קומדיה זה עסק רציני: מה סיינפלד מכין לנו?
ג'רי סיינפלד של המילניום החדש הוא אותו ג'רי מהטלוויזיה, רק מעודכן יותר. השיער נסוג, המשקל עלה קצת, והוא עדיין לא מעז לדבר גסויות על הבמה, אבל השנינות וההבחנות על הרגעים הקטנים של החיים - עדיין שם. דודי כספי צפה במופע הסטנד־אפ המדובר
"אני בטוח שברגע ששמעתם שאני מגיע לעיר, אמרתם לעצמכם שאתם לא יכולים לפספס את זה ורצתם לרכוש כרטיסים. נכון?" כך פותח ג'רי סיינפלד את מופע הסטנד־אפ שלו. "אבל היום, כשקמתם בבוקר, זה הרגיש לכם פתאום כמו חתיכת עול. 'לעזאזל, היום זה המופע? יש לפניי יום עבודה שלם, ואחריו עוד ערב מפרך?'
עוד כותרות ב-nrg:
• קורע: גיא לואל נגד איה כורם
• חזון אחרית הימים: העירום יוסר מ'פלייבוי''
• מוות ואונס קבוצתי: הטוקבקים מגיעים לתיאטרון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"כי הרי זו לא רק ההופעה. זה גם מתי נצא, ומה נלבש, ואיפה נחנה, ומה נאכל. האם נאכל לפני ונהיה בלחץ להספיק להגיע, או שאולי נחכה עם האוכל לתום המופע, ואז נגווע ברעב לאורך כל הערב? אין ספק, זה עסק לא פשוט".
מקומו של סיינפלד בפנתיאון התרבות הפופולרית מובטח. הסיטקום שיצר עם חברו לארי דיוויד שינה לעד את הקומדיה הטלוויזיונית והוליד אינספור ממשיכי דרך. ואולם, כאחד שגדל במועדוני הסטנד־אפ של ניו יורק, הוא לא מסתיר את העובדה שהעמידה עם מיקרופון על במה היא התשוקה הגדולה בחייו.
"בכל מה שקשור לקומדיה, אני הכי רציני בעולם", סיפר בשנה שעברה בראיון ל"וושינגטון פוסט", "בעיקר כי זה מקצוע שבו אין מחילה. אין אף אחד שמצליח באופן אוטומטי, ולכן רציתי לחזור לסטנד־אפ אחרי שהסתיימה הסדרה. על הבמה אין רמאויות ואין גימיקים.
"אני תמיד מפתח דברים חדשים ואני תמיד עושה את אותם דברים שאני עדיין אוהב מסיבה כלשהי - עבורי זה ארגז החול המבולגן למשחקים. אין לי מושג מה אנשים באים לראות בהופעה שלי, או מה הם מקווים לראות או מה הם לא רוצים לראות. אם באמת עוצרים לחשוב על זה, זה די מסובך".
את "סיינפלד לייב" הוזמנתי לראות לפני שנתיים בתיאטרון ארלינגטון שבסנטה ברברה, ליד לוס אנג'לס. במהלך ההופעה הוא לא מתעסק באושיות תרבות פופולריות ולא נוגע בתופעות אקטואליות, אלא ממשיך לנבור בפינות הקטנות של החיים - למשל, התלות בגאדג'טים, שהפכה אותנו למפונקים בעלי סינדרום עליונוּת.
"אתה עומד ומדפדף בסמארטפון בכל ההודעות, כאילו אתה מלך העולם שבורר עם מי נאה לו לשוחח ועם מי לא", אומר סיינפלד במופע. "פעם כשהטלפון בבית היה מצלצל, היית זוכה לשמוע ברקע צעקה, 'אני עונה!'. היום, עוד כשמופיע המספר על הצג, כולנו נהיים הססניים, 'מי זה שמתקשר אלי מקידומת 510? אני מקווה שזה לא מי שאני חושב שזה".
או זווית הראייה שלו על תרבות הצריכה. "מרגע שאנחנו קונים מוצר, הוא מיד הופך לפסולת. הבית שלנו הוא למעשה תחנת מעבר של זבל. דינו של דבר מה שרכשנו שהוא שיגיע לפח; ועד שזה יקרה, הוא יצבור אבק בפינת החדר, משם יידרדר במעמדו לכדי אחסנה במחסן, ובסוף יושלך לצמיתות.
