", אומר אלוש. "קלידים אני יודע ברמה בסיסית פלוס. אבל עם הכלים שיש היום בשוק אפשר לעשות המון דברים, גם אם אתה לא מוזיקאי מושלם".
במשך שנים היה אלוש (35) איש של מאחורי הקלעים. מלבד כמה אנשי מקצוע, בציבור הרחב לא שמעו את שמו ולא ידעו מיהו. כל זה השתנה כשהתחיל לחתוך קטעי וידאו חדשותיים, לחבר אותם מחדש ולהצמיד להם מוזיקת דאנס קצבית וקליטה. ה"כפיים" של מירי רגב וה"זנגה זנגה" של מועמר קדאפי הפכו אותו לאימפריית רמיקסים, ולא רק בשוק המקומי.
אלוש נכנס לעולם המוזיקה בשנות התיכון כשניגן בכמה להקות נוער בבאר־שבע, עיר הולדתו. עם הזמן הבין שנגינה היא לא ממש הצד החזק שלו, והחליט להתרכז במה שמסביב לה: תקליטנות, עריכה מוזיקלית וכתיבה על מוזיקה. הוא שימש שדרן ועורך בתחנת הרדיו של התיכון שלו, "אשל הנשיא", ולפני גיוסו הספיק גם לשדר ב"רדיו דרום" ולתקלט במסיבות. את הצבא העביר בתפקיד מנהלתי בחיל האוויר, ובמקביל הרקיד צעירים בכל מקום אפשרי.
שנתיים אחרי שחרורו מצה"ל עבר אלוש לתל־אביב, ושם התחיל לכתוב על מסיבות ומוזיקה באתר "לילה" ולתקלט בבארים המקומיים. הפריצה הראשונה שלו לתודעה הציבורית אירעה ב־2006, כשבמסגרת עבודתו במגזין "רייטינג" הקליט תחת שם בדוי את "נינה" - שיר אהבה לנינט טייב, שגיחך למעשה על הפיכתה למותג. "שבועיים זה רץ, ונהיה על זה דיבור שרק הלך וגדל", הוא מספר. "אנשים היו שואלים אותי 'שמעת את השיר על נינט?' ולא ידעו שאני אחראי לו. עד שבשלב מסוים חשפתי את עצמי במגזין ובתוכנית 'אולפן שישי'".
הבאזז הגדול סביב הניסוי החברתי הזה גרם לאלוש להרגיש שהגיע למקום המתאים. "זה החזיר לי את הרצון לנגן כמו פעם, ופתח לי את החשק לעבוד על שירים קצת יותר מורכבים, שעד אז חיכו לי במגירה ולא עשיתי איתם כלום. הרגשתי שאני מסוגל לייצר דברים שאנשים מתחברים אליהם, ומכיוון שכבר הייתי בתוך התעשייה, חשבתי שאולי סוף־סוף אוציא סינגל אישי. כמה חודשים אחרי השיר על נינט הוצאתי את השיר 'פתטי', שגם יצרתי לו קליפ. עשיתי את זה בעיקר בשביל החוויה - לראות איך ההרגשה מהצד השני של היצירה, לא מהצד של כתיבת ביקורות".
אלה היו ימי הרינגטונים, שבהם כל שיר שזכה לאהבת הקהל הצליח גם לגרוף לכיסי יוצריו חופן נאה של מרשרשים, באדיבות חברות הסלולר. אלוש רצה גם. יחד עם חברו דור דקל, שעזר לו בהפקת "נינה", הוא ניסה ליצור רינגטון קצת אחר. "בדיוק אז התחילה מלחמת לבנון השנייה. החלטנו לקחת קטע מנאום של חסן נסראללה ולסמפל אותו לתוך שיר דאנס. הוצאנו את הרינגטון לסלולר, והמון אנשים התחילו להוריד אותו".
עם האוכל בא התיאבון, וצמד המוזיקאים ביקש להמשיך לרכוב על גל ההצלחה. "קראנו לעצמנו 'חובבי ציון', על שם הרחוב שקישר בין הבית שלי ברחוב שלום־עליכם לבית של דקל ברחוב פינסקר. לקחנו איזה שיר שוודי (להיט המועדונים Boten Anna- א"מ), עשינו עליו איזו דאחקה עם מילים משלנו, והוצאנו אותו לרשת תחת השם 'רוצה בנות'".
השיר לווה בקליפ מלא הורמונים, וזכה להצלחה מטורפת שהביאה לצמד את הפריצה הגדולה המיוחלת. "פתאום נוצר ביקוש גם להופעות שלנו. זה היה הזוי: מצד אחד פחדתי לעלות על במה עם גיטרה, כי לא הרגשתי שאני יכול להחזיק שיר עם הקול שלי. מצד שני, הצלחתי להוציא שיר פופ טוב. מכיוון שהחוקים בפופ שונים, עליתי על הבמות ושרתי עם פלייבק ורקדניות".
אחרי "רוצה בנות" הוציא ההרכב כמה שירים ורמיקסים נוספים, בהצלחה פחותה. בשלב מסוים השותפות המוזיקלית הובילה למחלוקות ולריבים, וחובבי ציון החליטו לפרק את החבילה. אלוש, שבאותה תקופה עבד בזכיינית ערוץ 2 "קשת", גילה עוד ועוד אפשרויות שמציעה רשת האינטרנט.
"הרגשתי כבר אז שהכול הולך להשתנות. בשלב מסוים עזבתי את קשת כי הרגשתי שאני יכול להתפרנס ממוזיקה, וזנחתי גם את העיתונות. לכתוב על מה שאחרים עושים זה סבבה בשביל הפרנסה, אבל זה לא מה ששאפתי אליו. סירבתי גם להצעות ממקומות שקודם יכולתי רק לחלום להיכנס אליהם. לא רציתי לעבוד במשרד או בשביל אמנים אחרים. ישבתי בבית עם הכסף שהרווחתי, והתחלתי לחשוב מה אני עושה עם עצמי, כי הרי תמיד חלמתי לעבוד בפרסום ובמוזיקה ושכולם ידברו על מה שאני עושה. מה שקרה בפועל זה שבמשך שנתיים התחרבשתי עם עצמי. כל היום הייתי באינטרנט וראיתי מה קורה בעולם. בשנתיים האלה גם תקלטתי, ייעצתי מוזיקלית לכל מיני מקומות, חייתי מחלטורות".
נשמע כמו אובדן דרך.
"'רוצה בנות' גלגל המון כסף, אז אמרתי: מה כבר יכול לקרות? זאת העבודה, את הכסף הזה ארוויח מדי פעם ואז אחלק לכל השנה, וככה אני אחיה. זאת הייתה תקופה שהרגשתי רוק־סטאר. קניתי רכב, טסתי לכל מיני מקומות, ביטלתי עבודות. הייתי יושב כל היום על המחשב, ואחרי זה הולך לים".
ב־2011 אלוש חזר בגדול, הפעם לזירה העולמית, עם הרמיקס "זנגה זנגה" שעשה שימוש בנאום של שליט לוב דאז מועמר קדאפי. "מה שקרה היה הזוי, ולימד אותי לא מעט על העוצמה של האינטרנט", אומר אלוש.
"כשיצרתי את הסרטון לא ידעתי בהתחלה מה לעשות איתו. בסוף שלחתי אותו לפייסבוק ולטוויטר של כל מיני ארגוני התנגדות לקדאפי, כמו 'צעירי המהפכה של לוב'. אחרי כמה שעות זה התחיל לתפוס, והמון מוסלמים מכל העולם ראו את זה. עד אז הכרתי את מה שקורה בעולם המערבי: אתה עושה משהו על בריטני ספירס, אז רואים את זה בארה"ב. אבל פתאום אתה עושה משהו אחר, מקבל תגובות מהעולם הערבי, ומשתמש בגוגל טרנסלייט כדי להבין מה כתוב בהן".
החשיפה הגדולה של הקליפ הביאה עמה גם כמה פניות יוצאות דופן. "בסרטון הכנסתי ליד קדאפי שתי בחורות רוקדות, שהיו כמו שומרות הראש שלו. מהר מאוד הגיעה אליי בקשה מצעירים מוסלמים שאוריד אותן, 'כי אנחנו רוצים להראות את הקליפ להורים שלנו'. אז עשיתי גרסה בלעדיהן. זה לימד אותי גם על הצביעות של כל העניין - כי במקביל קיבלתי פניות ממוסלמים שביקשו שאשלח להם את הקטע של הבחורות לבד. בתגובות הגלויות הם כותבים 'איך אתה לא מתבייש', אבל מאחורי הקלעים רצו דווקא את זה".
אלוש מספר שבתחילה רבים מהצופים לא ידעו שהוא יהודי. "אלוש זה שם שקיים גם במדינות ערב, וכולם כתבו לי כמה אני גדול. אבל אחרי יומיים איזה לבנוני גילה שאני ישראלי, הוא כתב את זה בכל מיני מקומות והשמועה התחילה לרוץ. המייל שלי, ערוץ היוטיוב והפייסבוק התמלאו בקללות ואיומים. אחרי חמישה ימים, כשהסרטון עבר את מיליון הצפיות - העובדה שאני יהודי כבר לא שינתה לאף אחד. היו כאלה שכתבו לי: 'אני שונא יהודים וציונים, והלוואי שתמותו - אבל הצחקת אותי, אז אני מעביר את זה הלאה'".
בעוד העולם הערבי מגיב בהתלהבות, כאן בארץ כמעט לא הייתה התייחסות תקשורתית לקליפ. "זה חרפן אותי", אומר אלוש. "ואז בא אהוד יערי ובתוכנית 'אולפן שישי' אמר שהאופוזיציה בלוב אחראית לסרטון. כולם צחקו עליו, כי ידעו שזה אני. ככה התחילו כל הכתבות בארץ".
אחר כך הגיעה אליו גם התקשורת מחו"ל. "כולם היו אצלי בבית - סי־אן־אן וסקיי, בי־בי־סי ורויטרס. חשיפה עולמית. אחרי זה עשיתי עוד כמה דברים על מנהיגים אחרים בעולם, אבל הם לא הגיעו לאותה רמת חשיפה.
"למזלי, אני פרקטי. בניגוד להרבה מוזיקאים אני אוהב את עולם הפרסום והמסחרה. ברגע שקיבלתי את הפריצה הראשונה עם קדאפי, חברות הפרסום התחילו לעוט עליי, ומבחינתי זה היה השילוב המושלם: גם לעשות מוזיקה וגם לעשות הרבה כסף. נוצרה נישה שאני היחיד כמעט שפועל בה, ובמשך תקופה רוב הצעות העבודה מהסוג הזה הגיעו אליי".
הצעות ממי?
"עשיתי מיקסים לכולם. למקדונלד'ס, לקולה־קולה, לבזק, למקופלת של עלית, לאסם. עשיתי גם סרטונים ויראליים. עבדתי עם יס, עשיתי רמיקסים של 'המירוץ למיליון' בשביל הזכיינית רשת, והייתי אמור לעשות רמיקס ל'ארץ נהדרת' כל שתי תוכניות, אבל ויתרתי כי בדיוק הציעו לי ליצור קליפ לפייסבוק של שמעון פרס. הדברים האלה ריכזו את כל היכולות שלי - גם מוזיקה, גם קריאייטיב, גם הפקה".
בשלב מסוים התחיל אלוש לביים קליפים פרסומיים. הוא יצר פרסומת לקפה קר, עיצב את קמפיין התדמית האינטרנטי לבנייני האומה ועוד. "לא עברתי הכשרה בבימוי", הוא מודה, "ובאמת תמיד היה לי פחד מזה, כי מה אני מבין בצילום? אני הרי לא חובב קולנוע מטורף. מצד שני, דברים מוזיקליים וקליפיים הם כן העולם שלי, וידעתי שיש לי הרבה מה לתרום שם. במאי לא צריך לדעת לצלם, הוא צריך לראות את התמונה הכוללת של מה שהוא רוצה".
הוא מספר שמעולם לא התקשר ללקוח פוטנציאלי להציע את שירותיו, "פשוט כי אין לי ביטחון לבוא למישהו ולהגיד לו 'שמע, אני יכול לעשות בשבילך ככה וככה'. אתה מעלה משהו ברשת, אנשים מתלהבים ומתחילים להעביר, ובאופן טבעי נחשפים אליו גם אנשי מקצוע מעולם הפרסום והמוזיקה והם מתחילים לפנות אליך. זאת השיטה שלי, אני לא מכיר שיטה אחרת. אני לא מחזיק אתר בדיוק מהסיבה הזאת. מה זה משנה מה עשיתי לפני כמה שנים? העיקר הוא מה אני שווה עכשיו. אחרי הסרטון עם מירי רגב, למשל, הגיעו אליי ארבע הצעות. ככה זה עובד. אדם נכנס לישיבת קריאייטיב, וכשכולם מתחילים לזרוק רעיונות, הוא אומר 'אולי נעשה משהו עם נוי אלוש, בדיוק ראיתי קליפ מגניב שלו'".
חבילה משולבת של מזל וטיימינג.
"נכון, אבל גם צריך לדעת מה לעשות עם זה. ב'רוצה בנות' ידענו למסחר משהו שעשינו בחצי שעה, ולהפוך אותו לכסף. לא מלמדים את זה בבית ספר. לפני עידן הטלפונים החכמים מכרנו מהשיר הזה 250 אלף רינגטונים. השיר של קדאפי מכר 70 אלף רינגטונים, וגם יצא כסינגל דרך 'אייטונס' בכל העולם. היום, כשאין רינגטונים, אפשר להרוויח בתחום הזה מהופעות, מתמלוגים או מקמפיין פרסומי".
את הרמיקסים המבוססים על פוליטיקאים מקומיים החל אלוש ליצור עם פרוץ מחאת הדיור ב־2011. "פנו אליי החבר'ה משם ושאלו למה אני לא עושה משהו גם על הפוליטיקאים הישראלים. בהתחלה לא רציתי, כי לא ממש הבנתי על מה המחאה, עד שגם אותי העיפו מהדירה שלי. החלטתי שברגע שתהיה לי הזדמנות לעשות משהו שאתחבר אליו, אוציא אותה לפועל".
אלוש יצר בתקופת המחאה שלושה סרטונים: בראשון כיכבה מירי רגב עם "תגיד לי, אתה סתום?"; בהמשך הגיע ה"שייק שייק", מקטע שבו נתניהו אומר, בריאיון באנגלית, שישראל היא המדינה היציבה היחידה באזור שכולו רועד; ואחריו העלה אלוש לרשת את הרמיקס "ממי? ממה?" עם רני רהב, ששואל איך יתפרנסו הסטודנטים אם העשירים לא יעשו חתונות מפוארות.
לאורך השנים עשית לא מעט סרטונים על מירי רגב. מה יש בה שאתה מחבב כל כך?
"יש משהו בדיבור המשוחרר שלה. לפני כן לא שמעת חברי כנסת אומרים דברים כמו 'תגיד לי, אתה סתום?' או 'שכונה'".
את המילה "שכונה" היא לא אמרה במקור.
"היא אמרה את המילים 'שכונות' ו'גַנָבה', ואני במכשירים שלי חיברתי ביניהן ועשיתי מזה 'שכונה'. ואז היה גם 'כפיים', עם תנועת היד הזאת, כאילו תקליטן במסיבה אומר לך 'כפיים!'. מה שמעניין הוא שגם אם אתה לא מתחבר לדברים שמירי רגב אומרת ולאופן שבו היא אומרת אותם, אתה לא יכול לשנוא אותה".
הפוליטיקאים מדברים הרבה. איך אתה מחליט על מי ללכת?
"זה שילוב של שני גורמים: הראשון, צריך לקחת מישהו שיש עליו דיבור בתקשורת או ברשת. אם לימור לבנת או נפתלי בנט אמרו איזה משפט שצוטט הרבה, כנראה יש פה משהו. שנית, צריך שהדברים יספקו את כל האלמנטים שבונים סרטון ויראלי טוב: משפט שאפשר להפוך לפזמון בשיר, מימיקה ותנועות שאפשר לשחק איתן קדימה ואחורה קצת כמו ריקוד, או משהו שחוזר על עצמו והוא קומי. למשל הנאום של ביבי בקונגרס - הוא אמר איזה שבעים פעם את המילה 'איראן', והפכתי אותה לסיפור הנושא ברמיקס שעשיתי".
היו שהאשימו אותך שבעצם אתה עובד למען מפלגות השמאל, כי כל הרמיקסים שלך מגחיכים צד אחד בלבד של המפה הפוליטית.
"תשמע, זה מגוחך בעיניי. הגיוני שיגידו את זה כי אני תל־אביבי וליברל ובלה־בלה־בלה, אבל בוא נחשוב: בשנים האחרונות היו פה ממשלות ימין, אז על מי תעשה סרטונים? אגב, עשיתי קליפים גם על שאול מופז ועל יאיר לפיד, אבל בסופו של דבר, באופן צפוי, התקשורת התלבשה על רמיקסים שקשורים לאנשים בממשלה. אם היה קטע מתאים של גדעון לוי באיכות טובה, הייתי עושה רמיקס גם עליו. אבל לא היה כזה".
לאחרונה היו לך אפשרויות לצחוק גם על בוז'י הרצוג ועל עודד קוטלר, ענת וקסמן ויאיר גרבוז.
"על הרצוג צחקתי, בסרטון שמבוסס על המילה 'מהפך'. לגבי הדברים של גרבוז - לא הרגשתי שאפשר לעשות איתם משהו, למרות שאני לא מחבב אותו ולא מזדהה עם מה שהוא אמר. וקסמן דיברה רק אחרי הבחירות, כשכבר לא היה לי כוח להתעסק עם זה, כי בתקופת מערכת הבחירות עשיתי חמישה רמיקסים לאתר ynet.
"בגדול, אני לא עושה רמיקסים על אנשים שאני מאמין בערכים שלהם ובדעות שלהם. אם הייתי ימני, יכול להיות שהייתי נכנס כל הזמן בשמאל ומכה בהרצוג. מצד שני, אי אפשר להגדיר אותי כשמאלני. במצב של היום, כל בעל היגיון לא יכול להיות ימין או שמאל, אלא במרכז. צוותי תקשורת מחו"ל הגיעו לכאן לפני שנה ושאלו אותי: איך אתה לא מתבייש לגור פה בשקט כשחצי שעה ממך אנשים בעזה נהרגים מהפצצות של צה"ל? אמרתי: תשמעו, הם לא רוצים להגיע לשלום. הם יורים על ההורים שלי שגרים בדרום, ומבחינתי צריך לעשות כל מה שאפשר כדי להפסיק את זה".
ניכר שעניין התוויות הפוליטיות מעסיק את אלוש מאוד. "מעצבן אותי שכאשר אדם אומר התבטאות שהיא לא־ימין, מיד מגדירים אותו כשמאל. חברים שלי דווקא אומרים לי מדי פעם שאני ימני יותר מהרבה אנשים".
אלוש מציג בפניי את הסרטונים שמגחיכים את הרצוג ולפיד. שני אלו, אני מעיר לו, לא מופיעים לבד בקליפים שלו; תמיד נלווה אליהם נתניהו, שמוצג באופן נלעג. אני מזכיר לו גם את הסרטון המחמיא שהסכים ליצור בשביל פרס, ומנגד את הסרטון המאוד לא מחמיא שעשה לבנט.
"הסכמתי לעשות סרטון לפרס רק כי הוא היה הנשיא", אומר אלוש. "הוא רצה להשיק את עמוד הפייסבוק שלו ולהראות שהוא מנהיג עולמי שמקדם את השלום, ומבחינתי זה לא קשור לימין או לשמאל. לגבי בנט, אני מודה שבבחירות נכנסתי לאיזה קרב איתו. דיברתי בחדשות הלילה של ערוץ 2 על סרטון 'ההיפסטר' שעלה מטעם הבית היהודי, והתעצבנתי על זה שלקחו את התל־אביבים וכאילו אמרו: כולכם היפסטרים־שמאלנים־קוראי־הארץ. אז האנשים שלו עשו עליי רמיקס, ואני עשיתי עליו קליפ בחזרה".
מה דעתך על הרמיקס שעשו עליך?
"זה היה מגניב. משה קלוגהפט (מנהל הקמפיין של הבית היהודי - א"מ) יודע את העבודה. הם השתמשו בכל הכלים, וזה אחלה".
על כל רמיקס, מספר אלוש, הוא עובד בדרך כלל כמה שעות. "אני יודע שהסרטון מוכן כשהוא תואם פחות או יותר את מה שדמיינתי: דאנסי, כיפי ושמח, הכול מנצנץ, הפזמון עובד והקולות יושבים טוב. לפעמים אני עובד במגבלות זמן, כמו נאום 'המנותק' של יאיר לפיד (שהשיב להאשמותיו של ראש הממשלה נתניהו שלפיהן הוא ולבני חותרים תחתיו - א"מ). לפיד דיבר בשבע בערב, ואתה יודע שמחר בבוקר הסרטון חייב להיות בחוץ, אז אתה אומר – זה הזמן שיש לי ועם זה ננצח, גם אם התוצאה לא תהיה פיקס. הקטע הוא להעביר את המסר, ושהוא יהיה קליט – כל השאר פחות חשוב".
על מסך המחשב שלו מציג אלוש בפניי שלבים שונים בסרטונים שיצר, ומסביר מדוע ויתר על הגרסה הראשונה של קליפ מסוים והחליט לעבוד על גרסה אחרת. "לפעמים אני שומע עמיתים מתחום המוזיקה שיורדים עליי ואומרים שהלחנים שלי מתאימים לשנות השמונים או התשעים, אבל מבחינתי המטרה היא שגם אמא שלי וגם ילד קטן יצחקו כשיראו את הרמיקס. הרעיון הוא למצוא את המיינסטרים, שהילד יתחבר לקצב והמבוגר יאהב את המלודיה. אני מפיק הרבה קטעי דאנס וקטעי פופ ואוהב לייצר פזמונים קליטים, רקידים, להגיע למסות של אנשים".
את מקורות ההשראה שלו שואב אלוש ממוזיקת הפופ שהתנגנה ברקע של ילדותו. "אני ילד של שנות התשעים. כשהייתי בגיל 14־15 הייתה התפוצצות של רוק, מוזיקה אלקטרונית והיפ־הופ. גדלתי על נירוונה ועל גאנז אנ' רוזס ועל בון ג'ובי, ואחר כך היה עידן של להקות היפ־הופ כמו הפוג'יז. היום זה יותר קניה וסט ודומיו".
יש מישהו שאתה חולם לעבוד איתו?
"שמע, בחו"ל יש הרבה. הייתי שמח לכתוב שירים לכוכבי הפופ של היום - ריהאנה, או ואן ריפבליק שהיו לא מזמן בישראל - אבל צריך להיות ריאלי. יותר מהחלומות עם מי לעבוד, מגניב אותי ליצור מאש־אפ (חיבור מוזיקלי) כמו שעשיתי עכשיו בין צמד הפופ דאפט פאנק למייקל ג'קסון (בשירים Billie Jean + Get Lucky). הקטע הזה הצליח מאוד בעולם, מנגנים אותו במסיבות, והוא אפילו מופיע בדף הוויקיפדיה של דאפט פאנק".
כיום אלוש כותב טורי מוזיקה באתר "וואלה" ובמגזין "פנאי פלוס". במקביל הוא עובד על רעיונות לתוכניות רדיו וטלוויזיה שאמורות לעלות לשידור בעוד כמה חודשים, מרצה על ויראליות ברשת, ומייעץ לחממות היי־טק שמטפלות בסטארט־אפים של מוזיקה ואמנות וכן לחברת "בלוסטון" שמביאה אמנים גדולים לארץ. כמובן, לצד כל זה הוא ממשיך ליצור פרסומות ויראליות.
יש לך זמן לנשום?
"למדתי במהלך השנים שאם אני לא רוצה לחזור להיות שכיר, הדרך היחידה לשרוד במקצוע היא לעשות הכול מהכול - אבל לא לקפוץ מעל הפופיק, אלא לעשות את מה שאני יודע הכי טוב לעשות. אני מאמין בייצור כוח מקיף. זה שאני גם בעולם המוזיקה, גם בעולם העיתונות, הרדיו והטלוויזיה, וגם בעולם ההופעות - כל זה מאפשר לי להיות מקושר לכל התעשייה, ולזוז לפי השוק. כשיש יותר עבודה בפרסומות אני יותר שם, ובתקופת הקיץ, כשיש יותר עבודה בהופעות, אני זז לשם".
חלום שלא הגשמת?
"הייתי מת לכתוב ולהלחין שירים. לפני תשע שנים קיבלתי הזדמנות בעקבות 'רוצה בנות', והזנחתי אותה. אני יודע לייצר להיטים, שירים שיגיעו אל אנשים. הציעו לי להפיק מוזיקה בשביל כמה זמרים מזרחיים, אבל לא הצלחתי לייצר את מה שהם רצו, כי זה פחות הסטייל שלי. אני אוהב מזרחי, אבל לא מתחבר לסגנון הזה מבחינת העשייה שלו, אלא יותר לפופ אמריקני ובריטי. זו הייתה אחת הסיבות לכך שהחלטתי לא להוציא בדרך כלל סינגלים לרדיו ולא לשחות בשוק המקומי, שהוא בעיקר ים־תיכוני. אמרתי לעצמי, אם לעשות פה משהו - אז בעיקר רמיקסים פוליטיים, שבהם אני יכול לפחות להשפיע".
בסך הכול נשמע שאתה חי את החלום.
"כן, אבל לא באמת. אמנם הרבה אנשים היו שמחים להתחלף איתי, אבל כמו בכל דבר, אתה חי על זמן שאול. אתה שווה את הדבר האחרון שעשית. יש חודשים שאתה מרוויח כמו חמש משכורות של אנשים אחרים, ויש תקופות שאתה עושה את הריטיינר הבסיסי שלך, כי אין עבודה. זה מגניב לעשות את כל הדברים מסביב, אבל הייתי מעדיף ששנה מעכשיו יהיו ברדיו חמישה שירים שכתבתי והלחנתי. כל אחד יכול לייצר להיט טוב, החוכמה היא לשמור על הרצף, לספק כמה כאלה בשנה, ובעיקר לעשות דברים שידברו למיליונים".
יש כרגע איזה רמיקס בקנה?
"לא. הדבר האחרון שרץ טוב ברשת היה קליפ שעסק בסערת מירי רגב והאמנים. עכשיו אני תלוי במה שיגידו נבחרי הציבור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם