ראשי » תרבות » טלוויזיה

הסדרה הגרועה שתעשה לכם חשק לחזור לניינטיז

דרוש גיבור של HBO רחוקה מלהיות יצירת מופת כמו "הסמויה" או "פארגו". את הקסם האמיתי שלה אפשר למצוא בשחזור הבינוניות הקסומה של שנות התשעים של המאה ה-20

נניח שתסריטאי ישראלי כותב סדרה על עיר. כזו שתתמקד במרחב האורבני שלה, ולא בקבוצת מצליחנים יאפים בגילאי השלושים ("המפץ הגדול", "איך פגשתי את אמא", "חברים"). נניח שהוא מחליט לכתוב דווקא על ערים ישראליות בינוניות כמו כפר סבא, חולון, אילת ועפולה. ערים שבדרך כלל לא מוזכרות במהדורות החדשות, ולא מוליכות את טבלת ליגת העל בכדורגל. כיצד הוא יעשה זאת בניגוד לסדרה שתעסוק בירושלים ותל אביב, הוא לא יוכל להתמקד בנושאים הקלאסיים של שמאל וימין, דת וחילוניות, עולים מול צברים או ערבים ויהודים. במקום זאת הוא יצטרך להתמקד בגיאוגרפיה של העיר, באתגרים הייחודיים שמעסיקים את תושביה ובאווירה השוררת ברחובות.

עוד כותרות ב-nrg:
אחרי עשור: "דמדומים" עוברת ניתוח לשינוי מין
ריאליטי וג'ניפר לורנס: החבובות מגיעות לישראל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כזאת הייתה "הסמויה" (The Wire), יצירת המופת של רשת HBO שנכתבה על ידי דיוויד סימון. גם כיום, בעידן "שובר שורות" ו"משחקי הכס", בעיני רבים הסמויה עדיין נחשבת לסדרת הטלוויזיה הטובה ביותר בכל הזמנים. סימון שימש כתב פלילים בבולטימור, עיר שעלתה לכותרות בשנה האחרונה על רקע המתיחות הגוברת והולכת בין שחורים ולבנים.

 
הוא השתמש בידע שרכש כעיתונאי כדי ליצור חמש עונות שמתארות את העיר מזוויות שונות – סחר הסמים, מאבק עובדי הנמל, העיתונות, מערכת החינוך והעירייה. צירופם של כל אלו יצר תיאור מפורט ומדויק של מאבקה של העיר בעצמה, בפשיעה, בבערות ובבעלי ההון. כמיטב המסורת של HBO, לסדרה אין "הפי אנד", וגם לא סוף קודר. חלק מהדמויות מצליחות לצאת ממעגל הפשיעה והשחיתות ולמצוא שלווה, ואחרות ממשיכות לדרוך במקום.

סימון המשיך להציג את חיבתו לסדרות אורבניות עם "טרמיי" (Treme) שתיארה את ההתמודדות של תושבי ניו אורלינס עם ההשלכות של הוריקן "קתרינה". ב"דרוש גיבור" (Show Me a Hero), מיני סדרה ששודרה לאחרונה, הוא החליט לספר את סיפורה האמיתי של העיר יונקרס הסמוכה לעיר ניו יורק.

הנושא המרכזי והרשמי של הסדרה עוסק בגזענות שעדיין רווחה בעיר בסוף המאה ה-20, וזאת על רקע התנגדותם העיקשת של התושבים הלבנים לבניית בתים למעוטי יכולת (כלומר, לשחורים) בתוך שכונות המגורים שלהם. התסריט מתבסס על ספרה של העיתונאית ליסה בלקין, שסיקרה את הנעשה בעיר מטעם הניו יורק טיימס וגם כתבה על כך ספר הנושא את שם הסדרה. ניק ואסיסקו, "גיבור" הסדרה, המגולם בידי אוסקר אייזק המצוין, הוא האיש שגרם להצלחתו של פרויקט הדיור החברתי בתפקידו כראש עיריית יונקרס, ושילם על כך מחיר פוליטי ואישי כבד.

חסר מבט על - יונקרס:

 
ב"סמויה" הצליח סימון להציג את "השטח" של בולטימור, שכלל את סחר הסמים והמלחמה על "פינות הרחוב" ששימשו נקודות מכירה, ככלי ששיקף את מצבה הירוד של האוכלוסייה השחורה. התיאור האורבני הריאליסטי הוצג במקביל לדרמה העלילתית שתיארה את המאבק הסיזיפי בפשיעה ובשחיתות. גם ב"דרוש גיבור" הוא מנסה להתמקד במרחב ובבני אדם שפועלים בו. אולם ללא הצלחה.

מבחינה ויזואלית, למרות שסוגיית הדיור עומדת במרכז הסדרה, הצופים לא נחשפים למציאות האורבנית של יונקרס ונאלצים להסתפק בשוטים בודדים שמציגים את המרחב הפיזי שלה. לצורך השוואה, לאורך העונה השנייה של "בלש אמיתי" (אף היא סדרה של HBO), שהתמקדה אף היא בשחיתות שלטונית בעיירה הדמיונית וינצ'י, פוזרו שוטים מרהיבים של אזורי תעשייה, נהרות, כבישים מהירים ושכונות מגורים, שיצרו אווירה הולמת למותחן בלשי. כך גם בעונה הראשונה של "פארגו", שתיארה מסע רציחות בעיר במיג'י במדינת מינסוטה.

ב"דרוש גיבור" המוקד הוא יונקרס, עיר שבה מתגוררים כיום כ-200,000 תושבים ונמצאת בסמיכות לעיר ניו יורק. אולם למרות הצורך הברור בחשיפת הצופים לעיר שאינה מוכרת להם מהתרבות הפופולרית, אין בה כמעט צילומים ממעוף הציפור שמצליחים להמחיש את הקרבה לניו יורק, את הסמיכות לנהר ההדסון, את גודל העיר ואת הקוטביות החברתית כפי שהיא משתקפת בסגנון הבנייה.

גם הדרמה הסוציו אקונומית העומדת בבסיס העלילה לא משתווה לזו שב"סמויה". הסדרה לא יוצרת תחושה של מצוקה קיומית עמוקה ולא מספקת תיאור מעמיק של הפערים החברתיים העמוקים בין שחורים ללבנים. הדמויות שבהן היא מתמקדת לא מעוררות רגשות תיעוב או אהדה קיצוניים והן לא מותירות חותם על הצופים.
 

אלא שדווקא חולשותיה של "דרוש גיבור" הופכות ליתרון, שכן העיסוק במאבק הגזעי והדמויות המככבות בה הם למעשה סיפורים משניים. את קסמה של המיני סדרה מבית היוצר של HBO לא ניתן למצוא ב"מסר" החברתי שלה, אלא דווקא בשחזור התקופתי של סוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת. מבחינה תרבותית, סוציולוגית ואנתרופולוגית אלו העשורים המנומנמים שיירשמו בהיסטוריה כמקפצה למהפכת האינטרנט.

כמי שגדל באותה תקופה, אני זוכר היטב את התחושה באותן השנים, שבהן היה נדמה שהחיים מתנהלים במרחב העירוני המצומצם שבו גדלתי. לצד זאת, החשיפה המועטה לידע, יחסית להיום, גרמה לכך שהיכולת התודעתית לפרוץ את מרחב הקיום שבו חיית הייתה מוגבלת. אפשר לתאר את השנים הללו ואת האנשים שחיו בהן כחלק מעולם "בינוני" (תואר שאינו שלילי בהכרח). היו אלו שנים שבהן העיר עדיין היוותה את מרחב העל, כמו ערי המדינה של העת העתיקה, עובדה שהשפיעה גם על אישיותם של בני האדם שפעלו בהן.

ב"דרוש גיבור" יש שיקוף מצוין של אווירה זו. הדמויות שבה אינן חכמות במיוחד או מרשימות. אין בה נבלים מובהקים וגם לא טיפוסים טובי לב. בסך הכול, מככבים בה אנשים ממוצעים שפעלו במסגרת האופקים התרבותיים והמחשבתיים של אותה תקופה. איש מהם לא חורג מעצמו ולא עובר תהליך שינוי משמעותי. הם נעים במסלולי חיים קבועים, מביתם למקום העבודה ולפאב המקומי. הם מנהלים שיחות יומיומיות מקומיות שחושפות את הקשיים המעיקים עליהם, אולם לא נראה שהם חיים בתחושת קטסטרופה (בהשוואה לטונים של המחאה החברתית בישראל בקיץ 2011). הם אנשים בינוניים, מתונים, שלא נוטים לפרצי אלימות, כעס או תשוקה. כלשון השיר, הם בסך הכול "רוצים לחזור הביתה בשלום".

לאפיון התקופתי הזה מצטרפת האופנה הייחודית לאותן שנים. משקפי ראייה מרובעים גדולים, נשים שלובשות מכנסיים רחבים, תספורות לא מהוקצעות וצבעים צעקניים ולא מותאמים. כמובן שגם את האנשים שחיו באותה תקופה העסיק הצורך להיראות טוב, אולם משום מה נדמה שמלבד הבדלים אופנתיים ניכרים לעין הם התייחסו לנושא בצורה נינוחה יותר.

הסדרה מתארת את עולמם של האזרחים אך גם את הנעשה בעיריית יונקרס, שנודעה לשמצה בעקבות סירובה ליישם את החלטת בית המשפט שחייבה אותה להקצות שטחים לבניית מגורים לאוכלוסייה השחורה. דיוני מועצת העירייה, כמויות, שטחים, שרטוטים ותהליכי קבלת ההחלטות שמתנהלים, גם כיום, הרחק מעיני הציבור בוועדות התכנון המקומיות. המעורבות הרבה של אזרחים בסדרה בנעשה במסדרונות העירייה מדגישה את העובדה שהאורבניות – ולא המאבקים החברתיים – היא שם המשחק. העיירה כסימבול לתקופה.

מי שמשלים את תחושת הבינוניות של משתתפי "דרוש גיבור" הוא ה"גיבור" בעצמו: ניק ואסיסקו, שזכה בבחירות לראש עיריית יונקרס כשהוא בן 28 בלבד וכיהן בתפקיד עד 1991. אוסקר אייזק, שמגלם את דמותו של ואסיסקו, הוא כוכב הוליוודי עולה שהתפרסם בזכות התפקיד המדכא, המדויק והמעולה שגילם בסרטם של האחים כהן "בתוך לואין דיוויס" (והוא עתיד להשתתף בסרט החדש בסדרת מלחמת הכוכבים). אייזיק הוכיח בעבר את כישרונו לגלם דמויות מונוטוניות, כאלו שמסתפקות בלחלום על שדרוג מעמדן אך אינן מוכנות לעשות את מה שנדרש כדי לזכות בו.
 

ואסיסקו אינו מוצג בתוכנית כאיש טוב או רע, חכם או טיפש. הוא אדם ממוצע להחריד, שמנהל חיי נישואים משמימים וחולם להישאר במרכז העניינים. הוא מתואר בסדרה כמי שנקלע בעל כורחו למרכז הדיון העירוני והלאומי בסוגיית יחסי שחורים לבנים, וכמי שמנסה לתרגם את האהדה הציבורית שלה זכה מחוץ ליונקרס בעקבות תמיכתו בבניית מיזמי הדיור לשחורים - לרווח פוליטי. דמותו, כמו גם שם הסדרה, נועדו להמחיש את העובדה כי באותה תקופה, של שלהי המאה העשרים, לא היו בנמצא גיבורים אמיתיים, אלא רק כאלו שדרשו את התואר מבלי שהצדיקו זאת.

כדרכן של סדרות רבות של HBO, ב"דרוש גיבור" אין סוף שמח, אבל גם לא סוף עצוב. ואסיסקו נכשל בחייו האישיים, אולם תוכנית הדיור שנלחם למענה (כאמור, מטעמים אישיים ולא מתוך אידיאולוגיה) קרמה עור וגידים. יחד עם זאת, אין לצופים תחושה של קתרזיס לאור הצלחת המאבק למען זכויות השחורים. הסדרה לא ירדה לתהום החברתית של יונקרס, ולכן גם לא התרוממה כדי להשקיף על השינוי החברתי שהתחולל בה.

שנות התשעים יהיו בעיניי השנים האחרונות לפני שהכול השתנה. "באג אלפיים" לא בישר את קריסתה של המערכת הטכנולוגית העולמית, אלא דווקא את עלייתה והשתלטותה על העולם, על השיח ועל המרחב הציבורי. מי שנולד בשנות ה-80' וזכה לגדול בעשור האחרון של המאה הקודמת משתייך לדור שבעוד שנים יהיה לזן נכחד. דור נאיבי יותר, מטופש יותר, כזה שלא הצמיח גיבורים גדולים אלא שקע בתוך הבורגניות וחי לו במרחב אורבני תחום היטב, שמחוצה לו אין דבר ובתוכו יש הכול.

"דרוש גיבור" אינה סדרת מופת. המסר החברתי-ליברלי שלה נראה היום מיושן לנוכח תקריות הירי והמהומות האלימות שפרצו בשנה האחרונה ברחבי ארה"ב בעקבות היחס לשחורים. את ערכה יש לחפש במכונת הזמן החבויה בה, שמספקת הצצה נדירה לעידן שחלף מן העולם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg