עוד לא אבדה תקוותם: התקווה 6 מטפסים גבוה
עם חמישה סינגלים שכבשו את המצעדים ולוח הופעות עמוס מאי־פעם, להקת "התקווה 6" מסתמנת כאחת ההצלחות הגדולות בישראל בעשור האחרון. האחים שלי ועמרי גליקמן מסבירים איך הפכו שני ילדים טובים מרמת־השרון להפוך לשם החם ביותר בזירת המוזיקה הג'מייקנית, ולמה קיסריה היא ממש לא היעד הבא מבחינתם
האחים עמרי ושלי גליקמן, מייסדי להקת "התקווה 6", יכולים להאיר בקלות רחוב ג'מייקני אפלולי עם החיוך הגדול שלהם. אבל החיוך הוא רק תוספת לדבר האמיתי: יחד עם חבריהם ללהקה, הגליקמנים יוצרים מוזיקה שמצליחה להעיף באוויר את כל מצעדי הפזמונים ותחנות הרדיו. הלהיטים האחרונים שלהם, דוגמת "העולם שלה", "הכי ישראלי", "מה שיהיה יהיה" ו"שימי לי עוד רום", משאירים לכל הלהקות האחרות רק שאריות של אבק כוכבים.
עוד כותרות ב-nrg:
• ליאור שליין הוא ג'ון סטיוארט הישראלי
• סרדינים ובהמות: המילים שעשו את תשע"ה
• "עכשיו נראה להם": שרת התרבות סוגרת חשבון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"התקווה 6" כבר נשמה אוויר פסגות מאז הקמתה לפני יותר מעשור, אבל הצלחה בסדר הגודל שהיא חווה מאז צאת אלבומה החמישי, "הכי ישראלי", לא חוותה מעולם. "ההגדרה של הצלחה היא מורכבת", אומר עמרי גליקמן (33) סולן הלהקה. "נכון, אנחנו נמצאים עכשיו בפיק הכי גבוה שהיה לנו, האלבום התקבל באופן שלא ציפינו לו ולא חווינו אותו עד היום, עם חמישה סינגלים שנכנסו לרדיו והגיעו גבוה במצעדים. אבל צריך לזכור שזה כבר האלבום החמישי שלנו. הצלחה אולי נמדדת בהשמעות ברדיו, אבל מבחינתנו לא הפסקנו להופיע כל השנים האלה, אז אנחנו לוקחים את העניין בפרופורציה. למדנו להכיר את רכבת ההרים הזאת".
"כנראה כי האלבום מורגש יותר, והקהל יותר התחבר. שנה שלמה יוצאים סינגלים מהדיסק החדש והם מושמעים כל הזמן ברדיו. קהלים חדשים באים עכשיו להופעות וזה מרגש מאוד. הקשת התרחבה: אנחנו עושים מופעי שקיעה ומופעי צהריים, ומגיעים הרבה בני נוער, חיילים, סטודנטים. אפילו הורים צעירים עם הילדים שלהם".
כשעבדתם על האלבום הרגשתם שהוא הולך להצליח ככה?
"כשאתה בתהליך ועובד על הכנת אלבום, אתה אף פעם לא יודע מה הולך לקרות איתו", אומרת שלי גליקמן (29), קלידנית הלהקה. "אתה חייב להאמין בכל שיר, להרגיש שנעים לך לשמוע אותו, ולקוות שהוא יהיה נעים גם לאחרים".
"הרצון הוא לעמוד במאה אחוז מאחורי השירים שלך", מוסף עמרי. "מעבר לזה, אתה אף פעם לא יכול לדעת אם זה יעבוד או לא".
"התקווה 6" מונה שישה חברים, שחלקם התחלפו במהלך השנים. לצד עמרי ושלי מנגנים בה היום גם עמית שגיא (בס), מיכאל אבגיל (תופים), אילן אדירי (סקסופון) וברק הנר (חצוצרה). הלהקה שרה רגאיי, סגנון פחות מוכר בארץ, שזוכה כאן לעדנה רק בשנים האחרונות. אני שואל את עמרי איך הגיעו בכלל לשיר ולנגן בסגנון הזה.
"לאחותי הגדולה, דנה, היה האלבום Legend של בוב מארלי, וזו הייתה ההיכרות הראשונה שלי איתו. כשהייתי בצבא שמעתי המון רגאיי. איזה חבר הביא כל מיני דיסקים מאחיו, התחלתי להתעניין מאוד וממש נכנסתי לזה, ופתאום רצינו לנגן ולהקים להקה בסגנון. החיבור לרגאיי היה מעבר לקצב: אהבתי את הניגוד בין הטקסטים הקשוחים, המחאתיים, לבין המוזיקה השמחה. בג'מייקה המוזיקה הזו באה ממקום קשה מאוד, של קושי ועוני, והיא נועדה לעודד, לרומם את הרוח. אנשים שרים על המצוקות שלהם בריקוד - וזה קסם. המון שירים נשמעים כמו שירי מסיבה, אבל אז אתה קולט שהטקסט קשה מאוד. בצבא בער בי משהו והתחלתי לכתוב ולהוציא החוצה. הכול השתלב. כאילו פתרתי משהו בחיים, וזה סגר לי איזשהו עניין".
שלי ועמרי גליקמן נולדו ברמת־השרון, בכתובת שהעניקה ללהקה שהקימו את שמה - התקווה 6. בילדותם עברה המשפחה לחמש שנים בבלגיה, בשל עיסוק ההורים. האחים, שהתחתנו שניהם במהלך השנה שעברה, מספרים שגדלו במשפחה חמה מאוד. "אנחנו נפגשים שלוש פעמים בשבוע לפחות", אומרת שלי. "ביום שלישי, שאנחנו קוראים לו 'שלישי שמח', וגם בשישי ובשבת בצהריים". "אוהבים אצלנו את הביחדנס", מוסיף עמרי. "ההורים גם מעורבים מאוד ותומכים. מגיעים לכל הופעה שהם יכולים. אמא פעם נסעה במיוחד לניו־יורק לראות הופעה שלנו". שלי: "הם יחצנים נהדרים".
מתי התחילה המוזיקה לשחק תפקיד בחייכם?
"למדתי פסנתר מכיתה ד'", אומרת שלי. "כשאתה ילד אתה לומד דברים הרבה יותר מהר ובקלות. לכן אני חושבת שצריך להתמיד עם ילדים כדי שיספגו בגיל צעיר את הדברים, כי אחר כך קשה יותר לקלוט. יש פחות סבלנות. בגיל 16 הצטרפתי ללהקה". עמרי התחיל ללמוד לנגן בגיטרה בבלגיה, כשהיה בן 10. "תמיד התעניינתי במוזיקה, עקבתי אחרי להקות, הלכתי להופעות עם אבא שלי. למדתי גיטרה חצי שנה אצל מורה פרטית, והפסקתי. היא לימדה אותי קלאסי, וזו הייתה הטעות. אז קניתי ספרים ולימדתי את עצמי לנגן משמיעה ולפי אקורדים. תווים אני לא קורא".
"אבל יש לו שמיעה", ממהרת אחותו להוסיף, "הוא מזהה כשמישהו לא בסולם".
"לא היו חינוך או הכוונה מוזיקליים מצד ההורים", ממשיך עמרי. ושלי מוסיפה: "אם כי אמא שרה במקהלה הרבה שנים, ואבא אוהב מאוד מוזיקה. הוא היה בוודסטוק בצעירותו. באוטו שלו תמיד היינו שומעים מוזיקה. מודי בלוז, ביטלס, אלוויס, 'המי'".
ומה אתם אהבתם לשמוע?
"אני אהבתי את רובים ושושנים ואת בון ג'ובי", מספר עמרי. "אחרי זה הייתה לי תקופה שהתחברתי לכל מיני להקות פאנק. הרגאיי הגיע אחר כך, בצבא".
בצבא היה גליקמן חוקר תביעות של נזקי גוף ורכוש. מדי יום היה שב הביתה, מוציא את הגיטרה ומנגן. "הכניסה שלי למסגרת הצבאית הייתה קצת קשה בהתחלה. לא הכנתי את עצמי מספיק. אני כנראה רגיש מדי. הייתי בחששות, בפחד מהמסגרת הזו שפתאום מחליטים במקומי ואין לי חירות לעשות מה שאני רוצה. ובכל זאת רציתי מאוד להתגייס, זו לא הייתה שאלה. כשאני מדבר על זה, זה תמיד נשמע נורא מפונק: יש חיילים שנותנים את הנשמה ואת החיים, ואני בסופו של דבר לא הייתי חייל קרבי. ובכל זאת, היה לי קשה. עברתי שנה שבה הרגשתי אבוד, והרגאיי הציל אותי. פרקתי בכתיבה וביצירה את הכול".
"עמרי וחבר ילדות שלו, אורן בן־נאים, התחילו להיפגש ולנגן ביחד במהלך השירות הצבאי", מספרת שלי על צעדיה הראשונים של הלהקה. "שעות הם היו מנגנים. יום אחד הם החליטו לעשות הופעה, ככה לחבר'ה, והגיעו חברים ובני משפחה, ופתאום ראינו שעמרי הוא זמיר. לא ידענו!".
עמרי, גם אתה לא ידעת שאתה זמר?
"לא ראיתי את זה כמקצוע שלי. הדרכים לא הובילו לשם. אחרי הצבא הלכתי ללמוד תקשורת, עשיתי תואר, ורק תוך כדי הלימודים דברים התחילו לקרות".
לקראת השנה האחרונה בצבא, החל גליקמן לערוך מופעים קטנים יחד עם בן־נאים. "עשינו בסופי שבוע הופעות בחצר של הבית שלנו. הופעה ראשונה מחוץ לבית הייתה באיזה בית קפה ברמת־השרון, וכבר אז היה דיבור על 'להקה שעושה רגאיי'. רמת־השרון היא כמו קיבוץ, כולם מכירים את כולם, אז היה מפוצץ. כולם באו".
"ככל שעבר הזמן, עמרי התגלה כחיית במה. כשראינו אותו מופיע הרגשנו כאילו הוא מתנער מהקליפה שלו", מספרת שלי. "עמרי בן אדם מאוד צנוע, מאוד שקט, אבל על הבמה הוא פצצת אנרגיה. לא ידענו שזה קיים בכלל".
"אני אומר כל הזמן שעמרי האמיתי זה עמרי שעל הבמה", הוא מאשר. "כאן זה עמרי הביישן, המופנם, המנומס. על הבמה אני נפתח לגמרי, אין שום דבר שעוצר אותי".
את האלבום החדש של הלהקה הפיק דני קרק, "פילוני" משב"ק ס', שחתום על אלבומי רגאיי לא מעטים של זמרים ג'מייקנים. הלהקה פנתה אליו עוד לפני הדיסק הראשון שלה, לאחר שצברה קהל אוהד וקילומטרז' הופעות מכובד, אך אז הוא סירב באלגנטיות. "נפגשנו איתו, והוא הגיע למסקנה שאנחנו עוד לא מוכנים להיכנס לאולפן ולהקליט. אז הוא אמר: 'תשמעו, כבר יש לכם הופעה, אנשים מגיעים, זה שמח וזה עובד טוב - למה שלא תקליטו את ההופעה ותוציאו אותה כדיסק?'. וזה מה שעשינו", מספרת שלי. "הדיסק הזה עבר במחתרתיות בין אנשים. עמרי והמתופף שלנו היו הולכים לרכבות ומחלקים אותו לחיילים, כדי לחשוף אותם למוזיקה שלנו".
אלבום האולפן הראשון של התקווה 6 יצא בסופו של דבר רק כשלוש שנים לאחר שהלהקה החלה לפעול. עמרי מסביר שהעיכוב נבע מכך שבתחילת הדרך חברי הלהקה עדיין התייחסו למוזיקה כאל תחביב בלבד. "היו גם ענייני צבא, וגם טיול ששלי ואני עשינו בג'מייקה כדי לשאוף אנרגיות ולראות את האמנים שאנחנו אוהבים", אומר עמרי. "המוזיקה הייתה עדיין הובי, ואני התחלתי ללמוד תקשורת. התנאים עוד לא הבשילו לקראת אלבום, או להחלטה שאנחנו כלהקה הולכים לשלב הבא".
עדיין לא האמנתם בעצמכם?
"לא דמיינתי את עצמי כמוזיקאי, זה לא היה בתוכנית. אהבתי את זה וחלמתי על זה, אבל לא העזתי להגיד – בסדר, אני עוזב הכול והולך על זה".
ומה הייתה הנקודה שבה החלטתם להתקדם?
"כל הופעה חיזקה אותנו, וככל שהזמן עבר הבנתי שזה המקום שאני שייך אליו, או לפחות קיבלתי את האומץ לומר את זה לעצמי. כנראה ידעתי מההופעה הראשונה שזה מה שאני אמור לעשות, ומאז אין לי שום ספק: זה הייעוד שלי בחיים.
"בשלב מסוים התחילו שיתופים באינטרנט, ופתאום בהופעות אנשים הכירו את המילים. בדיעבד העצה של פילוני להקליט את ההופעה הייתה אחת הטובות שקיבלנו. כי באמת היה דיבור עליה שהיא שמחה, אנרגטית, משהו שעוד לא היה כמוהו, וכולם הרגישו שהם מגלים משהו חדש. השמועה עלינו עברה מפה לאוזן, בלי תקשורת, בלי סינגלים ברדיו, והיה ממש כיף. היינו מגיעים להופיע לפני חמישים איש, וחודשיים אחר כך הגיעו פי שניים. זו הייתה תקופה מרגשת מאוד. פתאום דברים קרו מעצמם".
בעקבות התחושה הטובה וההופעות הרבות הגיע גם הדחף להקליט אלבום אולפן ראשון. "היו לנו חומרים כבר לשני אלבומים. לא ידענו אם זה יתקבל ברדיו או לא, אבל נוצר ביקוש, אנשים חיפשו הקלטות שלנו כל הזמן, והיה לנו רק את אלבום ההופעה לתת להם. היו כותבים לנו מיילים דרך האתר שלנו, ובהופעות תמיד שאלו איפה אפשר לקנות את האלבום. הכול הבשיל לקראת אלבום ראשון. גם אנחנו".
האלבום, "התקווה 6", יצא שנה אחרי אלבום ההופעה. הוא התקבל מצוין אצל התקשורת והקהל, הרבה בזכות הסינגל הראשון "אם אפגוש את אלוהים". "הרגשנו אז בפעם הראשונה את החשיפה של התקשורת, אומר עמרי. "צברנו גרעין גדול של קהל והרגשנו שאנחנו מצליחים: הופענו חמש־שש פעמים בחודש, ותפקדנו ממש כלהקה".
שנתיים לאחר מכן הוציאה הלהקה את "אפרוקליפטוס". "האלבום הזה פחות הצליח", מודה גליקמן, ומתאר רכבת הרים שחוותה הלהקה במהלך שנת העשור לקיומה. "האלבום השלישי ('כל יום מחדש', 2010) קיבל שוב איזו הכרה עם שלושה להיטים – 'אפתח לך כל דלת', 'כל יום מחדש', 'פרדסים של גן עדן' - ופתאום הכול עלה. באלבום הרביעי ('קול ישראל', 2012) הייתה איזו ירידה, ואז הגיע האלבום החמישי".
שבו פניתם שוב לפילוני כדי שיפיק אותו בשבילכם.
"שמרנו על קשר לאורך כל השנים. כל הזמן אמרנו שנעשה משהו ביחד. ידענו שזה יקרה מתישהו, ואיכשהו באלבום הזה גם אנחנו רצינו וגם הוא היה פנוי יחסית. את שני האלבומים האחרונים הפקנו בעצמנו, והפעם רצינו מישהו מבחוץ שיכנס בנבכי השירים ויחפור איתנו כמה שיותר עמוק. ידענו שפילוני יתאים, וגם הוא מאוד רצה. יום אחד הוא שלח לי הודעה מאוחר בלילה מג'מייקה: 'עמרי, אני יודע מה אני צריך לעשות אתכם. בוא נקליט אלבום ביחד'".
העבודה עם פילוני השפיעה לא רק על הסאונד באלבום, אלא גם על צורת העבודה עליו. "בדרך כלל היינו נכנסים לחדר החזרות, עובדים על השירים ומעבדים אותם כלהקה, ואז היה מגיע מפיק, נותן את האינפוטים שלו, לוקח אותנו לאולפן ומרים את זה הלאה", אומר עמרי. "את האלבום הזה התחלנו מהאולפן, לא בחדר החזרות כלהקה. באתי עם השירים, פילוני ישב איתי על הטקסטים, אמר לי: 'אתה מסוגל ליותר מזה', ושלח אותי הביתה לעשות שיעורי בית. כתבתי המון שירים, התבייתנו על כמה מהם, שיפצנו לחנים והמשכנו. ההשפעה הכי משמעותית של פילוני הייתה שהוא דחף אותנו אל מעבר למאה אחוז שלנו. הוא דרבן אותנו עוד ועוד, ומצא אצלנו כל מיני קולות וכוחות שלא ידענו שיש לנו".
הוא גם הכניס צליל יותר אלקטרוני לאלבום.
"נכון, ואלה באמת דברים שיוצאים מתוך האולפן. כשאתה בחדר החזרות הצליל מוגבל: הכול מתבצע בלייב, ויש תמיד מגבלה של שעות. באולפן הייתה לנו אפשרות לשבת במשך ימים. זה היה אלבום עם המון חפירות וחיפוש אחרי סאונד חדש, כי הרגשנו שמיצינו את הסאונד של עצמנו, ובגלל זה רצינו שפילוני יאתגר אותנו וירענן את המערכת. ובאמת זה מה שקרה".
מעניין שהסאונד שהוא הביא הוא לאו דווקא מתחום הרגאיי.
"נכון, אבל התחלנו לשמוע מוזיקה אלקטרונית עוד קודם, וגם שיתוף הפעולה שלנו עם אינפקטד מאשרום פתח בפנינו עולם חדש".
גליקמן מתכוון לשיר Where do I belong, מתוך אלבומה הקודם של הלהקה, שזכה לרמיקס של הרכב הטראנס הישראלי המצליח. "האמת שהיינו בטוחים שזה לא יקרה, כי הם עסוקים ולא נוהגים לעשות שיתופי פעולה כאלה, אבל אמרנו, 'בוא ננסה'. ובאמת הם שמעו את השיר, אהבו אותו ועשו לו רמיקס. הקטע נכנס לאלבום שלהם, ובכל הופעה שהם עורכים בארץ אני מתארח אצלם לבד או עם הלהקה. נוצרה בינינו חברות וזה נורא כיף. אני שולח אליהם כל הזמן חומרים חדשים, ואני מאמין שיהיו עוד שיתופי פעולה".
בעקבות השיר ההוא הפיקה "התקווה 6" מופע קצר שכולו עיבודים אלקטרוניים לכמה משיריה. "חברנו למפיק גל גורן והופענו בהרכב מצומצם, ככה מתחת לרדאר, כדי להגיע לכל מיני מקומות שלא יכולנו להופיע בהם כלהקה - מועדונים, מסיבות. עכשיו אנחנו עושים את זה פחות, כי אין לנו זמן", אומר עמרי.
אחד מלהיטיה העדכניים של הלהקה מתהדר בכותרת "הכי ישראלי", אבל מתברר שההרכב דווקא מופיע לא מעט מחוץ לגבולות הארץ. "יוצא לנו להופיע הרבה בפני קהילות יהודיות בחו"ל", מספר עמרי. "היינו לפני כמה חודשים בברזיל, ובחורף הופענו בבודפשט. בארה"ב עשינו כמה 'טורים' גדולים, בחסות ארגון יהודי שנקרא Israel At Heart, שמקדם את תדמית ישראל בעולם דרך אמנות וספורט. הופענו שם בפני קהילות יהודיות ובמועדונים פתוחים. מדי פעם אנחנו מופיעים בפסטיבלים גדולים, כמו פסטיבל הרגאיי השני הכי גדול בעולם, שנערך בספרד. המארגנים שמעו חומרים שלנו, והזמינו אותנו להופיע".
ואיך היו תגובות הקהל, שלא מכיר אתכם?
"מעולות! היה מדהים ומרגש. זה פסטיבל שאני עוקב אחריו כבר שנים, ופתאום להיות על הבמה זה חלום שמתגשם".
באיזו שפה שרתם?
"חצי־חצי - כמו רוב האלבומים שלנו, שמשלבים אנגלית ועברית. עשינו שם הרבה חומרים באנגלית. היינו צריכים לערוך מין היכרות עם הקהל ולכבוש את הלב שלו. אבל הרגשנו בטוחים מאוד, וזה היה מדהים".
גליקמן מספר שהיה שמח לערוך יותר הופעות כאלה בחו"ל, אבל כרגע ברור לו שזה פחות רלוונטי. "החלום לכבוש את העולם תמיד קיים, ויכול להיות שזה עוד יבוא, אבל בשלב זה אנחנו עסוקים מאוד. אולי בעתיד נשקיע עוד קצת בחו"ל. בכל מקרה, צריך לעבוד בזה, אי אפשר לחכות שזה יקרה לבד".
בשיר "לו הייתי ראש ממשלת ישראל" מצייר עמרי חלום אוטופי שבו הכול אפשרי, ובסיום השיר הוא קורא לאנשים לנצל את זכותם וללכת להצביע. אני שואל אותו למה התכוון המשורר בשיר הזה - ללכת לכיוון הקומי או לשדר חוסר אונים? "את השיר כתבתי בוקר אחד אחרי שקראתי עיתון והכתבות היו נוראיות. אז אמרתי, בוא'נה מה הבעיה לשנות את כל זה? השיר נכתב חלקו ברצינות וחלקו בציניות. כל אחד בארץ חושב שהוא יכול לעשות את הדברים טוב יותר, ואם הוא היה ראש הממשלה לא היה עוני ולא היו מלחמות. מצד שני, חלק מהדברים שהזכרתי בשיר ממש מפריעים לי - כמו נותני השירות בביטוח לאומי, שהיחס שלהם לפעמים ממש מטריף אותי. השורה התחתונה אומרת שאני לא ראש ממשלה, אבל האחריות שלי היא לבחור בו, וזה לא מובן מאליו".
שיר הנושא, "הכי ישראלי", נשמע כאילו הוא מתכתב עם "שיר הסטיקר" שכתב דויד גרוסמן ללהקת הדג נחש. בכוונה?
"האמת שלא חשבתי על זה עד שאנשים אמרו לי שהוא מזכיר אותו. אני יכול להבין למה, כי זה מקבץ של רעיונות וסיסמאות עם כל מיני מאפיינים ישראליים. לא התכוונתי, אבל זו מחמאה - בשבילי הדג נחש הם מודל".
בשיר היפה שסוגר את האלבום, "כמה ימים כאלה", אתה מלווה בגיטרה בלבד, ממש ברמה של סקיצה. הוא שונה מאוד משאר האלבום.
"זו באמת הסקיצה הראשונה שפילוני ואני כתבנו. אפילו שומעים אותי מזייף לפעמים, ולפילוני מתפקששים אקורדים. מלכתחילה רצינו שזה יהיה הבסיס ושנבנה עליו. אז עשינו כל מיני עיבודים: עיבוד רגאיי, עיבוד להקה. אבל כל הזמן חזרנו לסקיצה הזאת כי היא הכי ריגשה אותנו, היה בה משהו אמיתי מאוד".
"התקווה 6" נמצאת בדרך־כלל בגבולות הברורים של המיינסטרים, אבל פעם אחת היא גלשה משם, לא בכוונה. ב־2009, לאחר שהבדרן דודו טופז נעצר בחשד ששלח בריונים להכות אנשי תקשורת, שר גליקמן על הבמה שיר שלעג לסיטואציה. "בסגנון הדאנסהול, מין שלוחה של רגאיי, מדברים על משהו אקטואלי בצורה הומוריסטית וקצבית", מסביר עמרי.
"אהבתי מאוד לראות אמנים שרים משהו אקטואלי, מגיעים לשורת הפאנץ' ומכניסים את הקהל לטירוף. בתקופה שהיו המון כותרות על גאידמק כתבנו עליו שיר עם איזה ארבעים בתים, וכל הופעה היינו מסיימים ברבע שעה של השיר הזה. זה היה להיט. אחר כך הייתה הפרשה של דודו טופז, ובאיזו הופעה תפסתי את הגיטרה והתחלתי לאלתר לפי מנגינה של להיט תאילנדי בשם Do do do dam dam – 'דו דו דודו טופז, הוי כישרון מבוזבז, דו דו דודו טופז, איך לא ידענו זאת אז...'. הקהל היה בטירוף על זה, מישהו צילם, העלה לאינטרנט וזה התפוצץ. ערוץ 10, 'צינור לילה', כולם רצו לדעת מה השיר הזה, וזה נהיה להיט ברגע".
שלי: "והעניינים התגלגלו מהר מאוד עם דודו, ומהר מאוד זה נהיה לא רלוונטי".
עמרי: "עשינו את השיר אולי עוד פעם או פעמיים, אבל הפסקנו עם זה הרבה לפני ההתאבדות שלו, כי קלטנו שזה לא משהו שאנחנו רוצים שכולם יזכרו אותנו בגללו. זה לא קטע שמאפיין את הלהקה, אלא רק קטע מעבר שיצא מפרופורציות".
שנתיים אחר כך נכנסה הלהקה להרפתקה קצת אחרת, כשהשתתפה בתחרות הקדם־אירוויזיון עם השיר "הכול סבבה". "זו הייתה חוויה קצת הזויה", נזכר עמרי. "הרגשנו לא ממש קשורים. הזמינו אותנו, התייעצנו, התלבטנו, לא ידענו אם זה נכון או לא, ובסופו של דבר אמרנו - נזק זה כנראה לא יגרום לנו, אבל אולי זה יפתח לנו דלתות בחו"ל. ביצענו שיר רגאיי לא מתחנף, לא ניסינו להיות משהו שהוא לא אנחנו, ויצא מגניב. זה שיר שאנחנו אוהבים מאוד".
