תערוכה מאשימה: שכחנו את רבין, סלחנו לרוצח
צילום של בנימין נתניהו מזכיר את החיוך המתריס של יגאל עמיר, דמות ישראלי זחוח המונע כמריונטה של הקפיטליזם ושתי כרזות שטוענות כי שכחנו וגם סלחנו, הן רק חלק מהיצירות הנושאות ביקורת חברתית חריפה בתערוכה של המכון הטכנולוגי בחולון
"לא נשכח ולא נסלח", הכרזה הנודעת של המעצב דוד טרטקובר (מ-2007) על רקע תמונותיהם של רבין (לא נשכח) ונתניהו (לא נסלח), ובתחתיתה תאריך הרצח (4 בנובמבר 1995), הייתה לאחד האייקונים הנודעים של רצח ראש הממשלה יצחק רבין.עוד כותרות ב-nrg:
• הישרדות ישראל היא בושה
• סדרה ישראלית ברמה של רשת HBO
• ליידי גאגא: למה כמעט הפסקתי לעשות מוזיקה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עשרים שנה אחרי הרצח בכיכר, טרטקטובר ולהב הלוי (שיציג 14 כרזות שעיצב בתערוכה מיוחדת בספריית בית אריאלה) מחקו בקווים שחורים את הכיתוב "לא נשכח ולא נסלח" ובמקום התאריך ההיסטורי מופיע הכיתוב "20 שנה לרצח".
אלה הן שתים מתוך עבודותיהם של 55 מעצבים ואמנים המשתתפים בתערוכה "אחרי עשרים שנה: עיצוב, זיכרון, רבין" בפקולטה לעיצוב HIT מכון טכנולוגי חולון, שאוצרת הדיקנית פרופ' דנה אריאלי. פרופ' אריאלי היא גם העורכת של הספר, הנלווה לתערוכה ונושא את אותו השם.
"החברה הישראלית ידועת טראומות. לרוב יש קונצנזוס בעיצוב הזיכרון של טראומה. לא כך הדבר כשמדובר ברצח רבין שהוא אירוע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל", קובעת אריאלי. "לא כל הציבור סבור שמדובר בטראומה. יש אנשים שיש להם אינטרס לשכוח ולהשכיח. ואפילו ביום שהוגדר בחוק כ'יום הזיכרון לרבין' (יב' בתשרי) מורגש שחלק מהדוברים משלמים מס שפתיים".ולא רק הפוליטיקאים. פרופ' אריאלי טוענת שהחברה הישראלית סובלת מאמנזיה בכל הקשור לרצח רבין. "מצד אחד מדובר במנגנון הישרדות הכרחי ומאידך העובדה שהמערכת הפוליטית וחלקים בחברה שכחו את הרצח ולא הפנימה את הלקחים יש לכך השלכה מהותית על קיומנו כאן".
וכשאלה שוכחים, קהילת היוצרים והאמנים, שפועלת בשונה מלוחות הזמנים של פוליטיקה ותקשורת, דווקא זוכרת את הרצח ועושה זאת עם מגוון יצירות גדול המציע נקודות מבט שונות על הרצח, ונעה במנעד רחב של תמות כמו הסתה, חרדה, אובדן דרך, שבר, קץ הציונות ועוד.
התערוכה תושק במעמד דליה רבין, ביום רביעי ה-4 בנובמבר בשעה 19:00 בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי HIT, והיא מוקדשת לקשרי הגומלין בין עיצוב ואמנות לבין חברה ופוליטיקה ועוסקת בדרך בה משתקף רצח רבין ביצירות, בהשתתפות מעצבים מתחומי התקשורת החזותית, עיצוב תעשייתי, עיצוב תכשיטים, צלמים, אדריכלים ואנשי קולנוע, הנוגעים בחמש פרספקטיביות עיקריות לרצח: דמותו של הנרצח, יצחק רבין, האלימות שנכרכה בזירת הרצח, המתנקש, המקום הישראלי וחוויות הטראומה המתלווה אל האובדן שכרוך ברצח.
ירון שיין (jew boy) ראש המחלקה לתקשרת חזותית בויצ"ו משחזר את הרצח בעבודת וידאו המתבססת על הצילום היחיד ש'מתעד' את הרצח, שצולם באמצעות מצלמת חובבים מאחד הגגות בקרבת הכיכר.
העבודה מסתמכת על הסאונד של יגאל עמיר מהשחזור, וצילום של הבזקי הקליעים מהצילום המקורי, בעזרתם בורא המעצב, מציאות בשפת האנימציה המשחזרת את הרצח. "כידוע, היעדר תיעוד של הרצח על ידי אמצעי התקשורת ההמונית הביא לשגשוגה של תיאוריית הקונספירציה", מסבירה אריאלי.
העבודה "שירים שעוד ניתן להכתים" של עידו ברונו, מתייחסת אל אחד הצילומים הנוראים של מעשה הרצח: הדף המוכתם בדמו של רבין, עם מלות השיר "שיר לשלום" שנמצא בכיסו לאחר שנורה. בתהליך היצירה ברונו בודד את הכתם על הדף ובחר להניח אותו על שיר של המשורר הערבי ישראלי טהא מוחמד עלי ושל שבעה שירים נוספים של משוררים יהודים ישראלים היוצרים הצצה אל השירה הישראלית.
"החדשנות בעבודתו של טרזי מתבטאת בבחירת השולחן שמזוהה עם ליבת העיצוב התעשייתי, ובשחזור הרצח, שלא תועד וכאמור הוליד את תיאוריות קונספירציה בדבר זהות הרוצח. הבחירה של טרזי לעצב את הרוצח והנרצח כצלליות עטויות גלימה יוצרת זיקה ברורה להקשרים התיאולוגיים של מעשה הרצח", מסבירה אריאלי.
תמיר שפר תלה על חוט את דמותו המתבהמת של הישראלי הבורגני שבע הרצון והזחוח ששקוע בעצמו ומונע כמריונטה של הקפיטליזם, מתעלם לגמרי מהשינויים שעוברים על החברה בעקבות הרצח. את הדמות שיצר אפשר למשוך בחוטים שהם תחליף לאיברי המין של הדמות, כשידיה ורגליה מונפות לצדדים. "עבודה שבאה לבטא את ההתעלמות המוחלטת מהשאלות שעולות בעקבות הרצח של ראש הממשלה", מסבירה אריאלי.
מרתקת העבודה של צמד האנימטורים גלנדון ואיזלבה, שמתארים את שחזור הרצח, באמצעות הקליע שמפלח את גופו של רבין, יוצא מהטלוויזיה בסלון ועובר גם בגופם עם שובל הדרך שעובר איתו.
חמש עבודות בתערוכה מוקדשות לתיאור הרוצח ובהן עבודה שנוצרה בסמיכות לרצח של האמן ניר הוד, ובמרכזה צעיר חובש כיפה תלוי על חבל בכלא. "פסיפס יהודי" של חנן שלונסקי מתארת צעיר מזרחי עם כיפה ואקדחו השלוף יורה קדימה.
דניאלה קופלר התמקדה בספר הילדים המיתולוגי "הבית של יעל" (מאת מרים רות) כדי לתאר את השפעת הרצח והשינויים שעוברים על הבית הישראלי.
מתחום האדריכלות משתתפת בתערוכה עבודתו של ניני ורשבסקי "בית קברות לבתים כואבים". בראיון לספרה של פרופ' אריאלי, סיפר ורשבסקי כי בעת ההיא היה סטודנט בבצלאל בירושלים. ולמחרת הרצח גילה כי מישהו ריסס בצבע שחור את מכוניתו ובמיוחד את הסטיקר עם המלה "שלום" שהיה מודבק עליה. "חיפשתי עדים, אך למעשה היו רק בתים שוממים מסביבי", אמר. ורשבסקי יצר בית מעץ שלקח מהמכולה שהביאה את חפציו מפאריס והשתמש בצבע השחור בו רוססה מכוניתו.
פרופ' דנה אריאלי היתה בלונדון, חולה בדלקת ריאות חריפה, כשנודע לה על רצח רה"מ, והיא חשה צורך דחוף לשוב לארץ. בשנת 2005 במלאת עשור לרצח רבין, ולאחר מפגש עם עשרות יוצרים ואמנים הוציאה אריאלי את הספר "יוצרים בעומס יתר – רצח רבין, אמנות ופוליטיקה". את רוב הספר הנוכחי שמלווה את התערוכה במלאת 20 שנה לרצח, אריאלי כתבה בכיכר רבין.
"בניגוד למערכת הפוליטית ששכחה את הרצח הזה ולא הפנימה את הלקחים, דווקא קהילת היוצרים היא שזוכרת את הרצח ולכן החלטתי לחזור ולעסוק בנושא" היא אומרת.
מרבית, שלא לומר כולן, העבודות בתערוכה הן מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
"הפצתי קול קורא לקראת התערוכה בכל מקום שרק אפשר. אז נכון, אין בתערוכה עבודות שהן פרו יגאל עמיר, אבל יש עבודות ביקורתיות כלפי רבין והשמאל שגובל כמעט בהלקאה עצמית. יש גם בקרבנו אנשים שעדין קשה להם לסלוח לרבין על מדיניות 'נשבור להם את העצמות' מהאינתיפאדה הראשונה.
"אני מקווה שאנשים יבואו לתערוכה, ושואפת להביא את כל הקבוצות החברתיות למכון הטכנולוגי כדי לפתוח בדיאלוג בנושא. רצח רבין והזיכרון שלו אינו עניין של השמאל בלבד. מדובר באירוע טראומתי של כל אזרח בישראל, אבל לצערי יש בארץ מוסדות רבים שמתעלמים ממנו".
תפתח ב-4 בנובמבר 2015 בשעה 19:00
בגלריה ויטרינה ע"ש ג'וליה מזרחי בפקולטה לעיצוב HIT
שעות פתיחה התערוכה: א-ה שעות 10:00-17:00
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם