ראשי » תרבות » במה

"הדוכסית ממאלפי": סקס, שקרים וחוויה מאלפת

רק במה ניסיונית כמו של יורם לוינשטיין מוכנה להתמודד היום עם מחזה שנכתב בתחילת המאה ה-17. הגרסה של הסטודיו ל"הדוכסית ממאלפי" מוכיחה שאכזריות, תככים והמון סקס מדברים אלינו גם בסגנון שירי מורכב, בלי לוותר על חוויה תיאטרונית מיוחדת ומרשימה

כנגד כל הסיכויים ובתנאים כמעט בלתי אפשריים, "הדוכסית ממאלפי" היא הצגה מעניינת, מענגת ואפילו מאלפת. כדי לצפות בה – וכדאי מאוד לצפות בה, מהרו לפני שתיגמר – צריך לצאת ממרכז העיר, מהיכלי התיאטראות מצופי השיש, ולהגיע לסטודיו יורם לוינשטיין בשכונת התקווה.

עוד כותרות ב-nrg:
• דרמה משתוללת בבית הכנסת
• חגיגות קדם החתונה של בר רפאלי
• עמיר בניון לא מתחרט על שום דבר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אני מתנצלת מראש על כך שעיסוק בעניינים שבאמנות וברומו של עולם מתחיל מתיאור תחתיתו של אולם, אבל יש לאזור מידה מסוימת של תעצומות נפש כדי להגיע בשעה שמונה וחצי בערב אל השכונה הזנוחה, על תושביה קשי היום ועל הפליטים והתושבים הזרים היושבים לשאוף רוח בערב בחצרותיה, בינות לערימות האשפה האדירות של החנויות הסמוכות לשוק, ופחי הזבל הגולשים על גדותיהם, כנראה מעומס על התשתיות הלא מספיקות. לצורך עבודות בינוי כלשהן, היא גם מוקפת גדרות ומרובצת חול במקום מדרכות סלולות. ממש כפנינה בתוך כל זה מזדהר באפלולית התיאטרון הזעיר של הסטודיו למשחק – פתאום זוגות לבושים לבילוי של ערב, והמוני צעירים עומדים ומדברים על לימודים, על תיאטרון – עולם בתוך עולם, מציאות הזויה ומדהימה.  דרוש אומץ לבחור להעלות הצגה על פי מחזה שנכתב בתחילת המאה ה-17 על ידי המחזאי האנגלי האליזבתני ג'ון וובסטר, בן דורו של שייקספיר, שכתב גם הוא בסגנון שירי מורכב. מעבר להתמודדות עם השפה הגבוהה (תרגום: דורי פרנס), עם העלילה שיסודותיה והערכים שהיא מבוססת עליהם הם לא מעכשיו ולא מכאן, גם הסגנון שלה אמור היה להיות מאתגר במיוחד לצופה בן זמננו, אבל למרות הכל, כמעשה קסם, זה עובד, ומספק חוויה תיאטרונית מיוחדת ומרשימה.

העלילה מבוססת באופן כללי על סיפור חייה של הדוכסית ג'ובנה מארגוניה בת המאה ה-16. במחזה, הדוכסית הצעירה והיפה ממאלפי, שהתאלמנה מבעלה הדוכס, מתאהבת במנהל אחוזתה, אנטוניו. למרות האיסור של שני אחיה האצילים, העשירים ורבי הכוח, קרדינל מושחת ושופט רצחני על גבול האי שפיות, היא מתחתנת בסתר עם אנטוניו ויולדת לו שני ילדים, אך זהות האב אינה ידועה בתחילה לאחים החומדים את רכושה. האחים שוכרים את בוסולה, רוצח שכיר ומרגל, דמות רבת פנים ומורכבת, והאירועים לובשים במהרה פן טראגי של תככים, העמדת פנים ומוות בסיטונות.

אגב, בהפקה שעלתה בתיאטרון חיפה ב-2005 על פי המחזה הזה, שנחשב לאחת הטרגדיות הגדולות בדרמה האנגלית האליזבתנית, השתתפו דורון תבורי (שהיה גם מנהלו האמנותי של התיאטרון), ג'וליאנו מר ויוסוף אבו ורדה. היא זכתה לשבחים, אך ירדה לאחר מספר מועט של הצגות. נראה שהיום רק במה ניסיונית כמו זו של הסטודיו מוכנה להתמודד עם הפקה שכזו. וכאן הבמאי, עירד רובינשטיין, הצליח לעניין את הצופים בני המאה ה-21 בייסוריה של הדוכסית בת המאה ה-16, וזה דבר שאינו מובן מאליו כלל (כפי שמאשרת התהייה של המלט על היכולת של הצופה בן זמנו לבכות על מר גורלה של הקובה, במחזה-בתוך-מחזה המוצג בדרמה השייקספירית). אחים שאינם רוצים שאחותם תתחתן כדי שלא להפסיד את הירושה – מי אמר ערכים חברתיים מיושנים ולא רלוונטיים? הרי חמדנות, תככים בתוך המשפחה, ניגודי אינטרסים וסקס, המון סקס, מדברים כמובן גם לצופים בני זמננו. בחירות מעניינות של בימוי ותלבושות גורמות לצופים לזהות כמוכרת למדי, אבוי, את אווירת הדקדנס, העושר והשחיתות, וזה חלק מקסמה ומכוחה. ההצגה נפתחת במסיבת יום הולדת פרועה ומשעשעת של הדוכסית, שמשתתפיה לבושים בבגדי ערב עכשוויים בסגנון "העשירים והמפורסמים" בכתבי העת, מגזיני האופנה ואתרי הרכילות. גם הדוכס-השופט פרדיננד, אחיה של הדוכסית, לבוש כהיפסטר, עם פגיון תקופתי המשתלב נהדר במראה העכשווי שלו (תלבושות: יהודית אהרון). האח השני עטוי גלימת כמורה אדומה, אך בהמשך, כשיגיעו סצינות הסקס הנועזות של הקרדינל החסוד והצבוע עם ג'וליה (אינה בקלמן), הוא ייוותר בגרבונים ובביריות.

גם עם שפע האכזריות והרציחות מתברר שהצופים של ימינו מתמודדים נפלא – אולי בהשפעת משחקי מחשב, סרטים אלימים שהפכו לנורמה או סרטוני דאעש. מעניין לציין שאפילו את אתגר הסולילוקווי – טכניקה תיאטרלית שכביכול נס ליחה, מעין "נאום" שנושאות הדמויות ישירות אל הקהל ובו הן מתוודות על מחשבותיהן ומזימותיהן – צולחת ההצגה בקלות, ומוכיחה עד כמה יכולים ההרגלים והקונבנציות של הצופים להתגמש כשהתוכן מעניין והביצוע טוב.

דון לני גבאי (בערב ההופעה, בערבים אחרים היא חולקת את התפקיד עם ליאור בלאוס) היא דוכסית אצילית מאוד, מלאת תשוקה וייסורים. היא מוכיחה שמנעד יכולותיה עבר מזמן את רף תוכניות הילדים ושמדובר בשחקנית בשלה ומרשימה. תום גרציאני (פרדיננד) חריף, עוצמתי ומאיים כשצריך. בסצינות השיגעון עליו להיזהר שלא להקצין מדי את הדמות, כדי לא להיסחף להגזמה שעשויה לשבור את הרגע הדרמטי-טראגי.

רועי וינברג (הקרדינל) משכנע ומרשים בדמות הכומר החמור והכוחני וגם במהפך הסליזי אל הנואף המתחסד בגרבונים, בכמה סצינות נועזות במיוחד. אורי עטיה (בוסולה) נושא במידה לא מועטה את ההצגה על כתפיו, עם דמות רב ממדית ומעניינת. הוא זורם בטבעיות עם הטקסט המרומם, אבל אצלו, כמו גם אצל שחקנים נוספים, לא תזיק הקפדה על הגייה מדויקת יותר (ולא "הורעלה" עם צירה בע', "מביא" עם קמץ במ', "נוחי בשלום" עם קמץ בב', "הגעתי" ו"הפקרת" עם צירה בה' וכיוצא באלה צרימות מיותרות). אליאור אמסלם (הרופא קאסטרוקיו ותפקידים קטנים נוספים) הוא קומיקאי מעולה וגונב הצגות קלאסי.

יש פה ושם גם סצינות שסובלות מהחלטות בימוי תמוהות – חיבה רבה לחושך מוחלט במשך דקה ארוכה, או "מחול המוות" של הדוכסית עם בוסולה. תמונת הריגת הדוכסית היא חזקה, אבל למה היא ואשת סודה, קאריולה (ספיר דרמון) חייבות ללבוש כאן בגדים תחתונים? נכון, הן נראות נפלא, ובסצינות החשק עם הבעל אנטוניו (עופר רוטנברג) זה מוצדק, אבל כשהדוכסית זועקת בבית האסורים "אני רוצה להתפלל", הלבוש הזה מיותר.     
בשורה התחתונה מדובר בהזדמנות נדירה לצפות בהצגה בעיבוד מקורי, מעניין ונועז מכל הבחינות. כדאי להזמין מקומות מראש, כי הביקוש רב, ושמעתי צופים נלהבים המתכננים לצפות בהצגה שנית. ההצגה עולה מדי ערב במהלך השבועיים הקרובים. לא לדחוף!

"הדוכסית ממאלפי"
מאת: ג'ון וובסטר
תרגום: דורי פרנס
עיבוד ובימוי: עירד רובינשטיין

בכל ערב עד ל-21.9 בשעה 20:30
ביום שישי 11.9 ההצגה בשעה 14:00
אולם הסטודיו של יורם לוינשטיין, חנוך 19, תל אביב

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...