"כשנהגי משאיות זבל עוברים בשכונות, הם מביטים לעבר אנשים שחוזרים הביתה מקניות. הם רואים שקיות ואומרים לעצמם שבקרוב יראו בעצמם מה בדיוק יש באותן שקיות".
זה ההומור של סיינפלד. כמו כימאי במעבדה, הוא מזקק את הפאנצ'ים עד כדי שלמות. הכל מדויק ומחושב. כל בדיחה, כל פאוזה וכל מילה נבדקו ונבחנו עשרות פעמים, שוכתבו או נמחקו, עד שהוא הגיע לנוסח הסופי.
"אני מאוד דקדקן, אני אוהב את האופן שבו קטע קומי הוא מדויק ועובד", סיפר ל"וושינגטון פוסט". "אבל יש בדיחות שאי אפשר לשפר. בכל אופן, זה לא שהקהל אשם אם בדיחה לא מצחיקה אותו. אם הם לא צוחקים, הבדיחה לא תשרוד.
"אף בדיחה אינה מושלמת. היו מחקרים עם קבוצות מיקוד, שבהם השמיעו למשתתפים חמש בדיחות, ואף פעם לא היתה הסכמה של כולם שכל החמש מצחיקות, או לא מצחיקות. תמיד היה לפחות אחד שלא הסכים. זה טבעה של קומדיה, היא מאוד אישית. כמו בכל דבר אחר, גם בקומדיה יש חוקים שעליך לפענח. אני כבר פיענחתי אותם מזמן.
"כשמישהו שאינו קומיקאי ניגש אלי לשיחה במהלך מסיבה, אני מייד מתכווץ וחושב לעצמי, 'מה להגיד?'. אם הוא יגיד לי משהו בסגנון, 'נכון שהאוכל נהדר?', אני אחשוב איך אדם נורמלי היה מגיב לזה. כי אם אענה את התשובה שעולה בראשי, 'כן, אבל ממילא כולנו נמות, אז מה משנה?', הוא פשוט ישתנק.
"אז אני מנסה לעשות חיקוי של אדם נורמלי שמדבר על אוכל או על פקקי תנועה ומזג האוויר. אני מקשיב למה שהאנשים אומרים ופשוט חוזר על דבריהם, למרות שאני לא באמת מבין אותם".
הוא אומר שהקומדיה היא שמנחה אותו, יותר מהדחף לחדשנות ולפריצת גבולות, כפי שעשה עם "סיינפלד" ועם תוכנית האירוח האינטרנטית שלו, "קומיקאים במכוניות שותים קפה", שעונתה השישית הסתיימה ביולי והיא חודשה עד 2019.
"עבורי, ועבור כל אמן, זה בעצם ניסוי מדעי. אתה מייצר משהו ובוחן אותו על אנשים, לראות אם אוהבים אותו. ויש משהו בקומדיה, כי כשאתה מצחיק מישהו, אתה מרגיש שהפכת את העולם למקום קצת יותר טוב. זה שווה את המאמץ".
ג'רום אלן סיינפלד נולד לפני 61 שנים לזוג הורים יהודים - קלמן, שמשפחתו היגרה לארה"ב מאוקראינה, ובטי, שהוריה סלים וסלאה חוסני הגיעו מחאלב שבסוריה בתחילת המאה ה־20. אביו נפטר לפני שלושים שנה, בגיל 67, אחרי שהעביר את חייו בניהול עסק קטן לייצור שלטים לבתי עסק פרטיים. אמו, שחגגה השנה יום הולדת 100, היתה עקרת בית וטיפלה בג'רי ובאחותו קרוליין, המבוגרת ממנו בשנתיים ומשמשת כיום כמנהלת האישית שלו.
"הוריי לא הסתובבו בחוגים חברתיים וחינכו אותנו ללא חוקים והגבלות", סיפר בעבר למגזין "טיים". "כשאמרתי שאני רוצה להיות קומיקאי, הם ענו בפשטות, 'בסדר, אז נצפה לשמוע עליך ביום מן הימים'.
"אבי היה אדם מצחיק בצורה יוצאת דופן. תמיד נהגתי להביט בו מהצד, והיום אני מרגיש לפעמים שאני מחקה אותו באופן לא רצוני, או סתם עומד בתנוחה שבה הוא נהג לעמוד.
"בצעירותי הייתי מצחיקן רק עם החברים. ליד המשפחה התביישתי. זה הביך אותי, חשבתי שזה לא מכובד. בגיל 22, כשהם שאלו מה אני רוצה לעשות בחיים, אמרתי להם שאני מתכוון להיות סטנדאפיסט. הם קיבלו את זה בהיסוס כי מעולם לא הייתי מצחיק לידם.
"אחרי מות אבי, מישהו אמר לי שזה הרגע שבו הקריירה שלי תתחיל לנסוק, כי במובן מסוים, הילד תמיד יעצור את עצמו כדי לא להתעלות על אביו בעודו בחיים. אולי זה קשור לרעיון של להיות נצחי וחסין בפני המוות. אבל מאותו רגע באמת לחצתי על דוושת הגז והתחלתי לעבוד קשה יותר".
במופע שלו הוא מספר שהוא על הבמות מגיל 21, "ותאמינו לי שהייתי איום ונורא בהתחלה. אין מזה מנוס כשאתה קומיקאי מתחיל".
הוא סיים לימודי תואר ראשון בתקשורת ותיאטרון בקולג' בקווינס ("רק כדי לשמח את הוריי"), ולקראת סוף שנות השבעים החל להופיע במועדוני סטנד־אפ בניו יורק עם קומיקאים מתחילים אחרים, שהפכו לחבריו הטובים - לארי דיוויד, ג'יי לנו, דיוויד לטרמן ורודני דיינג'רפילד, שאירח אותו בקצרה בספיישל שצילם אז ל־HBO.
"בגיל 26 קיבלתי את ההזדמנות הגדולה הראשונה שלי, כשהופעתי אצל ג׳וני קרסון", הוא מספר במופע. "אלה היו שנים שבהן המשכתי להשתפר בתור סטנדאפיסט, אז הכרתי את לארי דיוויד, שגם היה סטנדאפיסט, אבל כמובן לא טוב כמוני".
בשנים ההן הוא עדיין חיפש את עצמו. ב־1980 לוהק לגלם תפקיד אורח זוטר בסיטקום "בנסון", ספין־אוף של סידרת הקאלט "בועות", אבל לא שרד זמן רב. "הופעתי בשלושה פרקים וכל כך התרגשתי", אמר ל"לוס אנג'לס טיימס". "אלא שאז פוטרתי. מאחר שהתפקיד היה כל כך קטן ולא רלוונטי לסידרה, אז אף אחד לא טרח ליידע אותי, אפילו לא הבמאי. פשוט הגעתי ואמרו לי, 'לך מפה, בחור!'
"בדיעבד, זאת היתה אחת החוויות הטובות שקרו לי. כל כך התרגזתי מהעוצמה שבה זרקו אותי, שלראשונה התחלתי להעריך את קריירת הסטנד־אפ שלי. הבנתי שאני חייב להתמקד בכתיבה ובעבודה קשה. הייתי נחוש להיות קומיקאי מצליח, כי אמרתי שאת זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני.
"המשכתי לעשות עוד ועוד סטנד־אפ, הופעתי אצל ג'וני קרסון ובתוכנית של לטרמן. כש־NBC התחילו לגשש אצלי על כתיבת סידרה, כבר הייתי מבוסס בקריירה נוחה. הלכתי על זה במחשבה של 'יהיה מה שיהיה, לא אכפת לי'".
סיינפלד מיהר לצרף אליו את דיוויד. הקונספט שהם הציעו ל־NBC היה לקוח מחייהם - סיטקום על חייו של סטנדאפיסט, שיציג איך הוא מוצא את החומרים שלו למופע. זו גם הסיבה שהתוכנית נפתחה והסתיימה בקטעי סטנד־אפ.
"ידעתי שזה חייב להיות מבוסס על הדיאלוגים שלי עם לארי, כי תמיד כשישבנו לשוחח, היינו מאוד מצחיקים יחד, והקונסטלציה לא היתה חשובה. השילוב בינינו היה חייב להיות הבסיס הקומי".
"סיינפלד" עלתה לאוויר ביולי 1989. כבר בעונתה הראשונה השיגה שיאי צפייה יוצאי דופן, עם ממוצע של 19 מיליון צופים. המספר הוכפל בעונה התשיעית והאחרונה, הנצפית ביותר, עם 38 מיליון צופים בממוצע ומקום ראשון בטבלת הצפייה העונתית. בפרק הסיום צפו 76 מיליון אמריקנים. בלקט המיטב, ששודר גם הוא באותו ערב, צפו 58 מיליון.
הסידרה זכתה בעשרה פסלוני אמי (מתוך 68 מועמדויות), כולל סידרת הקומדיה הטובה ביותר ב־1993, פרס שבו זכו סיינפלד ולארי דיוויד. דיוויד זכה באותה שנה גם באמי לתסריטאי הטוב ביותר, על כתיבת הפרק "התחרות". "סיינפלד" גרפה גם שלושה פרסי גלובוס הזהב, כולם ב־1994 - אחד לסידרת הקומדיה הטובה ביותר, אחד לסיינפלד ואחד לג'וליה לואי־דרייפוס, שגילמה את איילין.
"סיינפלד" הפכה את יוצריה למולטי־מיליונרים. מלבד משכורות העתק שקיבלו ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד במשך תשע השנים שבהן היא היתה באוויר, הם קיבלו סכום אסטרונומי של 1.6 מיליארד דולר על זכויות הסינדיקציה לשידורים החוזרים למשך כמה שנים. מאז חודשו הסכמי הסינדיקציה, והשניים קיבלו עוד 400 מיליון.
לפני כחצי שנה, ולאחר מלחמה עיקשת עם שרתי תוכן מובילים נוספים כגון יאהו ונטפליקס, זכה גם אתר Hulu במכרז על זכויות השידור האינטרנטיות של "סיינפלד" - הפעם, בעיסקה צנועה יחסית של 180 מיליון דולר.
בשנת 2002 יצא הסרט הדוקומנטרי דל התקציב "Comedian", המלווה את תהליך חזרתו של סיינפלד למועדוני הסטנד־אפ. לפני שמונה שנים הוא הפיק וכתב לאולפני דרימוורקס את הסרט המצויר "כוורת בסרט", ואף דיבב את אחת הדמויות.
ב־2010 הפיק ל־NBC תוכנית טלוויזיה תחרותית־קומית על בעיות נישואים, שהיתה כישלון מהדהד. מדי פעם הופיע בפרסומות או בהופעות אורח אצל לארי דיוויד ב"תרגיע", ב"רוק 30" ובסדרות של לואי סי. קיי ואיימי שומר. המקום היחיד שבו ניתן לצפות בו היום בקביעות הוא הסדרה האינטרנטית שהגה עבור אולפני סוני, "קומיקאים במכוניות שותים קפה", שעלתה ב־2012 באתר Crackle.
הונו של סיינפלד נאמד כיום ב־850 מיליון דולר. סיבובי ההופעות שלו והעיסקה המתמשכת עם סוני מניבים לו עשרות מיליוני דולרים, אבל מירב הרווחים מגיעים מהתמלוגים הרטרואקטיביים לשידורים החוזרים של "סיינפלד". אגב, ב־1998 עוד ניסו בכירי NBC לשכנע את סיינפלד להישאר, תמורת 5 מיליון דולרים לפרק, אבל הוא סירב.
בעידן פוסט "סיינפלד", כל יתר כוכבי הסידרה - ג'ייסון אלכסנדר (ג'ורג'), מייקל ריצ'רדס (קריימר) וג'וליה לואי־דרייפוס נאבקו כדי לנצח את "קללת סיינפלד". לואי־דרייפוס היא היחידה שהצליחה, עם הסידרה "VEEP". גם לארי דיוויד, היוצר־כותב השותף של "סיינפלד", המציא את עצמו מחדש אל מול המצלמה ב"תרגיע" הפופולרית של HBO.
את סיינפלד זה בכלל לא העסיק, וכשנשאל פעם על הנושא, ענה בקצרה: "לגבי הקללה הזו כביכול, אני רק יכול לומר שאני אוהב דברים שנקראים על שמי".
במופע שלו הוא אומר: "אנשים ברחוב תמיד שואלים אותי, 'הי, מה עם ג'ורג'? ואיליין? וקריימר?' ואני מסביר להם שאלו דמויות מהטלוויזיה. אני אמנם עדיין ג'רי כשפוגשים אותי ברחוב, אבל הם פיקטיביים לגמרי. אני מבין שאוהבים את הסידרה, אבל לא צריך להיסחף".
"בתשע השנים של הסידרה נתתי את כל מה שהיה לי", אמר ל"לוס אנג'לס טיימס". "לא יכולתי לחלום על מסע טוב יותר. היה לי הכל. עשיתי את הסידרה שרציתי עם האנשים שרציתי, ואני נהניתי יותר מכולם. אם לומר את האמת, סיימתי את התקופה ההיא די מסודר בחיים. הייתי יכול לבחור לעשות את כל אשר על רוחי, אבל הכי הרבה רציתי לשוב לבמה, כבר 15 שנים שזה מה שאני עושה הכי טוב. כן, עברו 15 שנים, מאוד קשה לקלוט, כי הפרצופים הצעירים של כולנו עדיין מופיעים מדי ערב על המסך.
"אחרי הסידרה, לעשות הופעות סטנד־אפ הפך קל בהרבה. בסוג כזה של מופע, עם קהל שראה אותי בעבר או כאלה שבאים לראשונה, המפגש הפשוט עם הצופים הוא זה שמספק לי את ההנאה בכל פעם מחדש. להיות קומיקאי זה כמו להיות רוצח: ככל שאנשים סביבך ינסו להניא אותך ממה שאתה עומד לעשות - כך אתה רק תרצה בזה יותר.
"רף האינטליגנציה של הקהל כיום גבוה. אנשים ניגשים אליך ואומרים, 'זאת בטח עבודה מאוד קשה'. זה לא באמת כזה קשה, אם אתה יודע את העבודה. זו עבודה די כיפית וקלה.
"מעולם לא הייתי בנבכי התעשייה, תמיד נשארתי אאוטסיידר כי שמרתי על אותם חברים במשך 35 שנים. אני מבלה עם אותם אנשים, משוחח על אותם נושאים, והחיים שלי לא שונים משהיו בעבר. הם אמנם טובים יותר ברמה החומרית, אבל אני ממש לא מתנהל אחרת. אני עדיין מתרועע עם קומיקאים ועובד על בדיחות".
סיינפלד של המילניום החדש הוא אותו ג'רי מהטלוויזיה, רק מעודכן יותר. שיער הפדחת נסוג, והוא העלה מעט במשקלו, אם כי זה לא מאוד ניכר על המטר ושמונים שלו. מדי פעם הוא מגיח לראיונות בתוכניות הלייט־נייט העכשוויות, או נראה במשחקי הבייסבול של הניו יורק מטס ובמשחקי הכדורסל של הניו יורק ניקס. יש לו אוסף מכוניות מפואר, שאותן הוא מאחסן בכמה חניונים ברחבי ניו יורק.
בימי ההצלחה של שנות התשעים היה סיינפלד צמוד לשושנה לוונסטיין, שאותה הכיר כשהיתה בת 17. פער הגילים ביניהם, 21 שנים, סיפק לא מעט עניין לצהובונים. אחרי ארבע שנים הם נפרדו.
ב־1999, שנה לאחר ירידת הסידרה, הוא נישא לג'סיקה סקלאר, גם היא יהודייה, שאותה פגש במכון הכושר שבו התאמנו שניהם. ג'סיקה, שצעירה ממנו ב־17 שנים, היתה אז נשואה טרייה בת 28, וזרקה את חתנה לטובת סיינפלד מייד אחרי ירח הדבש.
"חיכיתי עד גיל 45 כדי להתחתן, כי הייתי צריך כנראה תסביכים אישיים חדשים בחיי", מספר סיינפלד לקהל. "ואם להיות כן - תמיד אהבתי את התסביכים האלה, והיה קשה להרפות.
"בתור אדם נשוי אתה תמיד שופט רווקים, כי אתה בטוח שהם פתטיים, והחיים שלהם חסרי עניין. וזה בסדר גמור. כשהייתי רווק, שפטתי זוגות נשואים שהם פתטיים והחיים שלהם חסרי עניין.
"החיים היום שונים. זוגות נשואים לא יכולים שלא להסתובב עם זוגות נשואים אחרים. יש לי אולי חברים קרובים שיש להם בת זוג קבועה, אבל זה ממש לא אותו דבר. זה כאילו הם משחקים בזמנם הפנוי עם רובה צבע, בעוד אני נלחם בשדה הקרב האמיתי. הוא מסתובב על קרוסלה בגן השעשועים, בזמן שאני נוהג במשאית עמוסה בחומרי נפץ".
לבני הזוג סיינפלד שלושה ילדים: סשה בת ה־15, ג'וליאן קאל בן ה־12 ושפרד קלן בן ה־10. הזוג מתרועע תכופות עם זוגות מפורסמים אחרים במנהטן, ובהם שרה ג'סיקה פרקר ומת'יו ברודריק, מנחת הטלוויזיה קלי ריפה ובעלה, שדר הרדיו הווארד סטרן ורעייתו הצעירה והקומיקאי כריס רוק.
הרבה בזכות שם המשפחה שנוסף לה, ג'סיקה סיינפלד (44) צברה בשנים האחרונות מוניטין כמחברת ספרי תזונה בריאה. היא הופיעה בעשרות תוכניות אירוח, כולל אצל אופרה ווינפרי, וספריה הפכו לרבי מכר.
"אשתי תמיד מאיצה בי ללכת למסיבות ימי הולדת עם הילדים", הוא מספר. "אבל בכל פעם שזה קורה, הליצן במסיבה מבקש לדבר איתי בצד על הקריירה המדשדשת שלו כקומיקאי, ולנסות להבין מדוע הוא לא מצליח להתקדם לשלב הבא. אני תמיד משיב שאני מבין ללבו.
"אני לחלוטין מבין את הקושי במעבר מלבדר ילדים בני 4 להובלה של סידרת טלוויזיה משלך, ולו רק משום שאני עברתי מסדרת טלוויזיה משלי לבידור של ילדים בני 4 במסיבות ימי הולדת. אני כבר מכיר את המסלול".
סיינפלד ביקר בישראל פעמיים. הראשונה היתה בתחילת שנות השבעים, כשהיה נער בן 15, שבא להתנדב בקיבוץ סער. השנייה היתה ב־2007, כחלק ממסע הקידום של "כוורת בסרט", ובמהלך הביקור הוא אף נפגש עם הנשיא ועם ראש הממשלה.
במסיבת העיתונאים איתו בתל אביב ביקשתי ממנו להשוות בין החוויות. "כשהייתי פה בגיל 15 ועבדתי בקיבוץ, אף אחד לא באמת התעניין בלהיפגש איתי", הוא ענה בחיוך. "כל היום הסתובבתי בשדות בחופשיות, אף אחד לא ביקש ממני חתימה ולא רצה להצטלם איתי. הניחו לי לנפשי לעבוד במטעי הבננות. אפילו לא פגשתי את ראש הממשלה.
"ישראל צמחה מאז בכל המובנים - בעסקים, באנשים, ביופי שלה. זו מדינה בוגרת משהיתה ב־1970. עדיין יש לה את הבעיות שלה, אבל ההרגשה היא שמדובר בדבר קבוע יותר, ושהיא תישאר פה לנצח. זו ההרגשה שאני מקבל כשאני כאן עכשיו.
"באמריקה אנחנו קוראים פה ושם על מה שקורה בישראל, דואגים לשלומה ולא בטוחים מה עומד לקרות, אם היא תצליח למצוא שלום וביטחון. אבל כשאני נמצא כאן, אני באמת מרגיש שהדברים ישתפרו וימשיכו להשתפר.
"אני מאוד נהנה מהמפגשים עם הציבור הישראלי. יצאתי לעשות שופינג, ואנשים ברחוב הביטו בי כאילו הייתי השמש. זה מאוד שונה ממקומות אחרים שבהם אני מבקר. בכל מקום בעולם מזהים אותי, אבל המבט שיש לישראלים בעיניים הוא מבט אחר, מאוד חם ונעים. אני אוהב את זה".
בסיומו של המופע בסנטה ברברה הקהל נעמד על רגליו ומוחא כפיים, עד שסיינפלד שב לבמה להדרן. "תודה על הכפיים, אבל אתם מבינים שבסך הכל עמדתי כמה צעדים מכאן מאחורי הפרגוד, נכון?" הוא אומר. "אבל שבו, שבו. בסופו של דבר, כולנו רוצים כל הזמן רק לשבת, להתמקם עם המרפקים על ידיות הכיסא ולנצור כל רגע מהמצב המכופף של גופנו. אני כאן היחיד שעומד, וגם זה רק כי אני מקבל כסף על עמידה (stand-up)".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם