אילת 2015: ברי סחרוף קינג אוף ג'אז
פסטיבל הג'אז באילת הציג תמהיל מגוון מאי פעם של ענקי ג'אז בינלאומיים, שגרירי ג'אז ישראלים וכוכבים מקומיים. כמו בכל פסטיבל גדול כמה הופעות חרקו, אבל המגוון הוכיח את עצמו לטובה, הענקים הדהימו וברי סחרוף האחד והיחיד סיים את האירוע בטון הכי נכון
קל לצקצק ולומר שפסטיבל הג'אז כבר לא מה שהיה פעם. ג'אז כבר מזמן לא רק ג'אז, כמות האנשים שמגיעים לפסטיבל, כך מתלוננים נהגי המוניות, פחתה בחצי ומה הקשר בכלל בין מחט לעידן רייכל.עוד כותרות ב-nrg:
• ההזדמנות המפוספסת של עומר אדם
• טום באום הוא הספר המנייאק של מגי אזרזר
• גפן על מריה קארי: איפה ה-BDS כשצריך אותם?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אז נכון, יש עובדות שעמן קשה להתווכח. אבל להגיד שהפסטיבל איבד את צביונו האמנותי כשאמנים דוגמת רון קרטר וג'ק דג'ונט מופיעים בו הוא קשקוש ומי שביקר בפסטיבל עצמו יכול להעיד שגיוון הסגנונות אמנם חורג לא פעם מהמסורת, אבל אין זה רע בהכרח.
ואכן, פסטיבל הג'אז באילת 2015 ניחן בספקטרום נרחב של גוונים מוזיקליים, החל מפריסה רחבה של ז'אנרים ג'אזיים אותנטיים כמתבקש, דרך מוזיקת עולם, בלוז ומוזיקה ישראלית מיינסטרימית, בתוספת ארעית של קונטרבס או חצוצרה, כדי להתאים בכל זאת את הרפרטואר לאירוע.
בגזרת המיוחדים, בלטה ליילה מקלה, בת מהגרים מהאיטי שנולדה בניו יורק והתיישבה בניו אורלינס, והמוזיקה שלה אותה היא מלחינה על צ'לו, משלבת בין כל המקומות הללו לכדי תצרף של בקתת עץ ישנה באמצע שום מקום. משיר קצר לנעימה קצרה, מספרת מקלה את סיפור חייה וסיפור אבותיה על רקע נוף חם ומהביל. יחד עם בעלה המנגן על מיתרים וכלי הקשה וחברה נוספת המנגנת על כינור, היא מנצחת על השלישיה מלמעלה, בנגינה לא אופיינית וכובשת על הצ'לו, בנג'ו או גיטרה, עם מוזיקה שמתאימה לחום האילתי כמו כפפה ליד.
הבחירה של אלי דג'יברי, המנהל האמנותי של הפסטיבל, לצרף את מקלה לתמהיל הססגוני של פסטיבל הג'אז השנה, מעיד יותר מכל על אופיו. אלבום הבכורה של היוצרת יצא רק בשנה שעברה, היא ודאי אינה מוכרת לרבים בקהל, הנגיעה שלה בג'אז רופפת, אך אין זה מנע מדג'יברי להביא אותה ואף לשתי הופעות, מתוך ידיעה שגם מי שלא מכיר את מקלה יזכה לחוויה לא אופיינית ובלתי נשכחת.
עוד הרכב פחות שגרתי ופחות מוכר ובכל זאת סחף את הקהל בלי למצמץ הוא סונקס, להקה מקסיקנית שדוחסת פיוז'ן, רוק וסלסה באריזה צבעונית. הגיטריסט הישראלי של הלהקה, אילן בר לביא, לא הפסיק להודות בעברית לקהל ולמנהלי הפסטיבל על שהביאו אותם לישראל לשתי הופעות. וזה עוד מאפיין בולט בפסטיבל השנה – הישראלים המיובאים ארצה, למעין פגישת מחזור חגיגית של לא מעט ענקי ג'אז שמצליחים בכל העולם והגיעו ביחד לחגוג את ההצלחה שלהם באילת.
בין הישראלים שקפצו לביקור – עומר קליין הנהדר עם השלישייה שלו, אבישי כהן שהופיע עם עומרי מור והגיטריסט המפורסם עופר לנדסברג, שהגיע מלונדון לנגן בחמישייה.
האחרון, שיהיה בריא, בין אם מהתרגשות להופיע בישראל או סתם כי שתה דרינק אחד יותר מדי, קשקש בין קטע לקטע ללא הבחנה, ניסה להצחיק ללא הצלחה, התחיל סיפורים שאין להם סוף, ובנוסף גם נדמה ששכח חלק מהעברית שלו בעקבות שנות גלותו, מה שהוסיף גיחוך לאבסורד. לזכותו יאמר שכשהגיטריסט המוכשר סתם את הפה ונתן את האות, ההופעה שלחה את הקהל למחוזות שנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת בהילוך מהיר. יצוינו לטובה דן וייסלברג הבסיסט ויונתן רוזן המתופף, שבלעדיהם זה לא היה אותו הדבר.
בגזרת ענקי הג'אז שבסופו של דבר בזכותם ועבורם התכנסנו, התהדר הפסטיבל גם בשם ג'ו לובנו, לצד דג'ונט וקרטר. לובנו, אחד מהסקסופוניסטים הגדולים בהיסטוריה של הג'אז, מבריק בכל צליל, מבלי להתאמץ. ברגעים הטובים יותר, הג'אז שלו משדר נינוחות על אף קצב מהיר, וזהו סוד גדולתו.
אך אויה, הפתעה לא נעימה בכלל ליוותה את הופעתו של הסקסופוניסט בדמות אישתו, הזמרת ג'ודי סילבנו, שלומר שעבר זמנה יהיה לשון המעטה פוליטיקלי קורקטית עדינה ביותר. הקול שלה כבר חורק, ובנוסף לזה היא רצה במהירות שרגליה וראותיה כבר לא יכולות לשאת לאורך זמן. הבאסה כפולה בהתחשב בעובדה שבקטעים בהם לא נכחה על הבמה, לובנו הבריק.
דג'ונט בא להראות מה הוא יודע לעשות יחד עם ראבי קולטריין, הבן של, על סקסופון טנור, ומאתיו גאריסון, שאף הוא ירש את הפריטה על הבס מאביו, ג'ימי גאריסון, במקרה – הבסיסט המיתולוגי של ג'ון קולטריין. אבל למרות כל השושלת המכובדת הזאת והשמות בעלי המשקל העצום בזכות וגם בחסד, שניהם רק ליוו את הנגינה הוירטואוזית של המתופף העצום הזה בן ה-73.
נדיר לראות סקסופון ובס שמלווים מתופף. נדמה שגם כשהוא לא מתכוון לזה, גם בסולואים של השניים האחרים, דג'ונט הוא זה שבמרכז העניינים, גונב את ההצגה, בכוונה או שלא, ונותן את ההרגשה שאפשר ליהנות מהופעה של מתופף כמוהו גם לו היה מופיע לגמרי לבד.
הדובדנים הכי מתוקים על הקצפת של פסטיבל הג'אז 2015, מושכים לשני כיוונים מנוגדים לחלוטין, כל אחד צפוי בדרכו, ומעידים, שוב, על האופי הייחודי של הפסטיבל הזה.
הראשון – רון קרטר, שאין די מילים לתאר את ההרגשה להאזין לו בהופעה חיה. אחד הבסיסטים המוקלטים ביותר בתולדות הג'אז האמריקאי, שניגן בחמישיה של מיילס דייויס ועם הוראס סילבר, הרבי הנקוק ועם מי לא, בעצם, הוא קלאסיקה מהלכת של בס אמריקאי, כפי שכינו אותו בתוכניית הפסטיבל, ועל אף הדיוק באפיון הזה, זה עדיין לא מדגדג את הכבוד שאתה חש בהאזנה לו בלייב.
בפורמט לא שגרתי של רביעייה עם אמן כלי ההקשה הססגוני רונלדו מוראלס-מאטוס שנותן להכל ניחוח אקזוטי ושמח, קרטר כבש את הקהל, שהגיב במחיאות כפיים סוערות וסטנדינג אוביישן כמותם לא נראו או נשמעו בכל ימי הפסטיבל. לא לשווא אלי דג'יברי החל - לא לדמוע – כי אם לבכות ממש, כשהציג את קרטר בהופעתו הראשונה בפסטיבל. "הוא השראה, מנטור ואב", אמר המנהל האמנותי ומיד חנקו הדמעות את גרונו, יודע שמדובר בהישג הכי גדול שלו בפסטיבל הנוכחי.
ואם להתעכב מעט על אופי ההופעה עצמה - קרטר הוא בסיסט אגדי שנותן הופעה אגדית שלוקחת את המאפיינים הכי מתוקים של הבופ ומכניסה בהם טוויסטים חצופים מכל קצוות הגלובוס וקשת הסגנונות של הג'אז. בהתאמה, הוא לא רק פורט על הקונטרבס, אלא גם מקיש עליו, רוקד עליו, גולש עליו, עכביש עליו וקוף שובב עליו. עם שלושת נגניו המוכשרים, כולם מחויטים מכף רגל ועד ראש על אף הבריזה הרותחת בארבעים מעלות כמכבדים את הסגנון הקלאסי עליו כל ההופעה נשענת, הוא בורא עולם אוטופי וקסום עם יתד הנעוצה חזק באמצע המאה הקודמת, שלא מתפוגג אחרי שבעים דקות ההופעה, אלא ממשיך ומהלך עליך קסם זמן רב אחר כך. הופעה שפריבילגיה להיות בה.
ומניו-יורק, פריז ומונטריי למזרח התיכון, בת-ים ותל אביב. את הפסטיבל השנה סיים בהופעה שהרעידה את כל מכולות הקונסטרוקציה המיוחדת של האירוע לא אחר מאשר ברי סחרוף, שכמתבקש מפסטיבל שסובב סביב אמנות האילתור, הראה איך מאלתרים ביחד ג'אז, רוק, אלקטרוניקה ואלמנטים מזרחיים בבת אחת ובאופן מושלם.
כבר מזמן לא צריך לשכנע מישהו בדבר גדולתו של נסיך הרוק הישראלי, אבל ההופעה הזאת, יעיד כל מי שנכח בה, יכולה להוות הוכחה ניצחת לעובדה שמדובר באחד האומנים הגדולים שיש לישראל להציע, בכל פסטיבל, ובכל סגנון. נדיר לראות את סחרוף רוקד, אבל אפילו הוא עצמו, כנראה, כל כך נהנה, שכמעט בכל שיר הוא פיזז בקטנה, תוך קפיצות וידיים באוויר.
להופעה המיוחדת הזאת קיבץ סחרוף הרכב סופר-סופר-גרופ ישראלי שכלל, בין היתר, את אייל תלמודי הנשפן המרקד, בנו הנדלר המעולה על הבס, שי צברי שדפק מאוולים מטורפים ברקע ולא אחר מאשר עדי רנרט על הקלידים.
הרבה מאוד פעמים, כשיש יותר משישה נגנים על הבמה, השביעי הולך לאיבוד או שכל התזמורת מתערבבת. במקרה שלנו, גם כשהיו 11 נגנים על הבמה, שמעת כל אחד מהם – נשפנים, כלי הקשה, גיטרות, סימפולים וקולות. כשהצטרפו לחגיגה החצוצרן אבישי כהן, שסירב לרדת מהבמה והמשיך ללוות שלושת רבעי הופעה בערך, ואלי מגן, החגיגה רק התעצמה.
דווקא כזו הופעה, שאופיינה בגוונים מיוחדים כמתבקש ובכל זאת הייתה הופעת רוק של ברי סחרוף, נבחרה לסגור את הפסטיבל, עמוק לתוך הלילה של יומו הרביעי. היופי הוא, שמי שלא מעוניין בברי סחרוף, אביתר בנאי או עידן רייכל, למרות שהראשון מארח את אבישי כהן, השני מתארח אצל הסקסופוניסט דניאל זמיר והשלישי מופיע כחלק מהפרויקט המשותף עם ויה פארקה טורה, יכול לבחור לראות באותו זמן הופעות אחרות. אבל מי שיפתח את הלב לפסטיבל ייחודי, במקום ייחודי, עם תמהיל ייחודי, מגוון ושמח, של אמנים בינלאומיים אדירים לצד השגרירים שלנו בחו"ל והכוכבים המקומיים שלנו, פשוט יהנה. אפילו הילדים החמודים, הדור הבא של הג'אז הישראלי, שניגנו בין ההופעות במרחב הפתוח, בכלל לא פראיירים, שלא נדבר על הג'אמים לתוך הלילה שמתרחשים מדי יום על החוף. רק הסתיים, וכבר יש חשק וסקרנות לשנה הבאה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם