קרנבל: הכוכבים מציינים 65 שנה ללהקת הנח"ל
אפרים שמיר שר בפולנית. מירי אלוני התווכחה עם שלום חנוך מה עדיף, משאית או אוטובוס. במחזור של טוביה צפיר הלכו מכות. ודפנה דקל מונתה למפקדת הלהקה וחטפה מכולם. 65 שנה אחרי הקמת להקת הנח"ל, כוכביה חוזרים לסיפורים הקטנים שמאחורי הקלעים
את הסיפור של להקת הנח"ל אפשר לספר בשני אופנים: מההתחלה או מהסוף. ההתחלה היתה בנובמבר של שנת 1950, ראשית ימי הגאווה הלאומית הארץ־ישראלית, כשקצין חינוך ראשי בצה"ל החליט להקים הרכב מזמר מבני ובנות הנח"ל, במטרה לבדר את חיילי צה"ל הגיבורים שלחמו בשטח. הסוף התחיל ב־1978, כשהרמטכ"ל, רפאל איתן (רפול), החליט לפרק את הלהקות הצבאיות, ובראשן להקת הנח"ל, יצרנית הלהיטים והכוכבים.
עוד כותרות ב-nrg:
• ליאור שליין הוא ג'ון סטיוארט הישראלי
• סרדינים ובהמות: המילים שעשו את תשע"ה
• "עכשיו נראה להם": שרת התרבות סוגרת חשבון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ב־1985 היה ניסיון להחזיר עטרה ליושנה, כשכמה מהלהקות שוב קרמו עור וגידים, ואפילו יצאו במופעים והוציאו תקליטים. גם הניסיון הזה, שהנפיק את הדור הצעיר של הלהקה, הגיע לסיומו ב־1993, ואז ירד המסך על הלהקות הצבאיות.ב־65 שנותיה הפכה להקת הנח"ל למיתוס לאומי. היא ייצרה את הפסקול של המדינה במשך כל שנותיה - עם שירים כמו "הרעות", "הוא לא ידע את שמה", "ישנן בנות", "הייתי נער", "תותחים במקום גרביים", "ארבע אחר הצהריים", "דינה ברזילי", "מול הר סיני", "מטרייה בשניים", "קרנבל בנח"ל", "אילו ציפורים", "גשם בוא", "הבן יקיר לי", "בשמלה אדומה", "דרישת שלום", "שיר לשלום", "הורה היאחזות", "שיר הסלנג", "עוד לא אכלנו", "מחר", ועוד רבים.
הלהקה הולידה אינספור כוכבי בידור - בהם יהורם גאון, חיים טופול, יוסי בנאי, אריק איינשטיין, אורי זוהר, שלום חנוך, טוביה צפיר, מירי אלוני, שושיק שני, ששי קשת, יונה עטרי, אופירה גלוסקא, שולה חן, גבי עמרני, ירדנה ארזי, דני סנדרסון, גידי גוב, גברי בנאי, אפרים שמיר, עליזה רוזן, אפי בן ישראל, אסתר שמיר, ענת גוב, חני נחמיאס, דפנה דקל, דנה ברגר ועוד ועוד - למעשה, השלד המרכזי שהחזיק את עולם התרבות והבידור בישראל מאז ומעולם.
סרט הקאלט "הלהקה", שכתב וביים אבי נשר ב־1978, הכניס את הצופים אל מאחורי הקלעים של הלהקה הכי מדוברת במדינה וחשף את תהליך העבודה המורכב והרגיש בין החיילים הצעירים והמוכשרים לבמאים והמוסיקאים הגדולים שפעלו כאן, את התחרות הפנימית על הסולואים, את האהבות שנרקמו בין ההופעות ואת הקנאות והדרמות שהתחוללו מאחורי הקלעים. הסרט התבסס על הסיפורים של בוגרי מחזור ספציפי ומיתולוגי, שעם בוגריו נמנו ירדנה ארזי, גידי גוב, אפרים שמיר, מירי אלוני ואחרים.
"אני לא רוצה להצטלם לכתבה, קחו תמונת ארכיון שלי", היתה תשובה של לא מעט מהזמרים והזמרות, שימי נעוריהם מאחוריהם. והיו גם שלחשו: "מאז הימים שלי בנח"ל עשיתי דברים הרבה יותר גדולים. למה אתה לא רוצה לדבר איתי על הדיסק האחרון שלי?".
אבל היו גם שהסכימו מייד להתראיין, חדורים בתחושה של גאוות יחידה וברצון אמיתי לשמר את ההיסטוריה. בסופו של דבר, שוחחנו עם שבעה חברים מדורות שונים של הלהקה: טוביה צפיר, מירי אלוני, ששי קשת, אפרים שמיר, יואב צפיר, חני נחמיאס ודפנה דקל - שהיו יכולים בקלות להרכיב להקה מכובדת גם היום.
"נפשנו כרוכה בלהקת הנח"ל", אומר בלהט ששי קשת (67), שהתגייס ללהקה בשנת 1966 ושירת בה לצד טוביה צפיר, שלום חנוך, שולה חן, מנחם זילברמן ז"ל ואחרים. "כולנו חייבים לנח"ל את הקריירות שלנו ואת הכניסה לעולם הבידור. זה היה סוג של חותמת איכות תרבותית מהמדינה.
"צריך לזכור שהמחזור שלנו פעל בשנים שבהן לציבור היתה גאווה לאומית במדינה ובצה"ל, וכשהיינו מסתובבים ברחובות במדים, אנשים, למרות דלות אמצעי התקשורת, הכירו אותנו. הופענו בכל הטקסים הכי גדולים של המדינה ובכל האירועים הכי משמעותיים. עמדנו מול חיילים מכל הדרגים ובכל האירועים, מטקסים גדולים ועד ביקור חיילים פצועים בבתי החולים".
"כששירתתי בלהקה המדינה היתה ממש קטנה, אולי 2 מיליון תושבים", נזכר טוביה צפיר (69), ששירת בלהקה בתחילת שנות השישים וחתום על ביצוע הדואט "אחד חולמני" עם שולה חן. "2 מיליון תושבים זה אומר שמספיק שהופענו באירוע 15 שנה למדינה או בכנסים של פיקוד המרכז או הנח"ל באיצטדיון בלומפילד - וכבר אחוז לא קטן מהמדינה נחשף אלינו. רצנו והתרוצצנו בין כל כך הרבה במות, קטנות וגדולות, שכבר נוצר עלינו באזז ודי הכירו אותנו בזמן אמת".
"אני לא בטוח שאפשר לקבוע בצורה נחרצת שהשתתפות בלהקת הנח"ל היתה כרטיס כניסה אוטומטי לעולם הבידור, כי היו גם לא מעט בוגרים במחזורים שונים שלא הצליחו לחדור לעולם הבידור לאחר השחרור", אומר אפרים שמיר (63), שהתגייס ללהקה ב־1970 ושירת בה עם מירי אלוני, ירדנה ארזי ולאה לופטין, ובהמשך גם עם דני סנדרסון, גידי גוב, אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין - שהקימו לאחר שחרורם את להקת "כוורת".
"העובדה שהמחזור שלי פעל בשנים הראשונות של הטלוויזיה הישראלית נתנה לנו חשיפה עצומה ותגובות ברחוב, והפכה אותנו מהר מאוד לפרצופים מוכרים. החשיפה הבליטה את מירי, ירדנה וגידי, שהיו הסולנים. אבל זה לא הבטיח לנו כלום, והיינו צריכים לעבוד לא פחות קשה כשיצאנו החוצה והיינו מחוץ לחממה העוטפת של הבמאים והיוצרים הכי טובים.
"היינו צריכים לעבוד ממש קשה כדי לשמור על המעמד ולהוכיח שזו לא היתה יד המקרה. מצד שני, הלהקה איפשרה לרובנו להיכנס, כמעט אוטומטית, לפסטיבלי הזמר, שהיו אז הבמה המרכזית לגילוי זמרים, זמרות והרכבים".
"המחזור שלי זכה לחשיפה גדולה דווקא על דרך השלילה", נזכרת חני נחמיאס (56), ששירתה בלהקה בשנה שבה החליט רפול לסגור את הלהקות הצבאיות. "אנחנו פעלנו על אדי הדלק האחרונים, ולא זכינו לחשיפה המוכרת של מופעי טלוויזיה וטקסים. הופענו בעיקר בטקסי ימי זיכרון ובכל מיני טקסים ממלכתיים רשמיים וכבדים.
"בכלל, באותן שנים היו פה שינויים מדיניים משמעותיים, כמו החזרת סיני, ואני זוכרת שירדנו להופיע בסיני כשבדרך היו המון שלטים של 'ויתרנו למען השלום' ו'לא נסוגונו', ועצרנו להצטלם איתם, מתוך הבנה שאנחנו נמצאים בתוך רגע היסטורי. מתברר שגם ההחלטה לעצור את פעילות הלהקות היתה רגע היסטורי תרבותי, רק שאת המשמעות שלו פחות הבנו אז".
דפנה דקל (49) התקבלה ללהקת הנח"ל ב־1984, לאחר שבצמרת צה"ל הבינו שהחזרת הלהקות יכולה לסייע להרמת המוראל הלאומי. "הרגשנו שיש מאמץ רציני להחזיר את הלהקה לימי הזוהר שלה, החל מזה שהצמידו לנו את השמות הכי חמים באותה תקופה - כמו משה לוי, רמי קלינשטיין או ירדנה ארזי, שהקליטה איתנו את השיר 'דרישת שלום'. היתה המון סקרנות תקשורתית סביבנו, גם הרדיו מאוד רצה לעזור, והרבה שירים - כמו 'שרית הספרית', 'שיר הסלנג', 'אמן אמן' ו'התחדשות' - הפכו ללהיטים".
גם יואב צפיר (46), דור שני ללהקה, שהצטרף אליה מחזור אחד אחרי דקל, זוכר את הניסיון להתניע מחדש את מנועי המותג. "הגעתי ללהקה ב־1986, והיו בה הרבה מאוד כישרונות - כמו דנה ברגר, שרון חזיז, תומר שרון, אורי הוכמן ומומי לוי, שלימים זכו כל אחד לחשיפה ולבמה משלו. היתה אנרגיה חזקה של עשייה והתלהבות, הופענו הרבה מאוד בטלוויזיה, ואפילו בתוכנית האמנותית בשתי תחרויות קדם־אירוויזיון.
"לי היה שיר בשם 'דג מלוח ותה', שכתבו חנוך לוין וקורין אלאל. זאת היתה להקה שכולם רצו להיות בה וכולם רצו לעבוד איתה".
דקל: "כבר מילדות ידעתי שבצבא אני רוצה להיות בלהקת הנח"ל. לא היה שום מצב אחר מבחינתי. אל תשכח שאני הייתי מהילדות האלה שגדלו על הסרט 'הלהקה' ועל כל ההילה, שהסרט רק חיזק. הכרתי את הסרט בעל פה, וגדלתי על כל הסיפורים על הכוכבים הגדולים שצמחו שם".
נחמיאס: "אם תשאל אותי כמה זה היה חלום שלי מאחת עד מאה, התשובה שלי תהיה מיליון. לא היה דבר שרציתי יותר. היה ברור לי שאם אגיע לנח"ל, אוכל להגיע לכל מקום אחר שארצה בעולם התרבות. ואני באמת יכולה לייחס את כל העשייה שלי - החל מ'בלי סודות', דרך מחזות הזמר הגדולים ועד להצגות בקאמרי - להתחלה שלי בנח"ל. להיות שם היה בעצם לקבל גושפנקה שאתה שווה משהו מבחינה אמנותית".
טוביה צפיר: "אני חושב שלהיות בנח"ל היה דבר מבוקש בערך כמו להיות ב'כוכב נולד' של ימינו. זה היה לקבל את דקות התהילה שלך, והן היו הרבה מעבר ל־15, וזה היה להיכנס לתוך מועדון אקסקלוסיבי, שכלל שמות אגדיים ואדירים כמו אורי זוהר, חיים טופול, יהורם גאון ואחרים, ולעבוד עם האנשים הכי גדולים בעולם התרבות. הערצנו אותם ורצינו להיות כמוהם. להיות בנח"ל היה הפיסגה".
יואב צפיר: "באופן טבעי, גדלתי בבית על סיפורי מורשת של הלהקה, הכרתי חלק מהכוכבים הגדולים דרך אבא שלי, וכמובן היה לנו את אוסף התקליטים המפואר של הלהקה לדורותיה. לאור העובדה שלפני הגיוס עשיתי דברים שקשורים לאמנות והופעתי בסרט 'בלוז לחופש הגדול' שמאוד הצליח, היה לי די ברור שאנסה להתקבל ללהקת הנח"ל. אם אני לא טועה, יש רק עוד מקרה אחד של שני דורות ששירתו בלהקה - חיים טופול והבת שלו עדי".
קשת: "אצלי הזרע נזרע כשהייתי ילד קטן בקיבוץ גליל ים, שבו נולדתי, ובא אלינו להופעה המחזור האגדי של הלהקה, שכלל את חיים טופול ואורי זוהר. אני ממש זוכר שנשבעתי לעצמי שכשאהיה גדול, אהיה כמוהם.
"כשהגיע מועד הבחינות ללהקה, קיבלתי עידוד מכמה חברים קרובים ללכת על זה. אני זוכר שפגשתי בבחינות את שולה חן ומנחם זילברמן, וכמובן איש מאיתנו לא היה מוכר".
שמיר: "אני כנראה חייל להקת הנח"ל היחיד שהגיע למבחנים במקרה. עליתי לארץ בגיל 17 מפולין, ובכלל לא הכרתי את התרבות של הלהקה, שעליה גדלו כולם. אחרי שנה, כשהגיוס התקרב, לא ידעתי מה אני רוצה לעשות בצבא. אמנם התעסקתי מגיל צעיר במוסיקה, אבל לא ידעתי בכלל שאפשר לשרת בהרכב מוסיקלי.
"יום אחד להקת הנח"ל הגיעה להופיע בקיבוץ רמת יוחנן, שם היה האולפן שבו למדתי עברית, ואמרתי לעצמי: 'וואו, זה יכול להיות שירות צבאי נהדר ומקורי'. חברים הסבו את תשומת ליבי שיש בחינות ללהקה, והלכתי. חשבתי שזה סוג של פגישה או ראיון, לא הבנתי שאני בעצם מגיע למבחנים עצמם".
אתה זוכר מה שרת ביום הבחינות?
"למדתי במשך תקופה את השיר 'יש לי חלום' של יהורם גאון, ולמעשה לא הבנתי מילה אחת ממנו. מאוד אהבתי את הלחן שלו, כתבתי לעצמי את המילים באותיות לטיניות, ולמדתי את זה ככה בעל פה.
"כשנכנסתי לאולם לא זיהיתי את הפנים של הבוחנים, רק לימים הבנתי שמדובר בכל מיני אייקונים תרבותיים. הם אהבו את הביצוע שלי וביקשו ממני לשיר עוד שיר, אבל לא היה לי משהו מוכן. אמרתי להם שיש לי שיר שכתבתי והלחנתי בעצמי, ושאני יכול לשיר אותו בפולנית, שזאת שפת האם שלי. הם אמרו לי 'קדימה', שרתי להם והתקבלתי. אגב, אחרי שנים כתבתי לשיר הזה מילים בעברית. קוראים לו 'שיעור מולדת'".
מירי אלוני (65), שהצטרפה ללהקה בשנת 1968, גדלה על שירי הלהקה ששודרו בימים ההם ברדיו. "זה היה הפסקול של ילדותי, הכרתי בעל פה את כל השירים ואת כל הטונים, למרות שלא היה לי מושג איך הזמרים עצמם נראים.
"לבחינות של הלהקה הגעתי לגמרי במקרה. הייתי בת 17 וחצי, הרבה לפני גיל גיוס, אבל היה לי חבר שלמד נהיגה, והמורה לנהיגה שלו ידע שאני שרה יפה ונתן לי את הפרטים כדי ללכת לבחינות.
"כשהגעתי לבחינה שרתי את 'זמר המלאך האיטלקי', שהיה שלאגר ענק של לוליק, שהיה בכלל יוצא להקת פיקוד צפון והיה מושא הערצתי כזמר. בדיעבד, הבנתי שבאתי בלבוש פרובוקטיבי. כל בנות הלהקה היו חיילות מקיבוצים וממושבים, שהצניעות אצלן היא ערך עליון, ואני הייתי עירונית מגבעתיים עם שמלת מיני, בלונד שופע ואיפור.
"הבוחן הראשי שלי היה מפקד הלהקה דאז, שלום חנוך".
וואו.
"זה ממש לא היה וואו, כי לא היה לי מושג מי הוא. מבחינתי הוא היה חייל במדים. אני זוכרת שהוא הלך עד קצה האולם הגדול שבו התקיימה הבחינה, כדי לבחון את עוצמת הקול. החבר שלי, שחיכה מחוץ לאולם, סיפר לי אחר כך שבאמצע הבחינה יצאו אנשים מהאולם ואמרו לממתינים בחוץ: 'מצאנו את נחמה הנדל החדשה'. הדור הצעיר לא כל כך מכיר את הנדל, אבל היא היתה ה־קול של הלהקה עד אותה תקופה והייצוא הכי חשוב של הנח"ל.
"בסוף הבחינה הודיעו לי שהתקבלתי, וכבר למחרת היתה לי פגישה עם ששי קשת, שהיה חבר להקה ותיק והאחראי לקליטת הצעירים. הוא לקח אותי למורה לפיתוח קול של הלהקה, כדי שתשמע אותי".
נחמיאס: "אני הגעתי לאודישנים שהתקיימו ב'צוותא', וישבו מולי רפי בן משה, שהיה מוסיקאי בכיר שעבד עם הלהקות, והשחקנית עדנה פלידל, ששיחקתי לצידה בתור ילדה קטנה ב'חנה'לה ושמלת השבת'. חשבתי הרבה איזה שיר יהיה השיר הכי מדויק לבחינות ובחרתי את 'על כפיו יביא' של רבקה זהר. השתדלתי לשיר את זה בצורה הכי צלולה ויהלומית שיכולתי.
"הבוחנים מאוד אהבו את זה וביקשו ממני לשיר שיר נוסף. שרתי להם, בשלוף, את 'מי אוהב את השבת?' מתוך 'חנה'לה ושמלת השבת'. אמרו לי שישלחו לי מכתב בדואר או שיתקשרו אלי הביתה עם תשובה. לשמחתי, אחד החיילים שהיה באולם שמע את השיחה של הבוחנים שבה החליטו לקבל אותי, והוא רץ אחריי לרחוב והדליף לי שהתקבלתי. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי".
דקל: "בבחינות שלי כולם הגיעו עם שירים קופצניים ומודרניים, שהיו מאוד פופולריים בשנות השמונים, ורק אני, הילדה מאשדוד, באתי עם 'מים מתוך הבאר' של חוה אלברשטיין. הבוחנים - צדי צרפתי, נתן דטנר, שם טוב לוי וחנן שניר - הסתכלו עלי במין מבט כזה של 'מאיפה היא נחתה עלינו?'.
"אחרי שלב השירה היתה לנו סדנה עם צדי וחנן, ועשיתי שם קטע קומי שכתב דן בן־אמוץ. אחר כך הלכתי הביתה וחיכיתי שלושה שבועות מורטי עצבים. כל יום רצתי לתיבת הדואר, כולל בשעות שבהן ידעתי שהדוור לא יגיע. בסוף קיבלתי את המכתב המיוחל.
"בהתחלה בכלל סימנו אותי כשחקנית קומית ושובצתי לכל מיני מערכונים וקטעי משחק. לקח זמן עד שנתנו לי את הבמה לשיר".
טוביה צפיר: "לי היה מזל מאוד מאוד גדול בבחינות, וקראו לו יוסי בנאי. כשהגעתי לבחינות, רציתי להראות שיש לי יכולות משחק וחיקוי, אז שרתי שיר של יהורם גאון ועשיתי את זה ממש כמוהו", הוא אומר תוך כדי חיקוי מדויק של גאון. "עשיתי גם מערכון של 'בצל ירוק', שהיה הרכב שכולנו הערצנו באותם ימים וריכז בתוכו את הבוגרים הגדולים של מחזורי הנח"ל שקדמו לנו.
"עשיתי את הקולות של גבי עמרני, טופול ושאר השחקנים שהיו בהרכב, עברתי מדמות לדמות בצורה מושלמת. בבחינה שלי ישבו פיגורות כמו דני ליטאי, יוסי בנאי ויאיר רוזנבלום, שהתחיל את דרכו בנח"ל כאקורדיוניסט והפך לרוח החיה שהלחינה שירים רבים והדריכה דורות של זמרים.
"הם הסתכלו עלי, וראיתי שחלקם לא אהבו את העובדה שעשיתי קטע שלם במעבר בין דמויות וקולות. אפשר לומר שהוותיקים לא סבלו אותי, ועד היום אין לי מושג למה. אולי הסגנון שלי לא התאים להם, אולי הם חשבו שיש משהו יומרני בקטע שעשיתי.
"אבל הם תיכננו להעלות ערב של להקת הנח"ל עם דמות בשם בוריס, והם חיפשו איזו קובייה פיזית שתגלם אותו - מישהו נמוך ושמנמן. אני הייתי כנראה הליהוק המושלם, למרות שלא הייתי כל כך שמן. כשאני מסתכל על תמונות מהימים ההם, אני נראה לעצמי בהן כמו דובי גל.
"לימים הבנתי מיוסי, מורי ורבי, שהוא הריח את הפוטנציאל והכישרון שלי ולחץ על כך שאתקבל ללהקה. איזה מזל שהיה לי אותו".
יואב צפיר: "כשאני הגעתי לבחינות, זה היה אחרי ששיחקתי ב'בלוז לחופש הגדול', שהיה להיט קולנועי מטורף באותה תקופה. הייתי ממש אביב גפן למשך חודש, או אם תרצה רן דנקר לחצי דקה. בכל מקרה, אף פעם לא הייתי זמר אדיר, ובכל זאת הגעתי לבחינות ושרתי את 'שיר הטמבל' של 'כוורת'.
"אחרי כמה שבועות הודיעו לי שהתקבלתי ללהקה, ומהר מאוד הפכתי לבמאי הלא רשמי. צדי צרפתי ביים את התוכנית הראשית והרשמית, ואני ביימתי ערבים קטנים יותר, שהיינו עושים בהופעות קטנות במוצבים. הייתי מפקד, במאי, ובעיקר שחקן. אני חושב שהזיקה שלי לבימוי נולדה והתעצבה שם".
המחזורים השונים של להקת הנח"ל הולידו לא רק כוכבי ענק ושירים מיתולוגיים, אלא גם הרבה מאוד סיפורים ורכילויות על סכסוכים, מרידות ורומנים. שם, למשל, התחילה הזוגיות של גידי גוב וענת מיבר, לימים ענת גוב. מדורי התרבות והרכילות של שנות החמישים, השישים והשבעים עסקו לא מעט בנעשה מאחורי הקלעים של הלהקה. והיה, כמובן, הסרט "הלהקה", שהעלה את השאלה עד כמה הוא משקף את שהתרחש בה במציאות.
"הסרט היה עדין לעומת המציאות שאני פגשתי בלהקת הנח"ל", אומר טוביה צפיר, ששיחק בסרט את הבמאי הנרגן. "במחזור שלי הגענו אפילו למצב של מכות, אני כבר לא זוכר מי הרביץ למי, אבל זה קרה. התחרות היתה מאוד מאוד דומיננטית, בין היתר כי הלהקה היתה בשיאה, והשתתפות בה היתה כרטיס כניסה כמעט מובטח לעולם הבידור הישראלי. חוץ מזה, היו לנו שעות של התבשלות אחד בתוך התחת של השני בנסיעות, בחזרות, בהופעות, ובין לבין.
"היו המון ענייני היררכיה וכבוד. כשהגעתי ללהקה, הוותיקים לא דיברו איתי ועם מי שהגיעו איתי במשך חצי שנה. אני זוכר שכמעט התפוצצתי מזה. זה ממש הטריף אותי. היינו נוסעים להופעות במשאית ויושבים בחלק האחורי, שהיה פתוח, ושם גם היו גופי תאורה וארגזים עם אביזרים. החדשים תמיד ישבו בירכתיים. יום אחד היתה לנו תאונה, והארגזים הכבדים פשוט עפו עלינו. מצאנו את עצמנו שוכבים כמה ימים למנוחה בבית הבראה.
"מצד שני, עם הזמן אתה לומד להתחשל, להיות חזק ולא להישבר מהר. אלה כלים שמאוד סייעו לי בהמשך הקריירה שלי, ואלה דברים שלא לומדים בשום בית ספר למשחק, אלא רק מתוך השטח. והיה לנו הרבה מאוד שטח".
ששי קשת: "אני מודה שהתקופה שלי בלהקת הנח"ל והסרט, שבו השתתפתי בגיל 31, מתערבבים אצלי ביחד. באופן טבעי, אני אופטימיסט חסר תקנה שצובע את הכל בוורוד, ולכן הזיכרונות שלי מאותה תקופה מאוד ורודים.
"אני זוכר שחוץ משולה חן, שקיבלה סולואים מייד עם כניסתה ללהקה, כולנו היינו צריכים לחכות בתור אינסופי כדי לקבל סולואים ולהוכיח את עצמנו. באופן טבעי היו לא מעט מתחים, כי אם נניח בצד את כל ההילה והתהילה שאפפו את הלהקה, היינו בסך הכל בני 20-18 שעד לפני רגע ישבו בכיתה, ופתאום מופיעים מול נשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ"ל. היה הרבה מאוד מתח רק מעצם המעמד.
"אני זוכר שבתקופה שלי היה איזה ניסיון מרד נגד ההחלטות של יאיר רוזנבלום ז"ל, שהיה אדם מוכשר מאוד אבל גם אדם לא פשוט, שלא התפשר ודרש מאיתנו למתוח את הגבולות של עצמנו. היתה לי יראת כבוד עצומה כלפיו, למרות שהוא היה גדול ממני בסך הכל בשלוש שנים. בתקופת צילומי 'הלהקה' כבר היינו חברים, אני הייתי במעמד של כוכב, ועדיין פחדתי ממנו".
חני נחמיאס: "מה שיש בסרט הוא רק ה'בקרוב' למה שבאמת קורה בלהקה צבאית. אני הגעתי ללהקת הנח"ל אחרי תקופה שבה שירתתי בגולני בתור פקידת מבצעים. זכיתי לקבלת פנים מאוד צוננת, ובנסיעות להופעות ישבתי לבד כמו כלב. גם לא ממש נתנו לי לשיר. אתה יודע מה היה הסולו הראשון שלי? צמד המילים 'ויו־יו גם', בשיר שכתב דן אלמגור, וזה היה הסולו היחיד שלי בתוכנית שלמה.
"הוותיקים ייבשו אותי במשך תקופה מאוד ארוכה. לא פעם הרגשתי שככל שאתה יותר טוב ויותר מוכשר, עושים הכל כדי לא לתת לך במה, כי הוותיקים רצו לשמור על המעמד שלהם. רק אחרי חודשים רבים התחילו לתת לי לעמוד על הבמה ולשיר כמו שאני יודעת".
דפנה דקל: "הסרט 'הלהקה' היה שיקוף אחד לאחד של המציאות, לא פיספסו שום אלמנט של מריבות על סולואים, אינטריגות, מריבות, ויכוחים, שליפות ציפורניים, וגם רומנים שנוצרו בתוך הלהקה ובזמן הנסיעות הארוכות.
"כמו בסרט, גם לנו היה במאי קשוח, שקראו לו צדי צרפתי, וחיילת מפיקה שלא ממש ידעה מה לעשות עם עצמה. בתור ילדה טובה מאשדוד הצלחתי להתמודד די טוב עם ההופעות והקהל, שהיו עניין מלחיץ בפני עצמו, אבל היה לי מאוד קשה מאחורי הקלעים, בגלל הנפש הרכה שלי.
"חלק מהלהקה שלי היו בוגרים של 'צופי תל אביב', והם היו מחוספסים, הכירו במאים ויוצרים וידעו איך לדבר איתם. אני ממש לא ידעתי מי נגד מי ואיך להתנהל. ואז צדי צרפתי, בטעות או שלא, נתן לי לפקד על הלהקה. לדעתי הוא רצה לזרוק אותי למים, ויצא שספגתי אש מכל כיוון אפשרי. בוא נגיד שמאוד נהניתי מההופעות, וסבלתי לא מעט מכל רגע מחוץ לבמה. ורוב הזמן היינו מחוץ לבמה".
מירי אלוני: "באופן טבעי, תסריט של סרט הוא טיפה יותר גדול ומוגזם מהמציאות. משייכים את עלילת 'הלהקה' לנח"ל, כי בסרט משולבים כל הלהיטים הגדולים של הנח"ל מאותה תקופה. אבל אני יודעת שאבי נשר שוחח עם אינספור בוגרים של להקות צבאיות, לא רק מהנח"ל.
"באופן אישי, אני יכולה לספר לך שבשנתיים הראשונות שלי בלהקה שרתי משפט וחצי, ועמדתי להשתחרר אלמונית לחלוטין. רק בסוף השירות הסדיר התבקשתי לחתום קבע לעוד שנה, ולמעשה קודמתי וזכיתי לשיר את 'שיר לשלום', 'בהיאחזות הנח"ל בסיני' ו'הבן יקיר לי'. מעולם לא התנשאתי על החברים הצעירים או הוותיקים, ודווקא הרגשתי שמחובתי לשמש דוגמה אישית לעבודה קשה ורצינית.
"ללהקת הנח"ל היתה מסורת של עבודה קשה ורצינית מאז ימיה הראשונים, ומכאן גם התדמית של תחרות ויריבות. אני דווקא מכירה סיפורים אחרים.למשל, סיפור מיתולוגי שיש על אורי זוהר, שהיה בהרכבים הראשונים של הלהקה. לפי הסיפור, פעם מישהו דיבר מאחורי הקלעים במהלך הופעה, ואורי אחז ביד פטיש ופשוט העיף אותו אל מאחורי הקלעים. בנס איש לא נפגע.
"היו ויכוחים, כן, אבל הם היו על נושאים עקרוניים. למשל, היינו נוסעים להופעות במשאית והרגשנו ממש כמו בקר שמיטלטל, כל ברקס היינו עפים אל תוך הקבינה. התחיל דיבור על כך שרוצים לרכוש אוטובוס שיסיע אותנו להופעות, ובעיניי זאת היתה מחשבה נכונה, כי עדיף שהלהקה תגיע רעננה וערנית, ולא מאובקת ומטולטלת. שלום חנוך הוביל ויכוח אידיאולוגי נגד האוטובוס. הוא אמר שזאת חוצפה להגיע באוטובוס להופיע בפני חיילים מיוזעים במוצב שכוח אל, ולא מספיק שאנחנו ג'ובניקים - אז ניהנה מכל מיני הטבות?
בסופו של דבר הלהקה קיבלה אוטובוס כמו שהוחלט בדרגים הגבוהים. האוטובוס קיבל את השם: שולטהייס".
על שום מה?
"סתם. האנשה לאוטובוס. זה הצחיק אותנו. למשל, לארגז הציוד של הספוטים של התאורה שהיה דומה לארון מתים קראו אהרון. שזה היפוך של המילה הארון.
"גם היתה לנו מסורת בשם 'טו לו לו לו', שהתחילה עוד בתקופת טופול. אחרי ההופעה, ואחרי שפירקנו בעצמנו את הבמה, היינו נשארים בשטח עם החיילים ושרים להם במשך שעות שירי ארץ ישראל. קראו לזה 'טו לו לו לו', כי חלק גדול מהשירים לא הכרנו בעל פה, מילה במילה, ובמקום לשיר את המילים היינו מזמזמים איתם 'טו לו לו לו'. זה היה כמו לה לה לה, רק קצת יותר יצירתי".
שמיר: "אני יכול לומר שלהקת הנח"ל הפכה אותי באופן רשמי לישראלי. בגלל המתחים שהיו למדתי להיות חזק, לעמוד על שלי ולשרוד. אני חושב שכל עניין המעמדות שהיה בתוך הלהקה הוא דבר טבעי והגיוני, אבל בסופו של דבר, כולנו הרגשנו שהגענו ליחידת עילית מוסיקלית".
הסוד של הלהקה היה ריכוז הכישרונות הכי גדולים או עבודת יחסי ציבור, שיווק ומיתוג?
שמיר: "גם וגם. ליאיר רוזנבלום ודני ליטאי היתה זווית ראייה איך הלהקה צריכה להיראות, ולמרות שהיו עוד להקות שהם עבדו איתן, כמו להקת פיקוד מרכז ולהקת חיל הים - שאר הלהקות היו מאוד קיבוציות, נאיביות וארצישראליות, ואצלנו היה משהו נוצץ. אני חושב שמה שהוסיף את הזוהר היה המערכונים וקטעי המשחק. זה היה קצת לאס וגאס ומולאן רוז', מאוד פורץ דרך ביחס לתקופה".
נחמיאס: "להקת הנח"ל נהנתה מהילת זוהר של בוגריה, וגם מיחסי ציבור ומתקציבים גדולים בחסות מי שהובילו אותה. כישרונות גדולים היו גם בלהקות אחרות - החל מנתן דטנר, שהיה בפיקוד דרום, חנוך רוזן, שהיה בפיקוד מרכז, קושניר לא שירת בנח"ל, ולא חסרות עוד דוגמאות. ועדיין, כל מחזור בנח"ל קיבל המון תשומת לב מהתקשורת ומהציבור. זה היה כאילו שרצו למצוא את גידי וירדנה הבאים".
אלוני: "בשנות החמישים והשישים אף אחד לא ידע מה זה יחסי ציבור, שיווק ובאזז, זה לא היה המניע של אף אחד. באנו לעבוד ברצינות, למען החיילים והמדינה. הלהקה הפכה למיתולוגיה חיה בזכות מה שהיא ייצרה בזמן אמת, ובטח במבחן הזמן".
דקל: "העובדה שבכל תקופה דאגו להביא לנח"ל את אנשי המקצוע הכי טובים מעידה על כך שניסו לשמר את ימי הזוהר. המחזור שלי היה מהאחרונים, ולמרות שלא שרנו את השירים הישנים והנוסטלגיים אלא חומרים אחרים, הצמידו לנו את צדי צרפתי, שנחשב תמיד לאחד הבמאים הטובים בארץ".
טוביה צפיר: "זה הכל עניין של מסורת, קצת כמו בכדורגל או בכדורסל. מכבי תל אביב נחשבת לקבוצת הכדורסל הכי טובה בישראל לא כי היא תמיד הכי טובה, אלא כי היא התחילה ממקום מאוד גבוה והולידה שמות של ספורטאים אגדיים. זה בדיוק היה הסיפור של הנח"ל, שהתחילה עם טופול, יוסי בנאי, יונה עטרי, אורי זוהר ויוצרים כמו אפרים קישון, משה וילנסקי, סשה ארגוב ונעמי שמר.
"ההילה של המחזורים הראשונים השליכה על כל המחזורים עד היום האחרון, ואולי אפילו עד היום. שייקה לוי מהגששים לא התקבל לנח"ל והיה בלהקת פיקוד מרכז. האם זה עושה אותו לפחות טוב ומוכשר? לא. האם בתקופה ההיא זה עשה אותו ואת שאר חברי הלהקות האחרים פחות נוצצים? כן. הרבה מזה עניין של תפיסה ותדמית".
יואב צפיר: "אפשר לדבר עד מחר על יחסי ציבור, אבל עובדתית, מדובר באנשי הבידור הכי מוכשרים שצמחו פה והפכו ברבות הימים לאבני יסוד של התרבות הישראלית. כל אחד עם הכישרונות שלו".
טוביה צפיר: "אפרופו שלום חנוך, אתה יודע שהוא היה בתחילת הדרך הפנטומימאי של הלהקה? הכל התחיל מזה שהוא היה יושב בצד ומנגן בגיטרה כל מיני שירים מוזרים עם משפטים כמו 'יש ערימה של חבר'ה על הדשא'.
"באיזשהו שלב היתה מחשבה של הוותיקים לזרוק את שלום מהלהקה, כי הוא הביא קו מוסיקלי אחר, שלא היה קשור למה שעשינו. ואז מצאו לו תפקיד אחר. הוא היה דומה קצת למרסל מרסו, הפנטומימאי הצרפתי, ושייקה אופיר, שהתחנך על ברכיו של מרסו וביים את המופעים שלנו, הפך את שלום לפנטומימאי וסידר לו קטעים בהופעות. רק לימים גילו את היכולות המוסיקליות האדירות שלו".
יואב צפיר: "אני חושב שיש סיבה נוספת שהפכה את בוגרי הלהקה לאמנים הכי טובים בישראל, וזו העובדה שבמסגרת ההופעות שלנו הסתובבנו בכל חלקי הארץ. הופענו בטקסים הכי חשובים מול האנשים הכי חשובים, ובאותה מידה הופענו בכל בסיס, מול כל שכבות האוכלוסייה, וראינו את כל המדינה.
"באופן אישי, זה משפיע עלי עד היום בעבודה שלי כבמאי של תוכניות פריים טיים, שפונות לכל העם ולכל השכבות. אני מרגיש שראיתי את העם מקרוב, ושאני מכיר אותו.
"לדעתי, אמנים שלא הופיעו במקומות שכוחי אל ורגילים לעמוד על במות בתל אביב ובירושלים פחות מחוברים לכל שכבות העם. בלהקה היתה לא רק גאווה של 'אנחנו דור ההמשך', אלא גם גאווה לשיר על מדים.
"המציאות היום היא הרבה יותר צינית, ומדים הם דבר הרבה פחות מרגש. גם הקצב והסגנון השתנו ועברו לטלוויזיה. זה לא מקרי שעושים הקבלה בין 'כוכב נולד' ללהקת הנח"ל. בשני המקרים בוחרים את הכישרונות הכי גדולים, מצמידים להם את הצוות הכי טוב שיש, והטובים בולטים".
מה החוויה האישית הכי חזקה שלכם מהלהקה?
אפרים שמיר: "להקת הנח"ל הפכה אותי לישראלי לכל דבר. למדתי שם עברית וסלנג, התערבבתי עם חיילים שהגיעו מכל מיני מקומות בארץ, וגם הכרתי את החברים שירכיבו אחר כך את להקת 'כוורת'. בלי הנח"ל לא היתה 'כוורת', ו'כוורת' היא דבר מאוד משמעותי בקריירה שלי.
"הרגשתי כל הזמן שאני נמצא לא רק בבית הספר הכי טוב לאמנות, אלא בבית הספר הכי טוב לצבריות. הרבה מאוד שירים גדולים נולדו במחזור שלי, ובהם 'שיר לשלום', 'היאחזות הנח"ל בסיני', 'הבן יקיר לי', ועוד הרבה מאוד שירים שנהניתי לשיר. למרות שלא השתתפתי בהקלטה של 'בשמלה אדומה', שנעשתה במחזור שלפניי, זה היה שיר שמאוד אהבתי לשיר על הבמה. למרות החזות הקלילה והקצב שלו, הוא שיר עם המון עומק ותחכום".
דפנה דקל: "בתור מי שממש לא הגיעה מהתעשייה, כל דבר בשבילי היה חלום. צילומים באולפני טלוויזיה, מפגש עם אייקונים תרבותיים, ואפילו הנסיעות והקמת הבמות, למרות שעד היום הגב שלי משלם מחיר על כל סחיבת התפאורות והאביזרים. להשתתפות בלהקה, כמו בכלל לחיים בעולם הבידור, היו גם חלקים מאוד אפורים, סיזיפיים ומשעממים, רק שאותם הקהל לא ראה ואף אחד לא האדיר.
"אני זוכרת שמאוד התרגשתי בכל פעם שהיינו עומדים ושרים מול חיילים פצועים. זאת היתה זכות של ממש להעלות חיוך על פניו של פצוע או על פניהם של בני משפחתו, שמצאו בנו נחמה לכמה רגעים".
טוביה צפיר: "מהר מאוד הבינו שאני לא זמר שמהווה איום על זמרים אחרים, ומצאתי לעצמי את הנישה של המשחק, ההומור והחיקויים. בלהקה שיכללתי את כל הכלים שלי, שהפכו אותי ברבות הימים למה שאני היום. אני זוכר שבימים ההם הרגשתי שאני מרחף בין עננים ורודים".
יואב צפיר: "זכורים לי כמה רגעים סוריאליסטיים, כשהופעתי בעזה בפני חיילים. זאת היתה תקופת האינתיפאדה הראשונה, צה"ל נכח בעזה במלוא הכוח, ואני זוכר אותנו עומדים על במה מאולתרת באמצע שום מקום, כשמצד אחד צופים בנו חיילי צה"ל ומצד שני מי שהיום הם בטח אנשי חמאס. השילוב הזה של אמנות ומציאות ישראלית שמתערבבות יחד, זה סרט בפני עצמו".
ששי קשת: "במחזור שלנו היה פאר יצירה, עם שירים כמו 'אילו ציפורים' ו'גשם בוא', וזה היה פשוט עונג צרוף לעבוד על השירים האלה. אני חושב שרוח התקופה מאוד השפיעה עלינו. היינו מורעלים על ארץ ישראל, היתה גאווה גדולה להיות ישראלי והיה רצון אמיתי להיות הכי טובים שיש.
"לבנות היה אסור ללכת בגרבי ניילון ולצבוע את השפתיים, והבנים היו חלוצים אמיתיים, שחלמו על הפרחת השממה לצד עולם הבידור. היתה הרבה גאוות יחידה ומולדת, ועד היום, כשאני פוגש אנשים שהיו במחזורים מעלי או מתחתיי, יש מין אחווה כזאת.
"באופן אישי, הייתי הילד מקיבוץ גליל ים שרואה את אורות העיר הגדולה תל אביב באופק וחולם יום אחד להגיע אליה. ופתאום שרתי מול ראשי ממשלה, נשיאים ואלופים, וזה היה שיא השיאים. היינו מופיעים בנשפי ניצחון, כשכל קציני צה"ל ונספחים צבאיים זרים מהעולם היו באים בחליפות ונשותיהם בשמלות ערב.
"איפה נשמע באותם ימים שטוראי ידבר עם הוד מעלתו, אלוף כזה או אחר? ולנו זה קרה. הופענו בפני הדמויות שהערצנו, ואז הן קצת העריצו אותנו. אלה היו רגעים יוצאי דופן וחד־פעמיים".
אלוני: "אני זוכרת במיוחד הופעה אחת בסוף שנות השישים באזור בית לחם, מול אלפי חיילים. בקהל ישב גם רחבעם זאבי (גנדי), שהיה אלוף פיקוד המרכז והתנגד ל'שיר לשלום' וטען שהוא יוצר דמורליזציה בקרב החיילים. הוא רצה לאסור את השמעת השיר בהופעות שלנו, וזה הגיע עד לדיון בכנסת, והם לא מצאו בשיר הנהדר הזה של יענקל'ה רוטבליט בעיה כלשהי.
"בסופו של דבר אישרו לנו לשיר, אבל גנדי התעקש שבמרחב הפיקוד שלו לא ישירו את השיר. באותה הופעה מפקד הלהקה, עמוס טל שיר, החליט שלא נשיר את השיר, בגלל הנוכחות של גנדי. הוא פחד ממנו, למרות שהפקודה שלו היתה בלתי חוקית בעליל.
"סיימנו את ההופעה, ומאות חיילים התחילו לזרום לבמה ולבקש את השיר, שהפך ללהיט גדול. לחשנו להם שאחרי שגנדי ילך, נשיר את השיר. גנדי כנראה שמע את הדברים או הבין מה קורה, ונשאר בשטח עד שנאלצנו לוותר על זה וללכת.
"השיר הזה, שהיתה לי זכות גדולה לשיר אותו, הפך לאחד השירים המבוקשים בהופעות שלנו. היתה לנו גם העמדה מיוחדת, שהתחילה בכך שאני הייתי בתוך הקהל, שרתי את המשפט הראשון ('תנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר') ללא מיקרופון, ואז אלומת אור האירה אותי וליוותה אותי לבמה.
"עד היום יש אנשים שעוצרים אותי ואומרים לי שהם ראו אותי בהופעה המקורית כששרתי את זה, למרות שזו היתה אחת מתוך מאות הופעות שרצו. זה היה כל כך עוצמתי, שאנשים היו בטוחים שהם ראו את הפעם הראשונה שבה זה עלה".
נחמיאס: "אני שירתתי בתקופה מאוד סוערת של הלהקות הצבאיות, ולאו דווקא בגלל היצירה. רפול ניסה לחסל אותנו ולשלוח את כולנו להיות צנחנים, טנקיסטים ופקידות, וזה לא ממש הצליח לו, אבל הוא 'ייבש' אותנו. מלהקה שמייצרת חומרים חדשים ומקוריים הפכנו לסוג של מקהלת קולות, שהופיעה בטקסים ממלכתיים ושרה שירים לאומיים שרפול בחר. חלקם בכלל היו שירים שהגיעו מרוסיה במקור.
"גם הלהקות האחרות היו באותו מצב. להבדיל ממחזורים אחרים, שהיו עסוקים במריבות בגלל הסולואים, בתקופה שלי כל חברי הלהקות חברו יחד כדי להילחם ברפול. לא הקלטנו שום שירים חדשים".
ממרחק הזמן והשנים, ההחלטה של רפול לבטל את עידן הלהקות הצבאיות היתה טעות היסטורית?
נחמיאס: "אני חושבת שזאת היתה טעות עצומה, כי הלהקות הביאו ניחוח של תרבות לתוך הצבא, וגוף ללא תרבות הוא גוף לא תרבותי. בשנים האחרונות אני מופיעה בתיאטרון הקאמרי, ובימי ראשון בבוקר שולחים חיילים לראות הצגות בתיאטרון. עבור חלקם מדובר בחוויה ראשונה בחייהם, ולפעמים זה ממש סיוט, כי הם לא יודעים איך להתנהג בתיאטרון והם מדברים בטלפון, צועקים ומפריעים.
"להקה מוסיקלית בצבא לא רק מנעימה את הזמן של החיילים, אלא גם מחנכת אותם להתנהגות תרבותית ומעודדת אותם לגלות בעצמם תרבות. הלהקות הצבאיות היו צריכות להתקיים לעד, וזה לא יהיה מאוחר להחזיר אותן לחיים ולהשקיע בהן כמו בימים ההם".
אלוני: "רפול פירק את הלהקות כי הוא חשב שזה בזבוז כסף. כל תוכנית חדשה שהועלתה היתה משולה להפקת תיאטרון, למעט העובדה שלא שילמו לזמרים ולשחקנים, שהיו חיילים בסדיר. בעיניי זאת היתה טעות גדולה מאוד גם ברמה האמנותית, כי הלהקות היו בית ספר לאמנים צעירים, אבל בעיקר מכיוון שזה היה משאב שהביא לצבא הרבה איכות, מורל ומוסר. בעיניי, אין מחיר לדברים האלה".
טוביה צפיר: "מצד שני, הפירוק של להקת הנח"ל הוא מה שהפך אותה לאגדה חיה. צריך גם להבין שהעולם השתנה, התרבות השתנתה והמוסיקה השתנתה. הכי קל להיות זקן נרגן ולומר 'פעם השקיעו', 'פעם היתה תרבות', 'פעם היו קולות'".
שמיר: "פעם באמת השקיעו. אנחנו היינו עובדים שעות על גבי שעות על הקולות ועל הדיוק".
טוביה: "המציאות השתנתה. לנאיביות של הנח"ל והאדרת הארץ והיישוב אין מקום בעולם שלנו היום".
קשת: "המחזור שלי פעל בתקופה מאוד מיוחדת ומטלטלת של מלחמת ששת הימים. היינו גיבורי העולם בזכות הניצחון בששת הימים, הקלטנו שירים לאומיים ומלאי גאווה, ואני לא יכול שלא להיזכר, במבוכה מסוימת, בכל נשפי הניצחון הגרנדיוזיים שהופענו בהם.
"אלה דברים שכבר לא רואים היום. נשף ניצחון במלחמה הוא משהו שבמציאות שוחרת השלום של ימינו לא מתקבל בכלל על הדעת. אני זוכר, אגב, שפעם היינו באיזה אירוע של פפיונים וחליפות שחורות וניגשתי למישהו וביקשתי שתייה. חשבתי שזה מלצר, אבל התברר שזה היה אחד האלופים. יש מקום לתרבות ולמוסיקה בצבא, אבל אולי בפורמט אחר".
שמיר: "אם להקת הנח"ל היתה ממשיכה להופיע היום, היא בטח היתה נראית אחרת וכוללת קאברים של שירים באנגלית ושירים מזרחיים עם סלסולים. התקופה ההיא היתה אחרת, והלהקה היתה נכונה לשעתה. אנחנו היינו אחראים לעיצוב הפסקול של המדינה. זכינו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם