ראשי » תרבות » במה

"המפתח בחלון": כאוטי, פסיכוטי, פנטסטי

מה שנראה בתחילה רגיל או פשוט מתברר להיות מרשים, מרטיט ומלוטש. השחקן ישי בן משה, שגם עיבד וביים את ההצגה, מבריק בביצועו את היצירה הנשענת על הפואמה 'קדיש' של אלן גינזברג, בקור רוח מצמית ובתנופת עשייה מהממת בעוצמתה

קל לפטור את "המפתח בחלון" כהצגת יחיד "רגילה" עם פרפורמר אחד על הבמה, צוות יוצרים מסביבו וסיפור אנושי מצמרר שעוטף את הכל, אלא שמדובר בפרויקט אישי במיוחד, ממש מבצע של איש אחד, שיזם, עיבד, ביים ומבצע השחקן ישי בן משה, שיצר למעשה הצגה שלמה כמעט לבדו.

עוד כותרות ב-nrg:
• פורטיס משתיק את כל המלעיזים
• האזינו: גרסת הרגאיי ללהיט של שרית חדד
• תיאטרון אלמידאן: נתבע את משרד התרבות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

החומר שעמו בחר להתעסק אינו נחשב לבחירה מובנת מאליה: הפואמה האוטוביוגרפית "קדיש" של המשורר היהודי-אמריקאי אלן גינזברג, יצירה חשופה, מורכבת ואינטנסיבית עד כאב, שמגוללת את השתלשלות חייה של אמו פגועת הנפש לצד גילויים של מיניות, יהדות, מחאה ואיבוד שליטה.   גינזברג מספר שם על אשפוזיה התכופים במוסדות שונים, ניתוח כריתת האונה שעברה ויחסיה עם דמויות אמביוולנטיות בעולמה, מפרק לגורמים אירועי קודש וחול מטלטלים, משרטט דיוקן אמיץ של משפחה בדעיכה ועל הדרך מטשטש לחלוטין את הגבול החמקמק בין דמות המספר לסיפור עצמו.

ביצירה זוכים למבט מפוכח גם אמונתה של האם נעמי בסוציאליזם, טרדותיה החברתיות של אמריקה במאה ה-20 וייסוריו של הכותב הצעיר. הוידויים הללו מובאים לכדי קינה שכלתנית מאוד, כזו שמפליאה לדייק בתיאורו של טירוף ממשי במילים די מועטות.

• ישי בן משה: "המאבק עוד ארוך"

רצף המהלכים האנושיים והבימתיים הזה מואר בכנות ובפגיעות רבה על ידי בן משה, שמגלם בקור רוח מצמית ובתנופת עשייה מהממת בעוצמתה הרגשית את גינזברג המתפכח, המדמם מקרביו זכרונות ילדות מול רגעים אחרונים ומסויטים לקראת מות אמו.
זו הצגה שההתערטלות הפנימית שבה גוברת בהרבה על החיצונית, המגיעה לרמה יוצאת דופן של חשיפה נוקבת. גם אם כמה אלמנטים שאצורים בתוכה לא שלמים דיו ומותירים סימני שאלה מעורפלים אצל הצופה, ההצגה נקייה ועדינה וכמעט אסתטית, למרות המסואבות והעצב ששורים עליה.

בן משה הסתייע בנוסח עברי שהתקין נתן זך בסוף שנות השמונים ובהדרכתו של בועז טרינקר, יחד עם מוזיקה נוגה (אופיר נהרי) ותאורה מעודנת (נדב ברנע), כשאת האם המתענה בוידאו ארט של אסף עיני משחקת בפשטות יומיומית אורה מאירסון.

צפיתי במקרה ב"המפתח בחלון", שהציגה בבכורה לפני כשנה ב"מרכז הבמה" שבפסטיבל ישראל, כבר לפני חצי שנה. נדמה לי שאז התבוננתי עליה במבט אחר לחלוטין משחוויתי אותה לאחרונה, כמפגן דינמי של אהבה ואימה. כך או כך – אם בוחנים אותה על הצד האמוציונאלי או הענייני יותר - זהו הישג מרשים, מרטיט ומלוטש.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...