ראשי » תרבות » במה

כל הסיבות להחזיר את "ביבר הזכוכית" לבמה

קשה עד בלתי אפשרי להפתיע עם נוסחה מוכרת כ"ביבר הזכוכית" של טנסי וויליאמס, אך בהפוך על הפוך מצליח הבמאי גלעד קמחי לעמוד באתגר עם הפקה נטורליסטית שדוגלת ב'פחות הוא יותר'

לכאורה, אין בהחלטה להעלות את "ביבר הזכוכית" בבית ליסין בחירה רפרטוארית יוצאת דופן. זהו מחזה קאמרי חכם ועדין, דרמה פסיכולוגית-חברתית-משפחתית כמעט בלתי תיאטרלית באופייה השכלתני ונטול המגננות – מהיצירות המצליחות והידועות של טנסי וויליאמס, המשלבת בין יסודות אוטוביוגרפיים לניסיון ליצור מונומנט אנושי עז מבע.

עוד כותרות ב-nrg:
• הדרמה הטובה בטלוויזיה - בערוץ הראשון
• הכוכב הפלסטיני: לא מוצא סיבות לחזור לארץ
• סלנג בוטה ואמירות קשות: מילון יצחק רבין המלא
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

באותה המידה שיש במכלול השיקולים שהשיבו את "ביבר הזכוכית" לבמה הזדמנות להיחשף לקלאסיקה אהובה באדרת מחודשת, קשה עד בלתי אפשרי להפתיע עם נוסחה כה מוכרת. נדמה שמדובר באתגר מושלם להצגת תיאטרון. העלילה מתארת את בית משפחת וינגפילד בתקופת השפל הכלכלי בארצות הברית, ובו שלוש נפשות אבודות למדי: האם המזדקנת אמנדה נזכרת בימי הזוהר שלה, משתדלת להכין את ילדיה למציאות אך עושה את ההפך ומנסה להחזיר את החיים, שהשתבשו כבר מזמן, לתלם; הבן טום, שמשמש כמספר, חולם על קולנוע אבל עובד למחייתו במפעל נעליים; ואחותו הקטנה לורה, צעירה צולעת ומופנמת מאוד, מגדלת גן של חיות מיניאטוריות ונרתעת מהיכרות עם מחזרים, בעוד שאמה מנסה לשדך לה גברים ולייפות את המצב. לקראת הסוף מצטרף ג'ים או'קונור, המחזר המהוגן של הבת, שכאילו נמצא מחוץ לאשליה, מביט אליה ממרחק מסוים.

הבמאי גלעד קמחי, מי שסולל את כוחו לצמרת בשבע השנים האחרונות בשורת הפקות מדוברות במיוחד ("סיראנו דה ברז'ראק", "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה", "המוגבלים" ו"אופרה בגרוש" הן כמה מהן), מטפל בטקסט באותה פשטות יומיומית שנהג ב"חתולה על גג פח לוהט" לאחרונה. אין לו כוונה להעמיד את החומר בפרשנות אחרת מהמקור (ומוזר שהוא לא ניסה לכוון את הספינה לכיוונים מודרניים) או לשים אותו בקונספציה מרחיקת לכת (עיינו ערך "חשמלית ושמה תשוקה" בהבימה ובקאמרי). קמחי עושה את מה שנהיה נדיר לעשות היום – להעמיד הפקה נטורליסטית שדוגלת ב'פחות הוא יותר'.  בדקות הראשונות מרגישים שההצגה סובלת מנוקשות וניכור שלא בהכרח מיטיבים עמה: התחושה היא ששמו פילטר כהה מדי על המחזה, וכתוצאה מכך מה שנמצא על הבמה לא ממש מתקשר עם הקהל, מה גם שהעולם של "ביבר הזכוכית" מופשט ולא קל להתחבר לשבריריות שבו. אך בהמשך משהו "מתיישר", הביצוע הופך טוטלי, הניואנסים הקטנים מתבלטים וההתרחשות שנגלית משמרת את הפיוטיות לצד קור הרוח. הריחוק המושכל פשוט עושה את שלו.  במרכז עומדים כל הזמן ארבעה שחקנים מצוינים: יונה אליאן-קשת, שהיא אמנדה מדויקת ואריסטוקרטית. המניירות המוכרות והחביבות שלה מתיישבות לא רע עם הדמות המטיפה והמעיקה מחד והמרחמת והמגוננת מאידך. נדב נייטס הוא שחקן מחונן בהבעת רגשות, המקפל בדמותו זרות בלתי מפוענחת והרבה זעם אצור. גל אמיתי כג'ים סמכותי ומעניין, מצליח לגאול לרגע את השלושה מייסוריהם. ולבסוף, בבחינת מים שקטים חודרים עמוק, נטע גרטי המשובחת כלורה. במשחק קטנטן ומהורהר היא מביעה המון, וזה לא מובן מאליו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...