טל פרידמן לא מתגעגע ל"ארץ נהדרת"
שנה אחרי הפרישה מהפריים טיים, טל פרידמן מככב ב"אטלנטיקה" בהוט, מעלה מופע סטנד אפ בלי שום חיקוי ויוצר מוסיקה מקורית (את שיר השוקולד שמעתם?). בשיחה עם יאיר ניצני הוא מספר על הדברים שמרגשים אותו ואיך נראית ארוחת ערב עם הילדים
הכל פה נחמד ואני שר לכם שיר עם אקוסטית, ויש אווירה טובה וקצת צחקתם, ותמיד כשהכל טוב ונעים, עולות מחשבות מטרידות - אנחנו בצוותא, מה יקרה אם מישהו ידליק סיגריה בתחנת דלק מעלינו? כל הבניין שלמעלה יקרוס עלינו וכולנו נמות, ומחר יהיה כתוב בעיתון: אסון בהופעתו של הקומיקאי טל פרידמן"(מתוך המופע של טל פרידמן)
עוד כותרות ב-nrg:
• ההזדמנות המפוספסת של עומר אדם
• טום באום הוא הספר המנייאק של מגי אזרזר
• גפן על קארי: איפה ה-BDS כשצריך אותם?
• חולי הנפש 'יוצאים מהארון': הצוואה של בלחסן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מעניין מה התחושה לראיין מישהו שאתה לא סובל. אני לא מראיין מדופלם ולכן אין לי מושג, אבל אני מניח שאם היו שולחים אותי לראיין מישהו שלא בא לי עליו, הייתי מסרב. את טל פרידמן אני מאוד מחבב ומעריך, ולכן שמחתי. הוא מוכשר, יש לו מבט מטורף בעיניים, יש לו סטייל מקורי, הוא שחקן מצוין, איש שעושה ואוהב מוסיקה וטלוויזיה ומשתדל להיצמד לאמת שלו. אני אוהב איך שהוא שר גם רוק וגם את שיר טיסת השוקולד. נפגשנו לשיחה על הסטנד אפ שלו וגם על מוסיקה, טלוויזיה והומור. מכיוון שאני עיתונאי חוקר ומועמד לפרס פוליצר, עשיתי שיעורי בית. הלכתי לראות אותו מופיע בצוותא, צפיתי בשני פרקים מתוך הסידרה שבה הוא משתתף, "אטלנטיקה" (בימי חמישי ב־22:15 בהוט 3), שמתי את הדיסק שלו באוטו, ראיתי קליפים שלו ביו־טיוב, ואפילו צפיתי בתוכנית שהוא מגיש בחינוכית על אמנים וציירים "כאן ואומן".
פרידמן, שצעיר ממני בסך הכל בחמש שנים, הגיע מקריית אתא עם משה פרסטר לפני יותר מ־25 שנה, כשעשו את מופע הלהיט החתרני "עלילות משה בעיר הגדולה". ראיתי אותם אז, והם היו מקוריים, מרעננים ומשוגעים. כאלה שמשרים עליך תחושה כיפית של כישרון ונועזות צעירה וחסרת פשרות.
אחר כך עשה את "חלומות בהקיציס" המחתרתית והמצליחה עם אייל קיציס. את הפריצה הגדולה שלו לתודעה הוא עשה כמובן ב"ארץ נהדרת", עד שפרש בשנה שעברה אחרי 11 עונות ויצא לדרכו העצמאית. הוא בן 51, גר בקריית טבעון, נשוי לאיריס ואב לאייל (21), תמר (16) וליאור (8). בימים אלה הוא כבר פחות מופיע עם הלהקה שלו, "פרידמן והחתולים השמנים", "כי זה לא כלכלי", אבל הוא משתתף בסידרה על להקת רוק כושלת בתפקיד האמרגן המטורלל של להקת רוק ירושלמית.
זוהי שיחה בין שני אנשים, שהמילה אסוציאציה הוא חלק בלתי נפרד מהבעיה שלהם להתרכז.
במרכז חדרו של פרידמן עומד מגבר גיטרה חשמלית כתום וגדול. "מה שאני באמת אוהב זה להפעיל את המגבר ואת הגיטרות, ולנגן", הוא מספר. "זה קטע ששגיא אזולאי, אחד הכותבים של 'אטלנטיקה', היה הבק ליינר (טכנאי כלי הנגינה; י"א) של 'החתולים השמנים' במשך עשר שנים. עודד דוידוף הבמאי אמר לי: 'תשמע, אתה חייב לעשות את התפקיד פה'. אמרתי לו שאני לא יודע טקסטים, והוא ענה: 'תן לי להוביל אותך'.
"וזהו. ברגע שהוא הכניס אותי פנימה, אז אני עד הסוף בפנים, ואז אני גם ממציא את הכל ואני חי את זה ומציע סצנות. הקלטנו שישה פרקים לפני שנתיים, ואז היתה לנו כמעט שנה לעבוד על עוד שישה פרקים".
לאן זה הולך, הסיפור? אני סקרן.
"אתה לא מאמין לאן זה הולך. זה הולך למקומות הזויים. צילמנו, דברים מטורפים. מסוק, ורודפים אחריי. הדמות שלי בסידרה הזאת נורא שונה ממני בחיים, אני מנסה להיות אמיתי ולא שקרן, בעוד שבסידרה אני נאלץ לשקר כל הזמן כי אני רוצה להיות המפיק של הלהקה".
אהבתי את הקטע שבו אתה משלם להם כסף שלא קיבלת.
"כן, זה נורא ריגש אותי. כשצילמתי את זה כמעט בכיתי מהתרגשות.
"וזה מה שאני אוהב, אני אומר לך. או לבכות מהתרגשות או לבכות מצחוק. עודד לקח ממני דברים שלי שהוא מכיר, וזה נוצק ביחד. גם הצילומים היו מאוד כיפיים. הרי יש לי בעיה לזכור טקסט. זו פעם ראשונה בחיים שקיבלתי טקסט והבמאי אמר לי: 'עכשיו תעשה מה שאתה יודע'.
"ואני קורא את התסריט כמה פעמים ואני מתחבר אליו, ואחר כך לא נוגע בו יותר. רק זוכר פחות או יותר מה אני צריך להגיד, ופחות או יותר את הכניסה והיציאה מהטקסט. וזה אותו דבר כמו שהם כתבו! כמעט מילה במילה. זאת אומרת, עם שינויים קלים. עודד כל כך שיחרר אותי כשהוא אמר לי: 'יאללה לך, תעשה'.
"בסופו של דבר, לשחק זה לא מקצוע מסובך. אתה צריך להבין את המניעים של הדמות, ואם יש לך כלים נכונים לעבוד על דמות, אז זה לא דבר מסובך. אתה יכול להוציא תוצאות שאתה לא מצפה להן.
"פה במוסיקה אני בכלל לא צריך ללמוד ולא תחקיר. אני עשר שנים בדרכים, בדיוק באותה סיטואציה כמו הלהקה. ברגע שאתה מבין את בסיס הדמות, אז אתה יכול לעוף על זה ולתת לאנרגיה של הדמות לסחוף אותך.
"כמובן, בגלל שזה טלוויזיה, אז איכשהו זה תמיד שם אותך בתוך הסצנות, וזה בסדר. הבעיה היחידה היא לחכות בין סצנה לסצנה. המתנה על סט זה דבר שעד היום אני לא יודע איך להתמודד איתו, כי יש המון אנרגיה ואין לך מה לעשות איתה. שי אביבי, למשל, מנצל את הזמן כדי למחוק תמונות בפלאפון".
אז הגשמת קצת את חלום הרוקר?
"כן, כי הוצאתי אלבום. אבל אני עם המון מודעוּת. עכשיו אני נזכר שהתראיינתי ל'מעריב לנוער' בכיתה י"א. כיתה י"א! הייתי בגראז' של חבר... לא, בחדר שלו. ניגנו, ואז ראיינה אותי מישהי ל'מעריב לנוער', נשבע לך, אני לא דיברתי על זה אף פעם. ואמרתי לה: 'תראי, אנחנו עושים מוסיקה אחרת', אתה יודע, קצת מתנשא, חיפאי מתנשא כזה.
"אני עם רגליים על הקרקע, אני יודע שהמוסיקה שלנו אולי לא תגיע לאנשים. קראו לנו 'חביבי דמשק' ו'פרחי חיפה'. ואני זוכר שכבר אז אמרתי, אני לא מצפה לכלום. ועד היום זה ככה, אני באמת לא מצפה לכלום.
"אני לא מייצר מוסיקה לגלגלצ, אני לא מייצר מוסיקה קומוניקטיבית מספיק. אבל זה במודע. זה כמו שאני מוציא את הביצים של התרנגולות מהלול, אז אני מחלק קצת לשכנים, כי יש לנו המון בקיץ. יש 18 תרנגולות.
"גם במוסיקה שלי אני מחלק למי שרוצה. אתה יודע, לא אוהבים לשמוע כל כך גיטרות חזקות. אני יודע שאין לזה ביקוש. השירים שלי מתכתבים באיזושהי צורה עם עצמי. אני לא לוקח את עצמי ברצינות".
אחת התכונות החביבות עלי אצל פרידמן היא שביב הטירוף בעיניים. היכולת להיות אידיוט גמור, לעשות דברים קיצוניים, בלי להיחשב לסתם מטומטם. חוץ מזה, אני תמיד שמח לראות שיש מישהו שמצבו חמור יותר משלי.
אז מה מצחיק אותך?
"ההתנהגות האנושית הבסיסית, ההישרדותית, שנובעת גם מאגו, היא בסופו של דבר הכי מצחיקה. התנהגות של פוליטיקאים לא מעניינת כמו התנהגות אמיתית של אנשים שמתעמתים. ואני אפילו אתן לך דוגמה. עשיתי בשבת טיול עם הכלבה, אני נורא אוהב לטייל עם הכלבה. אפילו כשאני מופיע, אני מטייל איתה בשש בבוקר.
"יצאנו מהבית, ואני רואה שני אנשים שעובדים בזבל - אחד עם המשאית, והשני, כנראה איחר למשמרת. אז הם התחילו לריב בחמש וחצי בבוקר - 'ואתה לא תגיד לי', 'ואני אגיד לך', 'מה אתה רוצה?' - אתה יודע, הכל עם מבטא, כמו מערכון.
"ופתאום חשבתי, חמש וחצי בבוקר והם שניהם מתווכחים, וזה נראה כמו הדבר הכי חשוב בעולם כרגע, אבל יש מסביב עולם, והחיים ממשיכים, והם יכלו לדקור אחד את השני ולגמור אחד לשני את החיים.
"מצד שני, הוויכוח המשיך להיות קומי. כלומר, מה שקרה שם זה שהם התבצרו ואיכשהו נתקעו בוויכוח. זה לא הלך למכות, וגם לא הלך לסולחה. זה הלך לעוד צעקות, ועוד. אתה מכיר את זה, שהמצב כאילו תיקו? זה היה קורע מצחוק. עכשיו, כל אחד מהם נורא מאמין שהוא צודק, וזה מה שמצחיק. וזה נורא מטומטם.
"בסופו של דבר, רוב היום יש לנו התנהגות מטומטמת. גם העובדה שאנחנו הולכים לאכול היא התנהגות מטומטמת, כי איכשהו אנחנו כל הזמן מוּנעים מההישרדות, מאותם צרכים הישרדותיים בסיסיים של תינוק. וקשה לנו לנשום ולהישען אחורה ולהבין. וזאת המהות שלנו".
עכשיו יש לפרידמן גם תוכנית בטלוויזיה החינוכית. האלטרנטיבה השפויה לטלוויזיית הריאליטי של הערוצים המסחריים. הוא מגיש תוכנית על ציירים מפורסמים, וגם שם הוא לא מיישר קו עם הממסד.
"זה באמת דבר שאני מאוד גאה בו, כי הוא משלב את כל מה שאני אוהב. גם את השטויות, וגם באמת ללמוד על ציירים - מטרנר וקנדינסקי ועד דה וינצ'י ומיכלאנג'לו. שלושים ציירים. אלה דברים שלא ידעתי, וזה רבע שעה לתוכנית. אתה תאהב את זה".
איך בכלל הגעת לזה?
"החינוכית הציעו לי, והדליק אותי להתעסק בזה. אמנות זה משהו שתמיד עניין אותי. ההורים שלי תמיד היו שולחים אותי למוזיאונים".
המופע החדש שלו נקרא "רגוע" - שם מתגרה למדי כשמדובר באחד כמו טל פרידמן, שעשה לעצמו שם בתור ההפך המוחלט. לא להאמין, אבל הוא מעולם לא עלה לבד לבמה, וזאת פעם ראשונה שהוא עושה את זה אחרי 25 שנות קריירה. "לעשות סטנד אפ זה לעמוד ולהגיד, אני כאן. ולא העזתי לעשות את זה 25 שנה".
מה זאת אומרת? מה ההבדל בין דמות בטלוויזיה לסטנד אפ?
"כשאתה עושה דמות, אתה עושה הרחקה, כמו ביצירה ספרותית. אתה כאילו אומר: אני דמות, זה לא אני באמת. כשאתה עושה סטנד אפ, או שירים, אז אתה חושף את עצמך ואומר: אני כבר לא עומד מהצד. אתה גם לא יכול להיות כל כך ציני. אתה אמיתי, אתה בתוך זה. כי אני טיפוס מאוד ציני, גם אתה. אבל כשאתה נכנס פנימה לתוך זה - אתה כאילו מראה להם את הקרביים שלך".
אחד הקטעים המצחיקים במופע הוא השיר שהלחין פרידמן למילות הדיאלוג האלים מטיסת השוקולד המפורסמת. "זה רעיון שבא לי ככה, ואז העליתי אותו בפייסבוק ואמרתי, יאללה, נעלה אותו להופעה. הוא עובד נהדר. פתאום אני מרגיש באמת שלמה ארצי. הקהל שר פזמון שהוא בחיים לא שמע. זה כיף".
כשאני יוצא ממופע סטנד אפ, אני לא זוכר כמעט כלום ממה שראיתי. במופע של טל זכרתי קטע אחד מטורלל במיוחד, שבו הוא מתאר את יחסיו עם הכלבה שלו. הוא מצליח לגרום לצופים לחשוב שהיחסים שלו איתה הם הרבה מעבר למקובל, ולמרות שמדובר בקטע קיצוני יחסית, הוא מגלגל את הקהל על הרצפה.
"זה מעניין שאתה מעלה את זה כדבר ראשון", הוא אומר. "המופע הזה התחיל בתור 'עולם החי על הבמה'. זה היה סתם רעיון שעלה לי, כתבתי שעה על חיות. שעה על חיות! בסוף השתמשתי רק בקטע הקטן, הסיגמנטון הזה.
"היתה לי תיאוריה שלמה שכלבים הם מאוד סחים וחתולים הם סטלנים, שכלבים חייבים כל הזמן את המשימה שלהם והם כאילו קונטרול פריק, בעוד שחתולים זורמים. היו גם מלא נתונים על בנות יענה, שהן משתינות לעצמן על הרגליים כדי לקרר, אבל הרגשתי שאני עוד פעם בורח.
"אני צריך לדבר באמת על הדברים שאני מתעמת איתם, שגם הם באותם אזורים של טמטום והישרדות. כשאני מדבר במופע על זה שלא הייתי רוצה למות עכשיו כי אני רוצה להספיק לעשות עוד דברים, זה גם נובע ממקום נורא אמיתי. הבדיחות האלה כל הזמן משתנות, כי אני מתעייף מאוד מהר מבדיחות. זה גם נורא כיף, אגב".
זאת אחת הבעיות בסטנד אפ. אתה כאילו מאלתר, אבל בעצם כבר אמרת את זה קודם 600 פעם.
"אז לא, בעניין הזה אני עובד אחרת. כל הופעה אני קצת משנה, וזה קסם. לפעמים אני אומר משהו בהופעות, ואז אני אומר לעצמי, 'רגע, מה אמרתי שהם כל כך צחקו?' אבל אי אפשר לשחזר את זה. זה מדהים.
"בגלל זה הרגשתי בטלוויזיה שקצת מיציתי את המאגר, כי טלוויזיה היא יותר מתמטית. מול קהל זה ממש מפלצתי - או שאתה מצליח או שלא. זה נורא כיף.
"אני גם נהנה לא להצחיק, כי אז אני לומד. אתה מכיר את זה שמההופעות הלא טובות אתה לומד? אתה יכול שנה לעשות סטנד אפ ויצחקו ויהיה בסדר, ואז הופעה אחת לא טובה - למדת ממנה לשנתיים־שלוש".
מה, הופעה גרועה לא מבאסת אותך?
"אני לא ילד, לשמחתי. לא חושב שהייתי מסוגל לעשות את זה כילד. אני אוהב את הלבד הזה - שאני נוסע לבד, מגיע לבד, עולה לבד מול קהל. זה נורא כיף לי. שנים הייתי בקבוצות.
"אני אומר לעצמי, 'בסוף הערב אתה הולך לנסוע לטבעון, יש לך שעה ועשר דקות. אתה לא רוצה להתבאס שעה ועשר דקות בנסיעה חזרה, אז תנסה שיהיה טוב'. היום זה לא כמו לפני שנתיים. כשהתחלתי את ההופעה היו רגעים שהייתי אומר, 'אווו, 11 דקות לא צחקו'. אבל אני מסמן לי את זה. ממש. כמו מאמן כדורגל, אני מצלם כל הופעה. כל הופעה. וכבר הופעתי 110 פעמים. אחר כך אני צופה בזה כי אני אוהב את זה".
מה קורה לך כשלא צוחקים? מה עובר לך בגוף?
"קודם כל תמיד מפתיע אותי כשצוחקים. תמיד. ותמיד מפתיע אותי כשלא צוחקים. וזה טוב, כי זה אומר שהעסק חי. כשבן אדם בא ומספר בדיחה ואומר, 'יאללה, תצחקו', אז אין בזה צניעות, וזה גם לא יצחיק.
"כמה שאתה בא לא מוכן לכלום ומופתע מכל דבר, אלה מקומות לאלתור, שאני נורא אוהב. בשביל זה עשיתי את הכל.
"הסטנד אפ שלי היה בהתחלה מאוד קיצוני. הרבה יותר קיצוני ממה שהוא היום. מה שמפריע לאנשים זה שאתה אומר דברים גסים. אני אומר דברים גסים באופן טבעי, אבל הבנתי שהעניין הוא לא הקיצוניות של הדברים שאתה אומר, אלא כשאתה מצליח לרדת למקומות שהראש של הבן אדם לא חשב עליהם. הרימוז תמיד הרבה יותר מעניין. ואז הקהל גם מקבל הופעה הרבה יותר מכובדת".
במה שונה הסטנד אפ מדברים קודמים שעשית?
"יש פה שילוב של המון דברים. זה המון ניסיון שצברתי בקומדיות, וזה חשוב, אבל לצבור שעות טיסה בסטנד אפ זה משהו אחר. גם אם אתה קומיקאי 25-20 שנה, כמו שהייתי, ואתה עושה סטנד אפ - אז זה פתאום לנהוג במשהו אחר. לנהוג במשאית, לנהוג ברחפת. זה מקצוע חדש".
אחת ההחלטות הקיצוניות שקיבל פרידמן כשבנה את המופע שלו היתה התעלמות מוחלטת מכל הנכסים שהיו לו ב"ארץ נהדרת". לא לובה, לא חזקי ולא המתנחלת. הוא פתר את הבעיה באמצעות שיר מיוחד, המעדכן את הקהל שלא יהיו דמויות על הבמה. שיר שהוא קורא לו "תיאום ציפיות".
"תיאום ציפיות - לא יהיו הערב דמויות, גם לא יהיו פאות/ תיאום ציפיות - לא תהיה האישה המבוגרת, שעומדת בסופר מאחורי קופה ומדברת במבטא רוסי כבד/ יהיה פה עיסוק בדמות אחת, אניגמטית, מורכבת, מסתורית, ואני לא מדבר על אורן חזן" (מתוך המופע)
"כן, בהתחלה הקהל היה מתאכזב, היו צועקים פתאום 'לובה'. אנשים היו באים ואומרים: 'תעשה דמויות'. אבל זה בגלל שבהתחלה הסטנד אפ שלי לא היה מספיק מצחיק, אז הם כאילו ניסו למצוא מה מפריע להם".
בעצם, למה לא? הרי יש לך בנק אדיר של דמויות מצליחות ואהובות, אז למה לא לנצל את זה?
"כי לא. כשאני עושה משהו חדש, אני רוצה לראות אותו. כל תוכנית טלוויזיה, אני רוצה לשבת ולראות אותה. אני לא רוצה לעשות את זה בשביל מישהו אחר, אלא כדאי שאני איהנה מזה, שאסתכל על זה ואגיד 'על הכיפאק'.
"דמויות עשיתי טוב, מיציתי את זה מכל כיוון. אני רוצה להרוויח משהו חדש, משהו שעוד לא הבאתי לידי ביטוי, ואני מעדיף שייקח לזה זמן עד שיקלטו את זה. ברגע שאתה עושה דבר כזה, אז אתה בעצם גם בונה עולם שלם".
אבל גם זה יהיה בסוף עוד דבר שכבר עשית.
"נכון. אבל שמע, החיים מוגבלים בזמן. יש לך זמן תפוגה. קומדיה זה לא כמו שירים. שירים הם לנצח, בקומדיה אתה צריך להבין שכל פעם אתה צריך לשנות, אחרת אתה בעצמך תהיה לא רלוונטי".
זו הסיבה שעזבת את "ארץ נהדרת"?
"'ארץ נהדרת' זה משהו מסוים שקיים שנים באותה צורה, וזה על הכיפאק וטוב, אבל הרגשתי שאני צריך משהו אחר, משהו חדש. גם כי כבר עשיתי כל חיקוי וכל דבר אפשרי, אז מה עוד אפשר לעשות?
"ההחלטה על העזיבה הגיעה מהמקום הכי אמיתי ויצירתי. אני רוצה לייצר כמה שיותר קומדיה טובה, וכדי לייצר קומדיה טובה הרגשתי שאני צריך לעשות שינוי למקום אחר. הייתי שם 11 שנים, וזה הרכב, זו להקה. תחשוב על להקה שמוציאה תקליט פעם בשבוע... זה באמת נשמע קלישאי כזה, אבל גם חסַר לי מאוד המגע עם הקהל".
מה מייחד את הדמויות שעשית ב"ארץ נהדרת"?
"כולן היו דמויות עצובות. דמויות שיש בהן כאב אמיתי, כי הן תמיד לא מצליחות לפרוץ מחסום מסוים. הן תמיד רוצות משהו, ואין להן את הדרך. אז או שאתה בוכה, או שאתה צוחק".
ההתעסקות שלך במוסיקה, בטלוויזיה ובסטנד אפ היא משהו שנכפה עליך, או שאתה עושה את כל הדברים האלה ביוזמתך?
"אני חושב שזה שיש לי שבוע שבו ביום ראשון אני עושה הרצאה, ולמחרת אני מצלם תוכנית טלוויזיה, וביום שלישי אני מופיע עם הלהקה שלי, וביום רביעי אני מנגן, וביום חמישי אני עושה הקלטה של שיר, רק גיטרה - אלה החיים שחלמתי עליהם כשהייתי ילד, ולא ידעתי שחלמתי".
אתה מצחיק את הילדים שלך?
"יש לי רגעים עם הבן שלי ליאור, שהוא נורא צוחק ממני ואני צוחק ממנו, ופתאום אנחנו כמו סתם אנשים שצוחקים, בלי אבא ובן. גם עם אייל יש לי את זה הרבה, וזה נורא כיף.
"צוחקים אצלנו הרבה בבית. לפעמים אני מוצא משהו בארוחת צהריים או בארוחת ערב, כשכולם נפגשים, ואז מתחיל איזה ג'אם של קומדיה. כולנו יודעים לג'מג'ם. כולם. ואז מתחיל ג'ימג'ום ביחד".
אתה יודע לשים גבולות לילדים שלך?
"כן. מאוד".
זה לא משעשע אותך כשאתה מסתכל על עצמך מבחוץ ואומר, "תראה איזה מצחיק ומגוחך אתה עכשיו, כשאתה אומר לילדים שלך איך להתנהג, בזמן שאתה עצמך משוגע?"
"כן, זה מצחיק. ואחר כך הבן שלי שומע אותי מדבר ככה, וזה הכי נורא".
אקו"ם