מבמה לבמה: תחנות תרבות עם לאורה ריבלין

לקראת הופעה מיוחדת במסגרת פסטיבל הפסנתר מספרת השחקנית והזמרת לאורה ריבלין על תחנות התרבות המשמעותיות ביותר בקריירה שלה, מגיל 12 אז עלתה על הבמה לראשונה, ועד היום

לאורה ריבלין צילום: עדי אורני

הקריאה בתנ"ך שאבה אותי, הסיפורים, המקצב, השפה. אני זוכרת את אימא שלי מדקלמת פרקים שלמים בעל פה.

הייתי בת 12 כשהלכתי בלי ידיעת הורי להיבחן בהבימה בעקבות מודעה בעיתון שהם מחפשים ילדה לתפקיד הראשי במחזה של ברטולד ברכט "חזיונות סימון מאשאר". דקלמתי פרק א' בישעיהו וקיבלתי את התפקיד. אחרי 30 שנה כשעבדנו על "העלמה והמוות" עם חנן שניר וזו דמות שהולכת על חבל דק מאד בין שפיות לאי שפיות, חנן אמר לי ואני לא אשכח את זה: תחשבי עליך, ילדה בת 12 ששיחקה תפקיד ראשי ודרמטי כל כך במחזה של ברכט פה בהבימה, תחשבי עליה... היא תשמור עלייך. וזה משהו שאני נוצרת איתי.
 

לאורה ריבלין, 1958

אחי הגדול ממני ב-12 שנה למד פיסול בלונדון, פריז ופירנצה והיה שולח לי רשימות ספרים להשאיל מהספרייה. ככה התוודעתי לדוסטוייבסקי, טולסטוי וסטנדל ואחר כך צ'כוב, ופשוט בלעתי אותם. גם התחושה לקבל את הרשימה הזאת מאחי, הייתה עבורי מן סוג של מורשת כזו שעוברת מדור לדור עם המון אהבה.

הספרים עצמם פתחו בפני עולמות חדשים וגם פתח למגע או גילוי השדים הקטנים בתוכי. מאז שקראתי את "החטא ועונשו", כל פעם שאני הולכת לסרט או הופעה – אני שומרת לזמן מה את הכרטיסים. אולי אזדקק לאליבי כלשהו.

פיודור דוסטוייבסקי. ציור: ואסילי פרוב

ואם כבר הזכרתי את אחי, אני חייבת להגיע גם לילדות יותר מוקדמת, לארוחות שישי ולערבי החג אצל סבי ר' שלמה זלמן ריבלין, שהיה מלחין של חזנות והייתה לו מקהלה גדולה ששמה "שירת ישראל". גם בארוחות אצלנו בבית היו אבי ואחיו שרים זמירות, מחלקים ביניהם קול ראשון ושני ולפעמים הייתי אני מקבלת את הסולואים.

זה זיכרון מתוק שנותן לי הרבה ביטחון עד היום.

ימי ויסלר, לאורה ריבלין ושאול בסר צילום: דניאל קמינסקי

כשצפיתי בחנה מרון ב"נערת החלומות" ואחר כך בחידוש של "הוא הלך בשדות", גמלה בי ההחלטה להיות שחקנית. היה בה משהו אחר, בוטה אבל עם הרבה מסתורין, הרבה ארוטיקה ואפילו סקסאפיל.

חנה מרון צילום: רובי קסטרו

המפגש עם נולה צ'ילטון נתן לי את האפשרות לבטא את מה שאני כאן ועכשיו. ממנה למדתי לראות את מה שמסביבי, לראות אנשים, להסתכל על האפור ועל מה שבשוליים ולהבחין בצבעים החזקים שבתוך האפור הזה. ממנה גם קבלתי את זווית הראייה שהכל פוליטי חברתי. גם ההתעלמות, ההתנתקות לתוך עולמך האישי היא איזושהי אמירה פוליטית. שבמקום שאנחנו חיים אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לחשוב פוליטית וחברתית. היא גם פתחה את האפשרות להציץ לתוך עצמנו ולנסות לחיות בשלום עם הרגשות הקשים שלפעמים אנחנו מתביישים בקיומם, הפרדוקסים שקיימים בכולנו.

לאורה ריבלין עיבוד תמונה: ימי ויסלר ונעמה יוריה

מוזיקה היא משהו קיומי בשבילי. כשאני חושבת על מוזיקה עולים לי קורט וייל, ברכט, הפוגות של באך, אבל יותר מכל - ה-Doors. קשה לי להסביר למה. ואולי לא כל דבר צריך או אפשר להסביר.