והפליטים: המוזיקה שמירי רגב לא הייתה מממנת

הרבה ענקי תרבות נכנסו לרשימת האלבומים והשירים שמירי רגב לא הייתה מממנת, בהם שלום חנוך, אהוד בנאי, מאיר אריאל, חוה אלברשטיין ואפילו מלך הפופ שלמה ארצי. גם אמני שוליים ואפילו אלבומים חדשים נכנסו לרשימה, שאם להודות באמת - אין לה סוף

מה רע בשירי ארץ ישראל היפה? מירי רגב צילום: אמיר מאירי

קראוס אמנם היה מהמלחינים הגדולים ביותר שידעה המדינה, שחתום על להיטים כמו "איך שגלגל מסתובב" וידוע גם כאחד משלושת חבריה של להקת "החלונות הגבוהים", אבל גם לו יש שלדים בארון.

מעניין מה הייתה התגובה של רגב לזכייתו בפרס שר החינוך למפעל חיים בשנת 2006 לו האזינה לאלבום הבכורה הגנוז שלו מ-1977, "המדינה נגד קראוז שמואל". האלבום נכתב בזמן ששהה בכלא לאחר שאיים בנשק על חיילי צה"ל שבאו לפנותו מחלקת אדמה שירש, ולצד שיגועים מוזיקליים משעשעים במיוחד כלל גם טקסטים חצופים למדי. השיר הפותח, למשל, "שישי חם", הוא כולו משחק מילים על החשיש, והקליפ שלו, בו מתועד קראוס עושה סמים בהנאה ובצבעים פסיכדליים, נאסר לשידור.
 

"תיסלם", להקת הרוק שלימדה את הקהל הישראלי איך להעריץ, התפרקו ב-1983 לאחר שלוש שנות פעילות בלבד, ומצאו לנכון להתאחד לראשונה שבע שנים לאחר מכן - כי היה להם משהו לומר, וזה בטח לא משהו שהיה לממשלה נעים לשמוע.

השיר "פרצופה של המדינה" מציג את המדינה דרך עיניו של פוליטיקאי ישראלי, ולא חוסך ממנו ביקורת - מאורח החיים המושחת שלו, העומד בניגוד לעוניו של העם, דרך טיפוח האינטרסים האישיים שלו על חשבון הציבור ועד שליחת טובי בנינו להרג במלחמות ואז הגעה צבועה לניחומי אבלים. ממש לא משהו שהממשלה הייתה שמחה לממן.
 

אנחנו מהמרים שגם על "אחד אלוהים", הסינגל הראשון של איפה הילד?, המדינה לא הייתה משתגעת, בהתחשב בכך שהפוליטיקאים מכונים בו "אנשים קטנים" ש"אוהבים לאכול, נוהגים לשקר" וש"אופקיהם צרים". מצד שני, באותה נשימה הוא מחיל את הקביעה הזו גם על העיתונאים, אז מי יודע.
 

טוב, כאחת הדמויות החשובות והמשפיעות בהיפ-הופ הישראלי לא באמת יכולנו לצפות מקוואמי להיות חיית המחמד של הממשלה, ועדיין - הוא באמת עשה מעל ומעבר. למשל, בשיר "הכל פה זה קומבינה", שם כתב: "הוי חקירות הוי למה הם עושים לך בעיות הוי, חבל לכולם על הזמן, גם ככה אתה תצא מזה חלק כמו שומן", בעקיצה על ראש הממשלה דאז אריאל שרון, ובאותה הזדמנות גם על ביבי המנותק. או ב"כשאלוהים אמר בכיף", שם נאמר ש"מנהיגים מכל צד מרוויחים כשהם אומרים שמלחמה הוא לטובת האומה", ושה"ג'ורה" של מי שמפקפק במה שאומר המנהיג "נסתמת מהר".
 

אלבום הבכורה של בנאי הוא אחד מהאלומים החשובים ביותר שנעשו פה, כנראה בזכות העובדה שגם עכשיו, כמעט שלושים שנה לאחר יציאתו, תכניו עדיין רלוונטיים. בעוד "עבודה שחורה" שמוחה נגד היחס לאתיופים היה מתקבל בברכה בימים אלה, "ערבב את הטיח אחמד" לא היה זוכה לאותו קונצנזוס: תיאור יום העבודה של פועל ערבי מנקודת ראותו לא נעים בכלל, ומי רוצה לשמוע מוזיקה שעושה לו לא נעים?

ובנוגע ל"שיר האונס" שהלחין בנאי עבור אופרת הרוק "מאמי", שהמסר שלו דווקא מורכב ונוקב יותר ממה שנראה בקריאה ראשונה, מספיק להביא את שתי שורות הפזמון כדי להבין למה הוא ממש לא היה נכנס לפלייליסט של רגב: "עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין / בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין".
 

מה יכול להיות דוקרני בחווה אלברשטיין, כלת פרס אקו"ם למפעל חיים, שהוציאה קרוב לשישים אלבומים נעימים שעושים טוב על הלב? האזינו ל"לונדון", שיצא בזמן האינתיפאדה הראשונה, ותבינו בעצמכם.

מרמור היורדים מהארץ של חנוך לוין שאלברשטיין הלחינה כה יפה לא התקבל יפה אז ולא היה מתקבל יפה גם היום. והפירוש של "חד גדיא" כמטאפורה למעגל השנאה והמלחמות הבלתי נגמר מעורר לא מעט אי נוחות גם הוא.
 

"העם הזה מנווט על ידי אנשים שמוליכים אותו שולל", הסביר חנוך את שירו "לא עוצר באדום" בראיון ל"מעריב לנוער", וזה משהו שהיה מוציא את שרת התרבות החדשה מדעתה - מילא אדם שמדבר שטויות, אבל להרעיל ככה את מוחותיהם של הנערים התמימים והנוחים להשפעה?
 

גם שלמה ארצי, הישראלי שבישראלים, לא חסך ביקורת באלבומו הכפול "יום יולי אוגוסט". ב"עבד הממהר" כתב ש"עוד לא למדנו כלום" בהקשר של האדישות הישראלית לכיבוש, וב"ארץ חדשה" הציג את "האויב הזר" כ"אנושי וגם פוחד". אנחנו לא בטוחים ששרת התרבות הייתה שותפה מלאה להרגשתו זו.
 

לדג נחש לא חסרים שירי מחאה, כאלה שכתבו אחרים וכאלה שכתבו הם בעצמם. "קובלנה על מפלגות ישראל" של מאיר אריאל, למשל, שם מכונות המפלגות "זונות שלטון", או שיר המחאה המפורסם "זמן להתעורר", שקורא להפסקת המצב המעוות בו העם גוסס מעוני בעוד אילי ההון פורחים על חשבונו. לא שאנו רומזים שזה אכן המצב, כמובן.
 

נקנח באלבום טרי טרי, שהגיע לפסגות כל מצעדי סיכום תשע"ה, גם בגלל האיכות המוזיקלית וההפקה החדה והחצופה, אבל בעיקר בגלל האומץ. חצים חדים מופנים מכל שיר באלבום "אני לא בפסקול" של להקת הקליק המתקמבקת כלפי המדינה, הנהגתה ותושביה האדישים, ללא רחמים ובלי לקחת שבויים, תוך שימוש לא אופייני בכלל במושגים כמו "השתמטות" ו"תג מחיר". העובדה שהאלבום החתרני הזה יצא דווקא עכשיו, בזמן כהונתה של מירי רגב כשרת התרבות, לאחר שנים רבות של עבודה, הוא צירוף מקרים מדהים.