ראשי » תרבות » מוזיקה

דגל לבן לחולי הנפש: הצוואה של גבריאל בלחסן

מההיכרות עם מאיר אריאל וההצלה ממוות בטוח ועד ההתמודדות עם מחלת הנפש וניסיונות ההחייאה שעלו בתוהו: שנתיים למותו ולקראת פרויקט שמבקש "להוציא מהארון" את חולי הנפש, פנחס בלחסן, האח הצעיר והאדם הקרוב ביותר לגבריאל בלחסן, חושף לראשונה את הרגעים האינטימיים ביותר בחיי המוזיקאי

לאחר שנתיים של שתיקה, חושף האח הצעיר של המוזיקאי גבריאל בלחסן בריאיון בלעדי את הרגעים האחרונים של חייו. כיצד מצא את גופתו של אחיו, ביצע בו החייאה במשך ארבע שעות והתמודד עם גל השמועות שטען שמא מדובר בהתאבדות ולא בדום-לב. כל זאת בעקבות פרויקט חדש שעליו עומל בימים אלה בשם "כולנו דגל-לבן" ומטרתו להעלות את המודעות לאנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות ומוצאים את עצמם בקשיים, הן מבחינה בירוקרטית והן מבחינה חברתית. עוד כותרות ב-nrg:
• מבקר הספרות הבא של ישראל: לירן חולצה אפורה
• 50 גוונים של שחור: ארוטיקה בשכונה החרדית
• איט אנד ראן: המופע הנרקיסיסטי של נאור ציון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הקשר בין גבריאל לאחיו פנחס תועד מספר פעמים, החל בהבלחות קצרות כמו הכתבה ב"אולפן-שישי", סדרת הדוקו-ריאליטי הראשונה בארץ "הפיצוחייה" שבה תפקדו על תקן צמד אחים שהיגר לעיר הגדולה ובסרט הדוקומנטרי "גם כשעיני פקוחות" שתיעד שלוש שנים מחייהם וזכה במקום הראשון בפסטיבל דוקאביב.

באותן פעמים בהם נחשפו השניים יחדיו בלט פנחס בלחסן גם בשל היותו האדם הקרוב ביותר לגבריאל וגם בגלל שניחן בסוג של ראיית רנטגן לנפשו המורכבת. הוא ידע להקדים את סביבתו בזיהוי הזרעים שמהם ינבטו התקפי המאניה ובכך הציל את אחיו פעמים רבות מהדיכאון הכבד שמגיע לאחר ההתקף, ועזר כלכלית לסבסד את אלבומיו.
 
השינוי שחל בפנחס עם הזמן, בולט לעיני כל. שנתיים לאחר מותו של גבריאל, הפך פנחס (32) לגבר מרשים, חד מבט ושרירי, ובמקביל הפך את ראיית-הרנטגן לעיסוק חייו המרכזי; הוא מלווה בשיחות אנשים שנמצאים במצבים נפשיים רעועים ולפעמים אף דואג ללוות אותם פיזית לאשפוז.

"מאז הסרט פונים אלי אנשים בנושא הזה ואני מתוך אובר-אמפתיה עושה את זה גם בשבילי", אומר פנחס, "אני מרגיש שזאת צוואה שגבריאל השאיר לי".

הצוואה הזאת, כך נדמה, נחקקה בדעתו ולבו של האח שליווה את גבריאל הדיכאוני באופן צמוד. "אני יודע כל כך הרבה דברים על גבריאל שאף אחד לא יודע וכנראה גם לא ידע", הוא מספר, ונותן דוגמה לרגע משמעותי בחיי השניים שאילולא התערבותו יכול היה להסתיים באסון מוכר.

"מאיר אריאל היה יושב פעמיים בשבוע בחומוסייה 'אצל ציון' בתל-אביב. הוא גם כתב על זה שיר. גבריאל היה בדיוק נער שהגיע לעיר הגדולה, מעריץ גדול של מאיר. שניהם הכירו שם והפכו את המקום למקום מפגש הקבוע שלהם. אחרי כמה זמן מאיר מת מהסיפור של הקרצייה וקדחת הבהרות. בדיוק שלושה ימים אחריו גבריאל היה במצב-אנוש והתחיל לאבד שיווי משקל ובגלל שכל סיפור המוות של מאיר היה טרי הרמתי אותו ואשפזתי אותו בבית-חולים. אמרו לי שם שהוא נדבק גם בקדחת-הבהרות ושהצלתי את חייו, ככה שלפחות הוא המשיך לחיות עוד כמה שנים".

• גבריאל בלחסן: משורר מקולל ודיוקן של מחלה

למרות שאפשר להגיד שאנו חיים במדינה שבה כל תושביה לוקים בפוסט-טראומה-לייט, איכשהו דווקא חולי הנפש מוצאים עצמם מודרים מהחברה: הסיבוכים בהוצאת רישיון נהיגה, מציאת מקום עבודה, התנדבות לצבא, קצבת ביטוח לאומי העומדת על 2,500 ש"ח בחודש בלבד כשרק התרופות עולות מאות שקלים, לא כולל פסיכולוג ומשק-בית, במפגשים בין-אישיים ובדייטים הם נאלצים להסתיר זאת מאנשים, ובעיקר להתבייש בעצמם עד העצם.

פנחס בלחסן, שהכיר מקרוב מאוד את ההתמודדות הקשה עם מחלת נפש, החליט לעשות מעשה בנוגע למצבם הנוכחי של חולי הנפש בישראל, והקים את הפרויקט "כולנו דגל-לבן" שיכלול גם מחאה ברשת החברתית, עם "יציאה מהארון" של חולי הנפש באמצעות החלפת תמונת הפרופיל לדגל לבן. התאריך שנקבע לפרויקט הוא ה-20.8, תאריך הפטירה של גבריאל.

בנוסף, פנחס יצא בקרוב לסדרת הרצאות בנושא בכ-180 בתי ספר ותיכונים, במטרה לשנות את הסטיגמה על חולי הנפש כבר בגילאים הצעירים. " זה דורש לבנות בעצם דור חדש, בעל ערכים חדשים", הוא אומר.

כיצד התחיל הפרויקט?

"מאז שגבריאל נפטר נתתי לכולם מסביבי לדבר. שתקתי. ניסו לראיין אותי לכל מיני מקומות, רצו שאני אעלה לדבר ואנגן בהופעות מחווה אבל לא היו לי את הכוחות.

"אמרתי לעצמי שברגע שיהיו לי הכוחות אני לא אדבר אלא אעשה. במקביל מישהי מחקה אותי מהפייסבוק כי טענה שהסטטוסים שלי דיכאוניים מדי אז התחלתי לכתוב באינטרנט סטטוסים על כל הסטיגמות ומה שנאמר לי. חברה טובה שלי ראתה את זה והציעה לי לפתוח קבוצה בפייסבוק שתתמקד בדיונים בנושא ומשם הגיע המצב שבו אנשים ממש יוצאים מהארון במרחב הוירטואלי.

"כמובן שאני מאוד נזהר לפני שאני מפרסם סיפור של בנאדם ומתייעץ איתו כי אני לא רוצה שיפגע. זה חשוב לעלות את המודעות לנושא כי אין אדם שחסין לזה. אנשים חושבים שאם הם עברו גיל מסוים אז הם חסינים למחלות נפש וזה ממש לא נכון. מבחינה סטטיסטית אמנם יש יותר חולים בגילאי 16-35 אבל ראיתי בעיניי גם אנשים שפעם ראשונה קיבלו מאניה-דיפרסיה בגיל 70. אני מכיר גם אנשי-עסקים ופרופסורים שיש להם סכיזופרניה, אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, והם מנהלים חיים תקינים לגמרי לצד המחלה.

"גם גבריאל היה כזה, למרות שמציירים אותו כחולה תמידי. זה נכון שהוא כתב על המחלה אבל הוא תמיד אמר לי: 'פנחס, רק לזעזע זה מזיז משהו לאנשים'. ויש לי את כל הטקסטים של גבריאל, ערמות על ערמות. ותאמין לי מה שהוא הוציא החוצה זה נחשב מיינסטרים, דברים עדינים. הרי כל תכלית חייו הייתה שאנשים יתעוררו בנושא הזה".

 

איך זה לחיות בצל הסטיגמות?

"אני טוען שלגבי מחלות הנפש העם שלנו הוא בי-פולארי לגמרי. יש את הצד שמכיל ויש את הצד שבורח, חלקם אפילו חולים. במצבים שאני דואג לאשפז מישהו, לאחר התייעצות עם פסיכיאטר, אני דואג שהוא יהיה במחלקה פתוחה ושיסדרו לו את הרופאים הכי טובים. חבר'ה שזה האשפוז הראשון שלהם באים ושואלים: 'מה, יכלאו אותי? מה, יזריקו לי?'. זה ממש לא עובד ככה, זו עוד סטיגמה. אני אומר את זה בתור מי שליווה את גבריאל לאורך שנים. זה נכון שצריך לשנות עוד הרבה דברים במקומות בבתי חולים לבריאות הנפש, אבל צריך תקציבים מהמדינה בשביל זה. והמדינה עסוקה בינתיים במחאות-קוטג' למיניהם שזה מאוד יפה אבל בינתיים יש פה אנשים שהנפש שלהם גוססת ולאף אחד לא אכפת".

גבריאל גם סבל מהסטיגמות?

"[צוחק] גבריאל חגג על הסטיגמות. בשנים הראשונות היה לו קשה אבל אחר כך זה נתן לו דרייב. הוא היה אומר לי: 'אני אספר לכולם מי אני, אני לא מתבייש בזה, אכנס בסטיגמה הזאת בכל הכוח'.

"מרוב שהוא היה מוזיקאי חצוף זה נהפך לכוח שלו. יש לו שיר רוק שכל ההקלטה של השיר היא בתוך אברבנאל ושם הוא מדקלם דברים כואבים, ומצד שני היה בו גם אדם שטותניק ושמח. הוא היה עושה מתיחות ויש גם דברים אישיים ומטורפים שעשינו עם בחורות ואף אחד לא ידע. הוא היה בן אדם עם כל המכלול, לטוב ולרע.
"אני אתן לך סיפור קטן: לגבריאל פעם היה דייט עם בחורה ותוך כדי היא שתתה כוס בירה אמרה לו: 'איכס חולי הנפש האלה עם הכדורים שלהם'. הוא התהפך שם על הבר ואמר לה: 'סלאמת!'. אחר כך כשסיפר לי את זה הוא הסביר: 'אתה מבין כמה העולם הזה דפוק? מה היא יודעת הבחורה הזאת, אולי עוד שנה היא תלד ומיד תחטוף דיכאון'".

• אביתר בנאי ועמיר לב נפרדים מגבריאל בלחסן

"עשה שלא אתאווה להיות מנוחם - אלא מנחם, שלא להיות מובן - אלא מבין... וכאשר נמות ניוולד לחיי נצח" (מתוך: תפילה צעד 11 – גבריאל בלחסן)

שאלתי את פנחס אם עניין הסטיגמות הוא זה שחרט על דמותו של גבריאל את השמועות על התאבדותו המסתורית. הוא לקח נשימה עמוקה, כמו לפני טבילה במים עמוקים, ואמר: "אני הוא זה שעשה את ההחייאה לגבריאל. פיזית. זה קרה יומיים לאחר שהוא השתחרר מאשפוז באברבנאל. אני זוכר שישנתי צהריים עד שאח שלי ידידיה נכנס לחדר ואמר: 'פנחס, גבריאל לא בסדר'. רצתי אל הצריף שבו הוא התגורר. אבא שלי פרץ את הדלת והתחיל לתת לגבריאל סטירות. בדקתי לו את הדופק. ישר, ידידיה ואני הורדנו אותו מהמיטה אל הרצפה והתחלתי לעשות החייאה שנמשכה ארבע שעות, גם לאחר שטיפול נמרץ הגיעו.

"הוא היה במיטה כשמצאנו אותו. ישן כמו צדיק. גבריאל מת כמו שהוא רצה, כמו שהוא אמר לי: 'אני רוצה למות מתוך שינה, מול הבית של ההורים עם מוזיקה ברקע'. החלון בצריף שלו היה לכיוון הבית של ההורים ובדיוק הטלוויזיה גם הייתה על ערוץ מוזיקה מסוים. אני לא זוכר איזה שיר היה ברקע כי הייתי בבלאק-אאוט טוטאלי. עבדתי כמו מכונה.

"בבדיקות מופיע שהוא חטף דום-לב אבל הלבישו עליו את כל הנושא הזה של ההתאבדות כי זה מתאים לאומן המיוסר, קורט קוביין כזה. זה בהתחלה עצבן אותי מאוד אבל הבנתי שאני לא יכול להילחם בכל השמועות האלה. אם הוא היה מתאבד אז בתור משפחה היינו מקבלים את הרצון שלו אבל זה באמת לא מה שקרה. המיתוס נוצר ואנשים מוסיפים ומוסיפים".

• כוסאוחתו כל המילים והמנגינות: פרידה מגבריאל בלחסן

 

 

"השירים הכי טובים לא נכתבו בכלל. הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב או לא רוצים או לא אוהבים את זה בכלל. זה קורה במעשים שלהם או באיך שהם מחזיקים לך את היד" (מתוך: חמש בבוקר – גבריאל בלחסן)

זה קרה בגבול הזמן שבין סוף שנות התשעים לתחילת שנות האלפיים, אז עברו האחים להתגורר יחד בתל-אביב. הם היגרו לשם מתלמי-אליהו, גבריאל היה אז בפסגת ההצלחה עם להקתו אלג'יר שהוגדרה כאחת מלהקות הרוק המשפיעות בישראל, הם הצטלמו יחד לסדרה "הפיצוחייה" ואז פרצה אצל האח הבכור המחלה. שמונה שנים אחר כך בסרט "גם כשעיני פקוחות" פנחס הפך לגבר של הבית, מהאח הצעיר לאח הבכור, וכבר לא היה אותו נער זך שמשתרך אחר אחיו המוזיקאי בעיר הגדולה.

"אחרי הצילומים של 'הפיצוחייה' גבריאל התחיל לקרוא לי 'אח גדול' או 'המצפן שלי'. זה שמכוון אותו, נמצא בכל מקום ולא מוותר עליו גם ברגעים הכי קשים ובמאניות הכי פסיכוטיות", נזכר פנחס. "הוא היה אומר: 'אתה רק האח הקטן שלי בגיל'. ומה שגרם לזה קרה דווקא בזמן שהפריד בין הצילומים ל'הפיצוחיה' ולסרט 'גם כשעיני פקוחות'. המאניה-דיפרסיה השתלטה לו על החיים, עד שהוא בא ושם על הידיים שלי את התיק ואמר: 'אני באחריותך וסומך עליך. אתה יודע לזהות לפני כולם את מה שקורה'".
 

לפי המעשיות שסופרו ב"הפיצוחיה" הייתה לכם תקופת רוקנרול פרועה כשגרתם יחד. מה היה שם?

"לקחנו לעצמנו דירת חדר ברחוב קינג ג'ורג'. הוא הגיע לתל-אביב כבר בגיל 18 ואני כמה שנים אחר כך כשהגעתי לגיל 17.

"חגגנו, אבל גם היו תקופות לא פשוטות שם. קשיים עם כסף, לא ספרנו להורים מה מצבנו וכמה שאנחנו רעבים ללחם. בתקופות שגבריאל לא היה במצב נפשי טוב אז עבדתי בשתי עבודות בשביל להחזיק את הבית. אבל גם היו רגעים מדהימים, כשהיינו שוכבים כל הלילה על המזרון ולאט לאט הבוקר היה עולה. היינו לוקחים שתי גיטרות ועוברים לים בחמש בבוקר, וגבריאל היה עושה מדיטציה על החוף.

"בזמנו הוא היה הגיטריסט של אלג'יר וזה היה בתקופת האלבום 'מנועים קדימה'. הייתי הולך איתם להקלטות ונוסע איתם בוואנים. הם התחילו בחדרי חזרות במרתפים ועברו למקומות משודרגים שהיו מסיעים אותם אליהם במיוחד. זה צבר קהל במהירות מטורפת וכל הופעה הייתה סולד-אאוט. גבריאל היה מתעצבן עלי: 'פנחס יא ראבאק, אני עולה לנגן ואתה לוקח את כל הבחורות', אבל מיד היינו צוחקים על זה.

"אני גם זוכר שהשיר 'בתוך הצינורות', שהוא היחיד שגבריאל שר בלהקה, הגיע כשהתקליט כבר היה די גמור. אביב גדג' מצא מחברות של גבריאל וחיבר משפטים משם וכך בעצם קרתה הפעם הראשונה ששר. אחר כך הוא וגבריאל התפצלו אך נשארו חברים לנצח, תמיד היו ויהיו שקופים אחד כלפי השני. הם טיפוסים כאלה שברגע שיש הצלחה אז הם מפרקים הכול".

 

בסצנה המרגשת ביותר בסרט "גם כשעיני פקוחות" גבריאל הקדיש לך בחתונתך את השיר "ניצחת איתי הכל" של עמיר בניון. זה לא דבר אופייני למי שנחשב לרוקיסט זועם בעל שירים אפוקליפטיים והיה נדמה שגם אתה מופתע מבחירת השיר.

"לא ידעתי שזה מה שיהיה. הייתה לי ציפייה שהוא הולך להקדיש לי איזה שיר בחתונה אבל לגבריאל תמיד היה 'אולי' בהבטחות שלו. היה לו פחד במה מטורף. וברגע שהוא עשה את זה עמדתי שם כמו בול עץ מרוב שהייתי בשוק. מה הקשר בין גבריאל לבין חתונות? ומי עוד יכול להגיד שגבריאל עשה לו שיר כזה?

"תתפלא, אבל הוא מאוד אהב את עמיר בניון. אני לא בטוח שהוא היה אוהב את התקופה שלו כרגע מבחינת דעות ומוזיקה, אבל בעבר היינו הולכים יחד להופעות שלו. בכלל את כל הטעם שלי במוזיקה רכשתי ממנו, גדלתי לתוך מה שהוא שמע כמו רדיוהד או טום וייטס. הוא לא נתן לי להעביר את גיל ההתבגרות בלשמוע מוזיקה מטומטמת. היינו גם באותה חבורה, כי החברים שלו הם החברים שלי, למרות שהם בני גילו. לגבריאל לא היה עניין עם גילאים, הוא דיבר אותו הדבר עם אנשים בני 80 ועם אנשים בני 15 ואת זה למדתי ממנו. גם הרגשתי שיש לנו משהו מיסטי בקשר שלנו. תמיד ידענו אם אחד מאתנו לא במצב טוב, גם אם היו רחוקים גיאוגרפית. הוא לא היה נפש תאומה כמו שנוהגים לומר, אלא אותה נפש. כשהוא מת אז חצי מהנפש שלי גם מתה. וזה לא פשוט".
 

איזה שירים שלו אתה הכי אוהב?

"הו... זאת שאלה לא הוגנת. הכרתי את המילים עוד לפני המנגינה ולפני שינויים קטנים שעשה, למרות שגבריאל היה טוטאלי ולא אהב לשנות. הוא היה נכנס לאולפן. וואן-טייק. מקליטים. שומעים את הדפים שהוא הופך והחיכוכים בגרון. לא רצה לשכתב כלום. הוא תמיד אמר: 'אני לא משנה שום-דבר. מה שיצא, זרם-תודעתי ממני, ככה יישאר'. אצל גבריאל אין בית-פזמון-בית-פזמון. לא עניין אותו שיהיה מהודק ומסודר, ובכלל הוא אהב הרבה יותר לקרוא ספרים מאשר לשמוע מוזיקה וידע לדקלם בעל פה את כל הספרים של צ'ארלס בוקובסקי.

"לאחר המוות השירים שלו הפכו בשבילי למפגש איתו. כל רגע שאני רוצה להרגיש אותו אז אני שם שיר שלו באוזניות ולפעמים בוכה או מדבר איתו. למרות שבזמנו הייתי דואג לגבריאל האח והעדפתי שלא יתעסק במוזיקה, מצדי היה עובד בקטיפת בננות. הייתי אומר לו שירגע קצת. 'אני דואג לך יותר מאשר לתקליט הבא'.

"ועכשיו, כל מה שנשאר לי הוא לעבוד על הפרויקט 'כולנו דגל-לבן' ולחשוב: אם גבריאל היה רואה את הפעילות שלי היום, הוא היה הכי גאה בעולם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...