לעטוף את עזה ב-23 הופעות: מסע הבחירות של דותן מלאך
ביום–יום דותן מלאך הוא עורך במקור ראשון, אבל בלילות הוא זמר מצליח שלפני כחודש ארז מזוודה ויצא לעוטף עזה לחודש של הופעות. אחרי שישן ביחידות אירוח של קיבוצים, פגש אנשים טובים והתיידד עם הכלב אלישע, רק הדהוד הקרבות מרפיח הזכיר לו את המציאות
השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. כמה שעות לפני כן חגגתי יום הולדת ארבעים בהופעה גדולה מול 160 איש. קורין אלאל התארחה, ובסוף הערב עמדתי כחתן ביום חופתו ולא הפסקתי לחבק אנשים.
עוד כותרות ב-nrg:
• ההזדמנות המפוספסת של עומר אדם
• טום באום הוא הספר המנייאק של מגי אזרזר
• גפן על מריה קארי: איפה ה-BDS כשצריך אותם?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כשנכנסתי הביתה ידעתי שמשהו נגמר. שלא יהיו עוד הופעות כמו הערב, כאלה שרוב הקהל בהן מורכב ממשפחה וחברים. כמה ימים הייתי מיואש, ואז הבנתי שאם אני בוחר להמשיך לעסוק במוזיקה, עליי לעשות משהו קצת אחרת. אני צריך להגיע לכל קיבוץ, לכל מושב ולכל פינה שבה מישהו רוצה לשמוע אותי שר. הבנתי שהגיע הזמן להגשים חלום.
בגיל 12 ראיתי את הסרט "מסע הבחירות של מאיר אריאל". מאז רציתי גם אני לצאת לטור בארץ, כזה שבו אתה מסיים הופעה ולא חוזר הביתה. הניסיון הראשון שלי התרחש בגיל 17, זמן קצר אחרי שקיבלתי רישיון. אבא שלי ארגן אוטו, אני סגרתי כמה הופעות, ויחד עם חבר מוזיקאי היינו אמורים לנסוע. אבל בסוף השתפנתי וזה לא קרה. אני בטוח שעד היום מקללים בקיבוץ חוקוק את ההרכב שהבריז להם בערב סוכות. הניסיון השני היה בשנים האחרונות. "החלום לדרום" קראתי לו, וזה הסתכם בטור להקה שהצטמק בסוף להופעה וחצי. הפעם ידעתי שאם אני רוצה שזה יקרה — הדרך היחידה מבחינה הגיונית, כלכלית ולוגיסטית היא לבד.
בשעת בוקר מאוחרת של יולי, אחרי חודשיים של הכנות, יצאתי לכיוון הערבה עם רכב שכור לחודש ובו ציוד מוזיקלי ואישי. המסע נקבע: 23 הופעות במקומות שונים, מתוכן 21 שאבצע לבדי. אני המפיק, המנהל, הנהג, עובד הבמה, המתעד והטאלנט. ערב קודם עוד ישבתי בבית, תשוש משבועות בלתי פוסקים של עשייה ומאמץ, ולא האמנתי שזה מה שעשיתי לעצמי. רציתי לישון שבוע. אבל הבוקר הגיע והכול התגלגל.
התחנה הראשונה הייתה בקיבוץ לוטן. בדרך עצרתי לחומוס אצל ג'ינג'י במצפה רמון, הצטלמתי כמו כולם בנקודת הנוף הכי יפה באזור והפלגתי מטה, לכיוון הערבה. בכניסה ללוטן צילמתי את עצמי עם שלט הקיבוץ, במה שהפך למסורת שתלווה אותי לכל מקום שאליו אגיע. החום הכה בי. סיימון הסאונדמן קיבל את פניי בחיוך, ובתוך רגעים התחלתי את ההקמה הראשונה של המופע שלי. הערב התקיים בבית תה קטן ונעים מול חמישים איש. הייתי קצת חלוד וסבלתי מבעיות טכניות, אבל בסך הכול המופע עבר בהצלחה. בסופו חזרתי לחדר האירוח שקיבלתי. זה היה חלק מהדיל בכל מקום. תשלום, מקום לינה ושימוש בחדר האוכל.
מלוטן עברתי לקיבוץ סמר, שאליו הגיע גם ההרכב שלי, "הפלאים". הופענו שם במסגרת פסטיבל שנתי לזכרו של בריאן מדווד, שנהרג בתאונת דרכים לפני 13 שנה. כשסיימנו תפסו את מקומנו שועלי גיטרה ותיקים, שפצחו בג'אם עד לשעות הקטנות של הלילה. היה מדהים, אבל המחשבה שמחכות לי עכשיו 16 הופעות רצופות הטרידה את מנוחתי. בסופו של דבר החלטתי לקחת את המסע כל יום ביומו.
סבתא לאה זיכרונה לברכה הייתה גאה לו ראתה אותי מזנק מהמיטה באמצע הלילה הבא בקיבוץ קטורה, כדי לנטרל בעזרת מגבת זבוב ענק שהטריד אותי. זה קרה אחרי הופעה לא מוצלחת במיוחד, שהובילה לכמה שעות של הסקת מסקנות חשובות. אחת מהן היא שקטורה קיבוץ יפהפה, אבל מרחפים בו דברים מוזרים מאוד.
כמה ימים לפני שיצאתי לדרך קיבלתי הודעת ביטול מקיבוץ גרופית הסמוך, שאמור היה להיות התחנה הבאה במסע. מריבה פנימית שם השאירה אותי עם חור בלוח הזמנים. כדי לנסות לפתור את הבעיה העברתי מייל ליישובים באזור. זוג חמוד מצוקים הציע שאופיע בחנות הטבע שלהם ואתארח בקרוואן שבו הם גרים. למרות שחששתי מהסיטואציה, הסכמתי. החשש התפוגג במהירות כשפגשתי את הילה ואסף בוקיש ואת שני בניהם המתוקים. הם אירחו אותי מכל הלב, וסיפרו לי כיצד עזבו משרות מפנקות בהיי–טק ונדדו לערבה הקשוחה כדי להפריח את השממה. למדתי מהם עד כמה קשה המצב באזור, ועד כמה החקלאים מיואשים ונמצאים במשבר כלכלי חמור. בערב הופעתי בחצר החנות שלהם, "טבע בוקיש", בערב קסום מול חמישה אנשים ובלי מיקרופון. למסע ההופעות שלי קראתי "בחזרה לנקודת האפס", וזו הייתה הפעם הראשונה שבאמת חזרתי לשם, לימים שבהם לכולם היה זמן והיינו פשוט נפגשים ושרים.
את צוקים עזבתי בידיעה ברורה שעוד אשוב. נסעתי בחום הכבד למצפה שלם. דודי שמש, אחראי התרבות בעל השם העסיסי, עזר לי להעביר את הציוד עם קלנועית לפאב קטן וחשוך בקומת מרתף, שהעיף אותי בשנייה למועדונים תל אביביים משנות התשעים.
בתחילת המסע, בכל יום אחר הצהריים עטפה אותי תחושת לחץ ומועקה לקראת הערב. בשלב מסוים היא נעלמה. המופע עצמו היה מוזר אבל מלמד, ובסיומו ביליתי שעה ארוכה על הבר עם אלו שצפו בי.
אחרי שעות שינה ספורות יצאתי מוקדם בבוקר לכיוון המרכז, להצטלם ל"חדשות הדרום" של וואלה, שמצולמות באולפן שלהם באבן גבירול בתל אביב. שבוע שלם לא הייתי בעיר מגוריי, ואני מודה שלא התגעגעתי במיוחד. הריאיון היה כיפי, ולפני היציאה בחזרה לכיוון עוטף עזה הזרקתי לעצמי כמויות מוגברות של קפה שחור כדי לשמור על ערנות.
בשער קיבוץ ניר עוז, 26 קילומטרים ממעבר רפיח, עטפה אותי צמרמורת. הכניסה למקום ששמעתי עליו כל כך הרבה במהלך "צוק איתן", גרמה לי תחושה מפתיעה. מהר מאוד הרגשתי שם בבית. עם חתולה כתומה בחצר, אלישע הכלב של השכנים, אופניים והרבה אנשים טובים. קיבוץ יפהפה ניר עוז, ושמחתי לאמץ את ההזמנה להישאר כמה ימים בדירה שקיבלתי ולצאת ממנה להופעות באזור. רק המהומי הבומים שמגיעים לפרקים מאזור רפיח המצרית, הזכירו לי עד כמה שונה הייתה המציאות לפני שנה.
ההופעה הראשונה שעבדה מהרגע הראשון הייתה התשיעית בסיבוב והתקיימה בעין השלושה הסמוך. ציוד ההגברה היה מינימלי אבל יעיל, עמוד תאורה שהביא בלי הכנה מוקדמת עולה חדש בשם אנדריי הפך את המועדון האפור לאולם קונצרטים לשעה קלה, ובשיר המסיים נעמדו כולם על הרגליים ומחאו כפיים בקצב. בשביל ערבים כאלה שווה לסחוב את כל הציוד שבעולם. יומיים לאחר מכן הופעתי מול כמה עשרות צעירים בגרעין הראל, בערב מצחיק ומרגש. בלי לשים לב נוצרו לי בתוך עשרה ימים שני סוגי מופעים — לצעירים ולמבוגרים יותר, אחרי שראיתי את שניהם עובדים בלייב.
אחרי הערב המוצלח בגרעין הראל יצאתי למסע לכיוון ירושלים, ליום עבודה במערכת העיתון. בדרך חזור הפלגתי לטיול נוסף להמשך הטור, הפעם בכפר הסטודנטים אשלים הסמוך לבאר שבע. רשמתי את הכתובת בווייז, ובלי ששמתי לב הוא הוביל אותי לחברון. השלטים הסבירו לי לאט לאט איפה אני נמצא ומד הלחץ החל לעלות, בייחוד כשמכוניות עקפו אותי אחת אחרי השנייה בנסיעה מטורפת. בצד מכרו פירות מסקרנים אבל פחדתי לעצור, הדלק ברכב כמעט נגמר, סגרתי מזגן ופתחתי חלון. "עכשיו נראה אותך שמאלני", אמרתי למצלמה שהפעלתי כדי לתעד את רגעי הדאגה, תוך
כדי שאני נפעם משקיעה מדהימה באזור הקסום הזה. במחסום מיתר הבחינה השומרת בבוטקה שאני קצת נסער, וניסתה להבין מאיפה הגעתי. כשהסברתי לה שאני קורבן של אפליקציה הרפתקנית ופיגור קל בגיאוגרפיה, היא חייכה ואמרה שארגע ושהגעתי לחוף מבטחים.
את המופע בערב ההוא פתחתי בהופעת אנפלאגד כיפית בכפר הסטודנטים שנמצא באמצע המדבר. רוח נעימה נשבה, הכוכבים זהרו, וכשסיימתי לקחו אותי בני החבורה של שנת השירות לקומונה שלהם, האכילו אותי וגרמו לי לקנא בהם נורא. כעבור שעה כבר נפלתי שדוד על ספה בדירת האורחים הענקית והמוזנחת שקיבלתי, מול שידור חוזר של לונדון וקירשנבאום.
בחיים שלי לא האמנתי שאעמוד בשש בערב על דשא בבריכה ואשיר לאנשים שמתרחצים במים, מתייבשים בחוץ ונמצאים רחוק ממני. "הם ברזילאים והם אוהבים את החופש שלהם", הסבירה לי רכזת התרבות של קיבוץ ברור חיל, שהפכה אותי לדוגמן שירה לרגע. שעתיים לפני כן עוד הכרחתי את עצמי לצאת מהרכב בחום הכבד ולהתחיל שוב לסחוב. במהלך ההופעה, שהייתה שונה מכל מה שעשיתי עד אותו רגע, הזמנתי את מי שרוצה לבוא ולתופף על כלי ההקשה שהצבתי לידי. המזג הברזילאי החל לעבוד לטובתי, וגוזלים מגיל שנה לצד צעירים בתיכון התיישבו לידי ותופפו. החוויה הפכה לכיף גדול. ערב לאחר מכן הופעתי שוב בבריכה, הפעם ברבדים. חבר ותיק שניגן איתי פעם והגיע למקום במקרה הפך ברגע לאורח בהופעה, ויחד עפנו לשמיים על הגיטרות.
ואז חזרתי לתל אביב. עוד לפני היציאה לטור קבעתי שם הופעה של הלהקה, שהפכה בסופו של דבר לבן חורג בסיבוב הדרומי שלי. איכשהו, הימים בתל אביב לא היטיבו איתי. הלחות שהצטרפה לחום הכבד, הרכב המסורבל שהסתובבתי איתו במקום הקטנוע הרגיל, והעובדה שנאלצתי לישון אצל חברים טרדו את מנוחתי. הייתם צריכים לראות אותי מכניס את הציוד לרכב מהמושב האחורי ונכנס אחריו, מפני שהגישה לדלתות הקדמיות הייתה חסומה משני הצדדים, כדי להבין באיזו צפיפות אבסורדית ויקרה מוכנים אנשים לגור בעיר הזו. כשעזבתי את העיר בשישי בצהריים בדרכי חזרה לנגב המערבי, הרגשתי הקלה גדולה.
כשיצאתי לדרך, אחת המטרות הייתה להכיר מבפנים כל מקום שאגיע אליו. מהר מאוד הבנתי שזה על סף הבלתי אפשרי. קשה להיות אורח לרגע ולהיטמע באמת בכל מקום. לפעמים לא היה זמן או עם מי לתקשר, ובמקרים אחרים הייתי מוכרח לנוח כדי לאגור כוחות להמשך הדרך. ועדיין, חוויתי לא מעט דברים. בלוטן למדתי על בנייה בבוץ, בקטורה ביקרתי עץ תמר נדיר, ובסמר הכניסו אותי לחדר קירור לארוחת ערב מאוחרת. בעין יהב הזעיקו את הגננת הרווקה אחרי קטע קישור שעשיתי, בגרעין הראל ראיתי תינוק בן שנתיים עם שד של מתופף בתוכו, במגן עשו סבתות מירוץ קלנועיות בדרך להופעה, ובפאב בארי התפוצצתי מצחוק כשגיליתי שאנשים סוגרים חשבון באמצעות תלושי נייר.
פגשתי המון אנשים טובים. כמו כוכב ממצפה שלם שמגדל זנים נכחדים של צמחים וציפורים ולא זוכר את מספר הסלולר שלו בעל פה, או דרורה שעצרה אותי בוקר אחרי ההופעה בניר עוז, סיפרה שבאה כדי לעשות טובה והופתעה שנהנתה, והראתה לי את הספרייה שהיא מנהלת. לאורך כל הדרך התאהבתי באנשים כמוה, שעושים הכול כדי שגם בפינה הקטנה שלהם תהיה תרבות. מרבית רכזי התרבות דאגו לי לאירוח מפנק ומילאו לי את החדר בכל טוב. מאחרים ניסיתי לברוח, מה שהחזיר אותי בסופו של דבר לעוד כמה ימים שמחים בניר עוז. אכלתי בהרבה חדרי אוכל, והמילה "תרבות" פתחה בפניי שערי עולם.
רק העייפות הפיזית, ובעיקר הנפשית, הפכה למעמסה ככל שהימים התקדמו. לא פשוט לעבור עם כל חייך בכל יום למקום אחר. הנסיעות הארוכות הפכו למתישות, החום לא ריחם, ואכילה בזמנים מדויקים הפכה להכרח הישרדותי. מצד שני, אהבתי את תחושת החופש וההרפתקנות. לטפל בעצמך, לפתור בעיות וללמוד כל הזמן דברים חדשים.
כשהאורות נפתחו מדי יום, לא משנה מה עבר עליי עד אותו רגע, תמיד נהניתי לשיר. אפילו ביד מרדכי, כששקלתי לקרוא לאמבולנס שיבדוק האם הקהל מולי בחיים. את הימים האחרונים ביליתי בנגב, בהופעות מתחת ירח ענק וממכר. האחרונה שבהן התקיימה בקיבוץ רביבים, מול 120 איש בט"ו באב. בבוקר למחרת העמסתי את הרכב בפעם האחרונה ונסעתי הביתה.
קשה לסכם מסע שהרגע חזרת ממנו, עם כל כך הרבה חוויות ודברים לעכל, אבל ברור שזה היה בית ספר מצוין ושלמדתי ממנו הרבה. התקדמתי, השתפרתי וצברתי ביטחון, וגם מערבים פחות טובים הצלחתי לצאת מחוזק. המסע הזה פתח משהו חדש שרק עכשיו התחיל. ברור לי שאמשיך לשיר את שיריי בכל מקום אפשרי. אין לי ספק שעוד אמשיך לנסוע.
הכתבה פורסמה במגזין מוצש של מקור ראשון
בואו לבקר בדף הפייסבוק של nrg תרבות
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם