ראשי » תרבות » מוזיקה

פרידה ממלחין שלא עשה הנחות לאף אחד

הוא קרא תיגר על הממסד, שאף לנער את המאזין מהאפאטיות שלו וגם את המבצעים מתח עד לקצה גבול יכולתם. חברים נפרדים מאריק שפירא, המלחין, המורה והנציג המרכזי של מוזיקת האוונגארד בישראל, שאתגר את כל מי שבא עמו במגע ועם זאת נטף קסם אישי

בליל יום חמישי, ה-3.9.15, הלך לעולמו אריק שפירא – מי שהיה לנציג המרכזי בארץ של מוסיקת האוונגארד, חתן פרס ישראל (1994) ופרס ראש הממשלה (1984) ואחד המורים המוערכים בארץ. בן 71 היה במותו.

עוד כותרות ב-nrg:
• ליאור שליין הוא ג'ון סטיוארט הישראלי
• סרדינים ובהמות: המילים שעשו את תשע"ה
• "עכשיו נראה להם": שרת התרבות סוגרת חשבון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מאז פברואר האחרון נלחם שפירא בסרטן הריאות. "דיברתי אתו רק כמה ימים קודם לכן, הוא החל טיפול נסיוני וזה העניק לי תקווה שיתגבר על המצב ויתחיל להתאושש", מספר המלחין ראובן סרוסי מבית הספר הגבוה למוסיקה בתל אביב. "הוא היה אמנם במצב של חולשה פיזית קיצונית אבל התעקש להמשיך ולעבוד על היצירה האחרונה שהעסיקה אותו", מתאר סרוסי את אופיו החזק של שפירא.

אריק שפירא נולד בכ"ט בנובמבר 1943, השלים תואר בפילוסופיה ולמד קומפוזיציה באקדמיה למוסיקה בתל אביב עם עדן פרטוש, שהיה אחד מהמלחינים המרכזיים בדור המייסדים של המוסיקה הישראלית. באופן פרדוקסלי אולי, שפירא היה ידוע בביקורתו כלפי המוסיקה של דור המייסדים, שהתאפיינה בשילובם של עקרונות מזרחיים ביצירה הקלאסית, וסבר כי לא ניתן להתאים את המוסיקה המזרחית למסגרת החונקת של המוסיקה האמנותית. אך גם אם היה נחרץ בדעותיו, בשיחה איתו הצטייר כאיש שיחה אמיתי, לא שלל דעות ופשוט ניסה להסביר את עמדותיו. למרות המוניטין שיצא לו כקשה וביקורתי, הוא היה קשוב, מלא חן וקסם אישי.

 
המוסיקה שלו לא קלה להאזנה, ומצטיירת אולי כחסרת הגיון, אך היא נובעת מתוך ידע עשיר, בחירה מודעת ומתודית בדקונסטרוקציה של מסורות מוזיקליות נגדן התמרד. זו מוסיקה המאפשרת אופציות רבות ובכך מעניקה השראה אמיתית, ואם כי בעקרונותיו היה ניהיליסט, יצירתו אופטימית.

הוא שאף לנער את המאזין מתוך האפאטיות שלו, אבל לא רק את המאזין אלא גם המבצעים מתח עד לקצה גבול יכולתם הטכנית ואף הפסיכולוגית. ב-Post Piano, יצירתו מ-1991 אותה הלחין למיכל טל, אחת הפסנתרניות הידועות והותיקות שעבדה עימו לא מעט – זו יצירה בה ניתנות הוראות ביצוע במהירות בלתי אפשרית על ידי אוזניות: היא משלבת נגינה ותגובה לפס קול שהוכן מצלילים של מכוון הפסנתרים", מבהירה טל. "לדעתי זו אחת היצירות הגדולות לפסנתר שנכתבו בארץ ואולי בעולם בסיום המאה העשרים".

 

"את אריק הכרתי עוד ב-1982", מספרת טל. "דמותו של אריק היתה יוצאת דופן. נמשכתי לחופש, לאנרגיה, למקוריות  ולעוצמה שהיצירות שלו שידרו. אריק בעיני היה כל מה ש'בועט' וקורא תיגר על הממסד".
דמות של לוחם אמיתי, ובכל זאת, הוא היה גם דמות טראגית, אחד מהיחידים שלקח על עצמו לייצג את מוזיקת האוונגארד, נישה בתוך נישה. בהתחשב בטעמו השמרני של הקהל הישראלי, לא היה לו סיכוי להתקבל. הוא היה ידוע גם כבעל לשון חדה, והוא  יצא כנגד חלק מעמיתיו. לא בהכרח החלטה נבונה, אך הוא היה מוכן לשלם את המחיר.

לא מעט מיצירותיו מתכתבות בצורה זו או אחרת עם מלחמת העולם השנייה וגרמניה בפרט, אלא ששפירא חתר לעברה של התנתקות מהאסטתיקה המוסיקלית – גרמנית שהובילה לאסון - וביצירותיו, אלוזיות מוזיקליות לגלגו על הגרנדיוזיות של מלחינים כגון וגנר או ברוקנר. באופיה התזזיתי-עצבני של יצירתו ראה ייצוג של ההוויה הישראלית. הוא לא ניסה לייפות את המציאות הישראלית, את הבורות שאינה עוד מתביישת בעצמה והיהירות הדורשת את מקומה המרכזי בחברה. לדוגמה, בראיון איתו הביע צער על כך שמוסיקה לא יכולה להביע גזענות, מכיוון שהחברה הישראלית גזענית. את דעותיו והשקפותיו הפוליטיות השמאליות מעולם לא הסתיר.
הוא היה בחוד החנית של מלחינים ישראלים, לרבים מבין עמיתיו הקומפוזיטוריים הערכה עמוקה לאישיותו החזקה ויצירתו המקורית: ראובן סרוסי, רושם כי אריק היה "אמן טוטאלי, במציאות הישראלית בה המוסיקה ה'רצינית' עדיין נחשבת 'בידור ברמה גבוהה', בה הרבה פעמים המלחינים נדרשים ל'קומוניקטיביות' שפירושה משחק במגרש 'אזור הנוחות' של הבורגנות החדשה, המוסיקה של אריק שפירא היא להבה של חופש והזמנה להתמודדות עם מימושים חומריים חדשים, למבעים הכרחיים. בחברה הומוגנית ומתנגדת, המוסיקה של אריק שפירא תהווה אבן דרך בהיסטוריה של המוסיקה הנכתבת בישראל. היא גם תהווה, קרוב לוודאי, ייצוג חשוב וייחודי לנעשה בארץ בתחום היצירה המוסיקלית בפרספקטיבה כלל עולמית. המוסיקה שלו, בכל מקרה, ממשיכה לחיות וחלקה רק מתחיל להיוולד".

בשנים האחרונות שפירא עבד לא מעט עם אנסמבל מיתר. "לקחנו אותו ממש כמלחין הבית", משתף הפסנתרן עמית דולברג, שהיה מקורב במיוחד לשפירא בתקופה האחרונה. "אריק היה מיוחד במינו. הוא היה קרוב לאנסמבל מיתר, קרוב אליי. הוא הלחין לנו הרבה יצירות חדשות שביצענו בארץ ובמספר סיורים בחו"ל אליהם הצטרף. אריק היה חשוב לי – רוח גבית, רעננה, דוחפת. היה בו שילוב נדיר: מצד אחד היה קיצוני ודרש מאיתנו לעמוד איתו על הקצה. מצד שני, היה עדין, חבר – אדם חם ואוהב. הוא יכל לעבוד איתנו על יצירה שלו כשהוא צועק מהתרגשות ושנייה לאחר מכן היה בחוץ עם סיגריה, מדבר על המשפחה שלו, מספר סיפורים בגאווה. עצוב לי, איבדתי חבר יקר".

 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...