"הכול סבבה" הגיע למקום השביעי בתחרות, מתוך עשרה שירים. בכבוד לייצג את ישראל באירוויזיון זכתה בסופו של דבר דנה אינטרנשיונל, עם שירה "דינג דונג". "לא לקחנו את התוצאות יותר מדי ברצינות כמו שאר המתמודדים, שכעסו וטענו שהמשחק מכור ושהבחירה בדנה ידועה מראש", אומר גליקמן. "הסתכלנו על הכול בסבבה וגם צחקנו על עצמנו שאנחנו בכלל לא קשורים לפה, ובאנו רק בשביל החוויה".
חוויה חד־פעמית אחרת הייתה אלבום האינסטגרם "פילטרים", שהלהקה הוציאה לפני כשנה וחצי. "אנחנו מחוברים מאוד ברשתות החברתיות", אומר גליקמן. "הפייסבוק שלנו פעיל וחשוב לנו להיות בקשר עם הקהל ולשתף. גם באינסטגרם אנחנו מעורבים, מעלים תמונות, סרטונים. זה העולם המקביל להופעות, שבו אתה יכול ליצור קשר עם הקהל שלך.
"כשחשבנו להשיק את עמוד האינסטגרם שלנו, אורן ואני רצינו לעשות את זה בצורה מיוחדת. אז אמרנו, בוא נשתמש במגבלות הפורמט - שזה תמונה, או קטע וידאו או אודיו באורך 15 שניות - ונקליט את השירים הקצרים בעולם - 15 שניות כל שיר. רצינו אלבום מוזיקה באינסטגרם שאף אחד עוד לא עשה כמוהו. אז כתבתי שמונה שירים שלכל אחד היה פאנץ' קומי. לכל שיר הייתה עטיפה מיוחדת משלו עם תמונה ושם השיר וקרדיטים. ממש השקענו בזה".
דוגמה לשיר?
"נגיד, 'מחכה שתתקשרי', שיר על אראלה ממפעל הפיס: 'אראלה, אראלה, אראלה אלה אלה מחכה שתתפסי אותי באמצע הדרך. אראלה, אראלה קורה לה אלה אלה, אני מנוי כבר מגיל תשע בערך'. זה כל השיר. עד היום אני עושה בהופעות כאלה מעבורנים קצרים. למשל שיר על תולדות האנושות ב־15 שניות. בשנה האחרונה חזרתי לזה קצת, כי הקהל מבקש".
אתה יודע אם להקות אחרות מהעולם חיקו אתכם?
"לא נראה לי. בדקנו אם עשו את זה לפני כן, כי רצינו להכריז שזה האלבום עם השירים הקצרים בעולם, ולא מצאנו שום דבר".
בין הופעות לחזרות אינטנסיביות, חומרים חדשים מתחילים כבר להתבשל על אש קטנה. "כתבתי המון שירים, ואני כבר עם פילוני על זה במחשבות. כרגע הכול עדיין בסקיצות, בשלבי גיטרה ושירה", אומר גליקמן, "אבל האלבום הבא בדרך".
מתי אתם חושבים להוציא אותו?
"אלבום שלם אולי בעוד שנה, אבל את השירים הרבה לפני זה. החלטנו שבספטמבר נתחיל לשלב עבודה באולפן בין ההופעות. הקיץ שבר את כל השיאים מבחינתנו. אנחנו מופיעים כמעט בכל יום ובכל מקום בארץ: בפסטיבל ערד, ברמת הגולן, בגדרה, בגן־יבנה, בירושלים, בכל מיני קיבוצים קטנים, בזאפה. היינו לאחרונה גם באמפי שוני – וזה היה חלום מבחינתנו, עליית מדרגה".
היעד הבא - קיסריה?
"כל הזמן אומרים נתראה בקיסריה, אבל זה פחות מתאים, כי ההופעה שלנו היא מסיבה, ונורא קשה לרקוד ביציעים של קיסריה. זה נראה לי נורא מסוכן", הוא צוחק. "יש מקומות שהיינו רוצים להופיע בהם קודם".
פארק הירקון יתאים יותר?
"בטח. זה יעד, אבל בינתיים, אתה יודע, לא צריך להגזים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם