מוסיקת המקרה: ראיון עם האחיות Ibeyi
בגלגלצ התעלפו מהן, באתרי המוסיקה מדברים עליהן באובססיה, ואפילו ביונסה שחררה סרטון שבו היא רוקדת לצליליהן. ליסה ונעמי דיאז, הצמד הצרפתי־קובני Ibeyi, כובשות את העולם, ובקרוב גם את תל אביב. והן לא מתרגשות מהלחצים להחרים את ישראל
קחו תאומות עם לוּק לטיני אקזוטי, פזרו מעליהן סיפור חיים דרמטי שכולל יתמות מאב בגיל צעיר, הוסיפו מבטא צרפתי־קובני חושני, תַבְּלו בקליפים ניו־אייג'יים וקנחו בעדת מעריצים, שכוללת אפילו את ביונסה. כך נראים החיים של הצמד המוסיקלי הכי מדובר השנה - איביי (Ibeyi).
עוד כותרות ב-nrg:
• מה לעשות בחול המועד סוכות?
• גיא ויהל יפתחו את ההופעה של בון ג'ובי
• אלי עמיר: הכיבוש הורס את התדמית שלנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ליסה־קיינדה ונעמי דיאז בנות ה־21 הן בנותיהם של המוסיקאי הקובני המנוח זוכה הגראמי מיגל "אנגה" דיאז ושל הזמרת הצרפתייה־ונצואלית מאיה דניניו. כששוחרר אלבום הבכורה שלהן, "Ibeyi", בתחילת השנה, הן עדיין היו בגדר סוד בתוך קהילת האינדי. דיברו על האחיות שמותחות ומעצבות מחדש את מוסיקת הנשמה והרית'ם אנד בלוז בעזרת אלקטרוניקה רכה. אבל השם התגלגל הלאה, עד שהפך ללהיט עולמי שסחף מיליונים.
עד גיל שנתיים הן חיו בקובה, אבל ריבוי ההופעות של אביהן באירופה הביא את המשפחה לפאריס. בילדותן לא התעניינו במיוחד בתחומי המוסיקה, למרות שלמדו מוסיקה קלאסית בבית הספר (ליסה: "אבא רצה שנבוא איתו להופעות, אבל אנחנו רצינו ללכת לים"). כמובן שגם לא חשבו על קריירה בתחום (נעמי: "ליסה התעניינה בכלל בלימודי קולנוע, ולי לא היה מושג מה אעשה בחיים").
מותו הפתאומי של אביהן מהתקף לב ב־2006, כשהיו בנות 12, טילטל אותן לחלוטין. האובדן והכאב קירבו אותן וגרמו להן להתחיל ליצור ביחד.
ליסה: "לכל אחת מאיתנו היו עד אז חיים נפרדים, חברים שונים, למדנו בבתי ספר נפרדים. היינו עצמאיות. החיבור בינינו קשור בראש ובראשונה לאובדן של אבא. בגיל 14 התחלנו להלחין ביחד. זו פשוט היתה הדרך שלנו להרגיש טוב, לעשות משהו במקום להשתעמם. עבורנו, המוסיקה היתה הדרך לחגוג את אבא. ככה הצטברו לנו שירים.
"באחד הימים שאל אותי מישהו אם אני רוצה להקליט מיני־אלבום. הסכמתי מייד, ואז נעמי אמרה לי: 'את לא עושה את זה בלעדיי'. ככה התחיל הסיפור של איביי".
נעמי: "היא חשבה שהיא יכולה לשיר סולו. זה היה רעיון ממש רע".
ליסה: "בקיצור, בלי נעמי שום דבר לא היה קורה".
מאז ומעולם, הן אומרות, היו שונות באופיין. החיבור ביניהן - על הבמה ומחוצה לה - הוא למעשה חיבור של ניגודים. ליסה, הקומוניקטיבית והקופצנית בין השתיים, מתפקדת כווקאליסטית הראשית בצמד. היא חייכנית יותר, בעלת רעמת אפרו, אבל אחראית דווקא לטקסטים המלנכוליים.
לנעמי, לעומתה, יש ארשת רצינית יותר, שיער גלי ועיניים ירוקות חודרות, והיא מכתיבת הקצב: בנוסף לשירה היא מנגנת בקחוֹן - תוף דמוי תיבה, שהגיע לדרום אמריקה עם העבדים האפריקנים והפך בהמשך לכלי הקשה מרכזי במוסיקה הקובנית.
"המוסיקה שלנו, ככל שהיא נשמעת קולחת וטבעית, התגבשה אחרי מסע חיפושים ארוך, עם שלל השפעות סגנוניות שספגנו במהלך החיים", אומרת נעמי. "הקחוֹן, למשל, היה הכלי המזוהה ביותר עם אבא שלנו, שהיה חלק מההרכב הנודע 'בואנה ויסטה סושיאל קלאב' וניגן עם ענקי ג'אז ומוסיקה קובנית. ממנו ירשנו גם את הדם הלטיני החם ואת המזג השמח של היבשת.
"השפעות בולטות נוספות באו מהמוסיקה הקלאסית וממוסיקת היארוּבּה, שהביאו לאמריקה העבדים האפריקנים שבאו מניגריה".
האובדן בגיל צעיר כל כך לא מתיישב עם רוח הנעורים השמחה שנושבת מהמוסיקה שלכן.
ליסה: "יש בשירים שלנו הרבה מלנכוליה, אבל הם לא עצובים. המהות שלהם היא לשיר את הכאב, לחיות אותו מחדש, ולנצח אותו לבסוף. אנחנו רוצות לחגוג את החיים שלנו ולומר שתמיד אפשר לעשות משהו ולהגיד משהו, וגם אם איבדתם מישהו שאהבתם - לא חשוב מאיזו סיבה - אתם עדיין כאן, ואתם יכולים להמיר את הכאב למשהו יפהפה, למשהו שיגרום להרגיש טוב. למוסיקה".
את חוויית האבל שחוותה אִמן, מאיה, ארזו לפני שנתיים לתוך שיר יפהפה בשם "Mama Says", הקליטו אותו ושלחו לריצ'רד ראסל, הבעלים של חברת התקליטים הבריטית XL Recordings, מי שעבד בעבר עם אדל, רדיוהד, פרודיג'י ובק. ראסל הקשיב לחומר, התאהב מייד, והחליט להחתים את האחיות על חוזה. הוא גם זה שעזר להן לגבש את הסגנון הייחודי ולעצב את הצליל האלקטרוני העדין והמובחן.
ליסה: "פגשנו את ריצ'רד והלכנו יחד איתו לאולפן. ושם הוא אמר: 'אתן רשאיות להשתמש בכל כלי נגינה בחדר סביבנו, אז בואו נחפש ונמצא מה הסאונד שמתאים לכן'. זה היה נפלא.
"לפעמים אתה פשוט יודע שעומד מולך האדם הנכון, ושאתה הולך לעשות משהו שתאהב מאוד. זה בדיוק מה שקרה לנו באותו יום. אחריו באו ארבעה חודשים עוצמתיים של עבודה. למדנו בתהליך הזה כל כך הרבה, וכל רגע היה מרתק".
מה שהדליק את ראסל במיוחד היה עירוב הסגנונות, השפות והמקצבים, ששואב ממקומות ומזמנים שונים, אבל נשמע טבעי לחלוטין. "בתקופת ההקלטות הקשבנו למנעד רחב של סוגי מוסיקה", אומרת ליסה. "ג'יימס בלייק היה הבולט ביותר באותו זמן, אבל שמענו גם מוסיקת יארובה והקשבנו המון להיידה מילנז (זמרת פיוז'ן־ג'אז קובנית; ס"ג). השיר שהכי נטחן בימי ההקלטות היה 'Good Kisser' של אשר. אחרי כל רצועה שסיימנו להקליט, השמענו אותו וקמנו לרקוד".
נעמי: "אנחנו שומעות בעיקר מוסיקה בריטית ואמריקנית. מוסיקת יארובה תמיד היתה בחיים שלנו, אנחנו מאזינות לה המון ושרות אותה, אבל אני יכולה לשיר גם הרבה בולרו ומוסיקה צרפתית. אנחנו אוהבות את ז'ורז' ברסנס, סרז' גינסבורג ואחרים".
זה לא מפתיע, אתן גרות בפאריס, וזה כור היתוך תרבותי.
ליסה: "לחלוטין. אנחנו קובניות־צרפתיות, וגדלנו בתוך תערובת של תרבויות ודתות. התערובת הזאת היא אנחנו, היא המוסיקה שלנו. פאריס היא באמת כור היתוך, זה משהו שאני מאוד אוהבת בה. לא בכל מקום בעולם אפשר למצוא את זה. לא מזמן נסעתי לחופשה בדרום קוריאה, ולא מצא חן בעיניי שכולם שם נראים אותו הדבר".
נעמי מצחקקת ומעירה לאחותה בלחישה. אבל ליסה ממשיכה: "זה נכון! אין שם שום ערבוב של תרבויות. לכולם יש אותו סגנון, כולם באים מאותם השורשים, זה הפריע לי מאוד. כשחזרתי לפאריס אמרתי לעצמי: 'תודה לאל שפה כולם שונים'. אני אוהבת מאוד את השוני והגיוון".
הן אימצו לעצמן את השם Ibeyi, "תאומות" בשפת היארובה. התרבות הזאת, שנולדה והתפתחה במערב אפריקה והגיעה לקובה במאה ה־18, הטביעה חותם משמעותי על חייהן.
ליסה: "כשהיינו בנות 15, אמא לקחה אותנו לשמוע מקהלת יארובה בפאריס, שבה היה נגן כלי הקשה גאון בשם אורלנדו בולאו. הוא לימד אותנו המון על הסגנון, ועם הזמן זה הפך לתרבות שלנו ולמערכת האמונות שלנו.
"כשנעמי אומרת שהיא הבת של 'צ'אנגו' ואני אומרת שאני הבת של 'ימאיאסו', אנחנו בעצם אומרות שאנחנו הבנות של הרעם והים. מבחינתנו אלה לא רק מילים יפות, אלא חלק מהדנ"א שלנו.
"התחלתי לשלב מוסיקת יארובה ביצירה שלנו, אבל זה היה לחלוטין בלתי מודע. זה פשוט נכנס לשם כי זה התנגן באוזניים שלי כל כך הרבה".
נעמי: "זה יצא בטבעיות, וזה מה שמעניין".
הקולות שלהן עובדים בהרמוניה נהדרת לא רק כשהן שרות, אלא גם סתם מפטפטות, והחיבור לתרבות כה רחוקה ולא מוכרת הפך לאלמנט מסקרן שפועל לטובתן. הסינגל הראשון שהן שיחררו מאלבום הבכורה, "River", הוא דוגמה מצוינת לכך: השיר נשען על מקצב מערבי, מושר ברובו באנגלית, מייצר את כל הרפרנסים המודרניים המתבקשים, וגם כמה מפתיעים - אבל מסתיים בשירה אקזוטית בשפת היארובה.
לרוב המאזינים בעולם, שבוודאי לא הבינו את הטקסט, זה לא הפריע. "River" הפך ללהיט ענק, והקליפ הממגנט שלו, שבו הן שוהות שניות ארוכות מתחת למים, ללא נשימה, ומגיחות רק כדי לשיר את שורותיהן, זכה למיליוני צפיות. בשנה החולפת נכנס השיר גם לפלייליסט של גלגלצ והושמע שם ללא הרף.
אתרי האינטרנט הנחשבים היללו את הצמד (כותרת אופיינית באתר InStyle: "הסיבות לכך שהצמד איביי ראוי להפוך לאובססיה המוסיקלית הבאה שלכם"). בארה"ב העלתה המלכה ביונסה קליפ קצרצר שלה רוקדת לצלילי השיר. נעמי מתרגשת: "ביונסה אוהבת את המוסיקה שלנו? זה כל כך קוּל! קיווינו שנגיע רחוק ככל האפשר, אבל לא היה לנו מושג שנצליח עד כדי כך".
קשה להתכונן מראש לזינוק מטאורי כזה.
נעמי: "נכון. גם קודם ידענו מה זה לשיר, ומה זה להופיע ולנגן בפני הרבה אנשים, אבל לא היה לנו שמץ של מושג כמה גדול זה יהיה. לא חלמנו שנשיר ונופיע בכל יום בפני קהל ממקומות שונים ובארצות שונות. אנחנו עדיין לא יודעות איך להתמודד עם כל זה, עדיין לומדות את המשמעויות. בכל יום אנחנו מרגישות שאנחנו גדלות, ואנחנו ממש אוהבות את זה".
איביי היא עסק משפחתי. האם מאיה היא המנהלת האישית של הצמד והדמות היחידה, פרט לראסל, שנמצאת במעגל ההחלטות הקרוב אליהן. אחרי מות האב ומותה המוקדם של אחותן למחצה ינירה, משבץ מוחי, כשהיו בנות 18, נשארו מאיה ובנותיה תא משפחתי מצומצם, והמותג החדש מסייע בליכודו.
מבחינת הזמרות הצעירות, יש בכך יתרונות רבים יותר מחסרונות. "כשאתה צריך להסתובב ולהופיע בעולם במשך שבועות ארוכים, הקירבה הפיזית לבני המשפחה שלך עוזרת מאוד", אומרת ליסה. "זה גורם לך להרגיש קצת בבית בכל מקום. בלעדיהן הייתי לגמרי אבודה".
עם ההצלחה המוסיקלית באו כמובן גם ההצעות הפרסומיות המפתות. בשנה החולפת הפכו נעמי וליסה לפרזנטוריות מבוקשות, וכיכבו בקמפיינים של "ליווייס" ושל שירות הסטרימינג "אפל מיוזיק".
איך היתה ההרגשה להסתובב ברחובות לוס אנג'לס ולראות את עצמכן מרוחות בענק על קיר של בניין גבוה?
ליסה (באכזבה מופגנת): "לא ראיתי! אנחנו באמת מופיעות על הבניין? אוף! אני לא יכולה לענות, כי פשוט לא יצא לי לראות את זה".
מזהים אתכן ברחוב? חתימות, סלפיז?
ליסה: "האמת? עדיין לא. מבחינה אישית אני לא מרגישה שאנחנו כוכבות בכלל. אנחנו ממשיכות לגור באותו הבית, ויש לנו אותם חברים כמו תמיד. כך שהשינוי לא גדול מדי".
חוץ מזה שעכשיו אתן מסתובבות בעולם ועושות כסף מהמוסיקה שלכן.
נעמי: "אני לא מרגישה שהפכנו לכוכבות, אלא שנעשינו מוסיקאיות. אין שום שיטה של כוכבוּת באיביי".
אז מה מניע אתכן?
ליסה: "שילוב של תשוקה ועבודה. די מהר למדתי שאם אתה לא מלא בתשוקה לדברים שאתה עושה או אומר - עדיף שלא תעשה אותם מלכתחילה. חייבים תשוקה ואמונה מוחלטת, כי זה מה שיהפוך את הפרויקט שלך למיוחד ויגרום לך להרגיש איתו טוב".
בשביל התשוקה הן עשו לא מעט ויתורים. ליסה: "לא ויתרנו על הנעורים שלנו, כי אפשר להיות בתוך העשייה הזאת ועדיין ליהנות מהנעורים. אבל היינו צריכות לוותר על לימודים באוניברסיטה ועל קשרים עם כמה חברים.
"העבודה באיביי קשה, אבל אנחנו נהנות ממנה. אנחנו פוגשות בדרך המון אנשים מדהימים ומעניינים ומעורבות בהמון דברים מדהימים. החיים שלנו כרגע כל כך מדהימים, שזה לגמרי שווה את זה".
"Amazing" - זאת המילה שבה משתמשת ליסה, אפילו יותר מהשופטים ב"אקס פקטור" שלנו. אכן, החיים המדהימים של השתיים מורכבים בחודשים האחרונים בעיקר מהופעות בכל רחבי תבל. הפיוז'ן הסגנוני שלהן, יחד עם הקסם האישי והכישרון, מצליחים למגנט אליהן קהלים מתרבויות שונות ומגוונות. אנחנו נפגשות עם אנשים מכל הצבעים, המינים, האמונות והתרבויות", אומרת נעמי. "אנשים מתחברים אלינו רגשית ומרעיפים עלינו חום ואהבה בכל מקום. זה מרגש".
ליסה: "כשראיתי בעבר הופעות בארה"ב, נדהמתי לגלות שכל הקהל הורכב מלבנים, או שכולו הורכב משחורים או מלטינים. בהופעות שלנו אתה יכול לראות ערבובים מבורכים - לבנים עם שחורים ולטינים - כולם חוגגים ביחד. זה נותן הרגשה כל כך טובה.
"עוד דבר שאני אוהבת בקהל שלנו הוא טווח הגילים. לפעמים, בסוף המופע, אנחנו יוצאות לפגוש את המעריצים וחותמות על הדיסקים. יש מקרים שניגשים אלינו סבא, אמא וילדים. כלומר, שלושה דורות שבאו לראות אותנו. זה מדהים".
בימים אלה הן נמצאות בשיאו של סיבוב ההופעות שלהן בארה"ב, ובתחילת אוקטובר יחזרו לסבב נוסף באירופה, שיימשך עד סוף מארס. לישראל הן יגיעו ב־24 בנובמבר. במקור נקבעה הופעה אחת, במועדון הבארבי בתל אביב, אבל לאחר שכל הכרטיסים אזלו, הוחלט על הופעה נוספת באותו מקום, למחרת.
המצב הפוליטי הנפיץ באזור כבר מוכר להן, והם כבר קיבלו פניות מקמפיין BDS, הקורא להטלת חרם על ישראל. אבל האחיות מתעקשות לא לתת לכל זה להפריע להן.
ליסה: "אנחנו תמיד אומרות שאנחנו באות לנגן בפני אנשים, לא בפני ממשלות, ולכן נגיע לשיר בכל מדינה שאליה נוכל להגיע. המסר שלנו הוא לא פוליטי, אלא מסר של תקווה ואהבה. אני יודעת שזה נשמע קצת תמים וילדותי, אבל זו האמת.
"נשמח מאוד לנגן גם בניגריה, ואנחנו גם רוצות מאוד לנסוע לדרום אפריקה. הבעיה היא שלא בטוח שיהיה לנו זמן להגיע לכל המקומות האלה בקרוב".
ההצלחה הגדולה והחשיפה פתחו בפני התאומות הזדמנויות לשיתופי פעולה עתידיים, שעליהם הן מסרבות כרגע להרחיב. "אנחנו מאוד אוהבות שיתופי פעולה", אומרת נעמי בחיוך, "זה דבר יפהפה". מה שברור הוא שריצ'רד ראסל יעבוד איתן גם על האלבום הבא. חלק מהשירים לאלבום כבר נכתבו, ולדברי ליסה הוא יישא אופי מיינסטרימי וקליט יותר, "בעיקר כי נעמי לוחצת לכיוון הזה".
השמועה אומרת שתביאו לפחות ראפר אחד להקלטות הבאות.
ליסה: "שום דבר לא סגור עדיין. הלוואי שנוכל להביא את קנדריק לאמאר. עדיין לא פנינו אליו, אבל נעמי ממש מאוהבת בו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם