שמעון בוסקילה לבת דודה מאיה: די לבלבל במוח
כילד שהתייתם מאמו, שמעון בוסקילה נדד בין בתי הסבתות כי פחד מהבדידות. כמוזיקאי עולה הוא כתב לאחרים, אף פעם לא סולו. רק עכשיו, רגע לפני גיל 50, הוא החליט שעכשיו הגיע הזמן למופע שכולו שלו. לבת הדודה מאיה הוא מבקש למסור שהגיע הזמן להפסיק להתלונן, ולהתחיל ליצור מוזיקה טובה
כבר 16 שנה ששמעון בוסקילה חי בתל־אביב, אבל אי אפשר לומר שהוא הפך לתל־אביבי. הוא גר בדירה יפה ומוארת בצפון רחוב דיזנגוף, אבל אוהב לאכול בעיקר בפלאפל השכונתי. הוא הופיע לצד שלמה ארצי בכל רחבי הארץ, אבל השתדל לחזור בסופי שבוע לחברים בעיר הולדתו נתיבות.
עוד כותרות ב-nrg:
• עסק שחור: הרדיו שמירי רגב לא הייתה מממנת
• לא מה שחשתבם: למה רובין וויליאמס התאבד?
• דוגמניות נאבקות בבוץ: בשביל זה יש ריאליטי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בורג מרכזי בתעשיית המוזיקה הישראלית, אבל לא תמצאו אותו באירועים מיוחצנים ובהפקות נוצצות. הוא יודע שלולא המעבר לעיר הגדולה כנראה לא היו שומעים עליו מחוץ למחוזות הדרום, אבל עדיין לא נותן לעצמו להיטמע לגמרי ברעש של תל־אביב.
כמו באוכל, ככה גם במוזיקה. הפתיחות של בוסקילה והנכונות לאפשר לעצמו לזרום עם הרוחות הנושבות אבל לא להיסחף לגמרי, הן אלה שהופכות אותו לאחד האמנים היותר מעניינים בישראל. מוזיקה מרוקאית, מקצבי פופ, רוק כסחני וגיטרות נוגות – כולם משתלבים אצלו באופן הרמוני וטבעי, כאילו היצירה הזו הייתה כאן שנים ולא הורכבה מאוסף של כיוונים מוזיקליים שונים בתכלית.אולי זה מה שמאפשר לאלבום הסולו השלישי שלו, "למה לי", להתקבל באהבה ולהגיע לקהלים מגוונים יותר מבעבר. אף שבוסקילה שר בערבית, ולא מעט מהשירים שלו הם להיטי רחבות ריקודים שיכולים בקלות למקם אותו בז'אנר הפופ המזרחי ("למה לי", "איך את לא רואה"), איכשהו הוא הצליח למתג את עצמו כזמר ישראלי לכל דבר. בהופעות שלו אפשר למצוא אנשים מכל המגזרים והעדות, ולאו דווקא כאלה שאפשר לצפות שהוא יהיה הלחם והחמאה שלהם. בוסקילה מרגיש בתזוזה, ובהחלט שמח עליה. "נכון, יש כאלה שעדיין מתייגים את המוזיקה שלי כמזרחית, אבל בהופעה בהיכל התרבות היו חמישים אחוז אשכנזים וחמישים אחוז מזרחיסטים", הוא ממפה את הקהל שלו. "וזה מדהים. אין אצלי איפה ואיפה. אין דת, לאום, גזע. בשבילי כולם בני אדם - לא משנה לי מי אוהב אותי, אני מכבד ומעריך את כולם ושמח שזה מתרחב. זה לא מובן מאליו".
אולי לא מובן מאליו, אבל עד כמה מדובר במהלך מודע?
"אני בנאדם שאוהב לשלב כל מיני סגנונות, ומצד שני במוזיקה המזרחית מדובר בסאונדים מאוד ספציפיים. המחשבה המקובלת היא שאם אתה לא משתמש בסאונדים האלה, אנשים לא יקומו לרקוד. אני לא חושב ככה. בסגנון הזה מסתכלים גם יותר לכיוון חתונות ובר־מצוות, שזה דבר יפה בעיניי - כל החיים הופעתי באירועים, ואני מת על זה - אבל צריך גם לעשות באלאנס מבחינת המוזיקה. אני מאוד רב־גוני, ואם אין רב־גוניות זה לא מאתגר אותי. את מה שכבר עשיתי אני לא יכול לשחזר שוב עם טקסט אחר, כי זה משעמם אותי ואני מתבאס על עצמי".
אחרי כמעט שלושים שנה בעסקי המוזיקה, כולל הופעות משותפות עם שלמה ארצי ושירי מימון, רק עכשיו יוצא בוסקילה לסיבוב הופעות ראשון משלו. על הבמה הוא משלב בין השירים שלו ללהיטים שהלחין לאחרים ("הייתי בגן עדן" לשרית חדד, "שיר תקווה" למירי מסיקה, "עד סוף העולם" לחיים משה ויואב יצחק, "כמה אהבה" לקובי פרץ ועוד). העיכוב הממושך בהעלאת המופע האישי שלו היה מתוכנן לגמרי. "רציתי ליצור רפרטואר. כשיש רק להיט אחד זה מבאס להופיע, והיום הופעות הן מרכיב מרכזי בקריירה של אמן. תעשיית המוזיקה השתנתה, אנשים כבר לא ממש קונים אלבומים, אז צריך מופע רחב, עשיר, וכל השירים שכתבתי לאחרים מעבים מבחינתי את המופע.
"אני שומע אנשים אומרים בזמן ההופעה - 'רגע, זה שלו? גם זה שלו? איזה שירים'. הקהל שר יחד איתי, וזה הכי כיף. אין ספק שהמהלך הזה מצריך הרבה סבלנות ואורך רוח. גם אם יש לך שני להיטים באלבום, אתה יכול לאבד את זה בסופו של דבר. ואם האלבום הבא פחות טוב, מה תעשה? אני חושב לטווח ארוך, לא למרחקים קצרים. כשאתה רץ למרחקים ארוכים, אתה רואה הרבה דברים יפים".
גם זה שלו:
את סיבוב ההופעות החדש הוא בחר לפתוח במקום שבו עשה את הצעד הראשון בריצה הארוכה – העיירה נתיבות. "היה מדהים. משפחה, חברים, כל האנשים שגדלתי איתם. זה היה גם קצת מוזר - הילדים שהיו יושבים איתי על הברזלים ועושים שטויות, בסופו של דבר אני מופיע מולם - אבל גם מאוד מרגש".
בסינגל הראשון שיצא מהאלבום, "עכשיו אני חוזר", שר בוסקילה על אותם חברי ילדות. "הילדים בתחנה תופסים עוד טרמפ להתרחק/ מהפשטות המביכה הם עוד חולמים להתנתק/ אני פורס את הידיים עם העבר להתחבק". דרך ארוכה עברה עליו מאז אותה מבוכה ורצון להתנתק, ועד החיבוק עם העבר. ממקום יותר שלם ובטוח בעצמו, הוא מסוגל היום להסתכל על מה שהיה, ולהתמודד עם הטוב ועם הרע. "כשהיינו ילדים קטנים לא היה מה לעשות בנתיבות. עיירת פיתוח, משעמם. היום זה כבר אחרת, אבל לפני שלושים שנה לא היה שום דבר. היינו יושבים על הברזלים במרכז כל היום. אז מה היינו עושים? שמענו על הופעות של תיסלם, בנזין ועוד כל מיני להקות בתל־אביב, והתחלנו לתפוס טרמפים כדי לברוח מהעיירה ולהגיע להופעות, להתנתק לכמה שעות".
המבוכה שאתה שר עליה היא רגש קשה יותר משעמום. התביישת?
"לא, המבוכה הזאת לא אומרת שהמקום שגדלתי בו הגעיל אותי. זה לא הרצון של לברוח ולא לחזור לשם. המבוכה היא ממצב שאין מה לעשות, ואנחנו רק רוצים לברוח, לנשום אוויר, לצאת לבלות. לא היה מה לחפש בנתיבות, והיו לנו חלומות. כבר מגיל צעיר חלמנו להגיע לתל־אביב ולמרכז. בסופו של דבר כל מה שחלמתי התגשם - לגור בעיר הגדולה, לעבוד בתעשיית המוזיקה – אבל מרגע שהגעתי לתל־אביב תמיד אמרתי שאני גאה בנתיבות, ולעולם לא אשכח מאיפה באתי. ועובדה, היה לי חשוב לפתוח את המופע במקום שבו גדלתי וחונכתי, ושממנו מגיעים כל החברים שלי".
היום הילדים בפריפריה יכולים לחלום רחוק?
"תלוי איפה, יש פריפריות ויש פריפריות. בסופו של דבר אין מה לעשות, בשביל חלומות צריך לשלם מחיר, והמחיר זה לעזוב. בואי לא נהיה צבועים. בנאדם שרוצה להיות מנכ"ל, זמר, שחקן, דוגמן - לא יכול להישאר בפריפריה, כי אין לו מה לחפש שם.
"כשהתחלתי להופיע עם שלמה ארצי, הבנתי שאי אפשר לשלב קריירה מוזיקלית ולהישאר לגור בנתיבות, עם כל האהבה שלי לעיר. בהתחלה ניסיתי, וזה עלה לי בחודשים של נסיעות באוטובוסים, כי רישיון לא היה לי. לאט־לאט התקדמתי עד ששכרתי בית בדרום תל־אביב. להגיד שהיה לי קל? לא היה קל, כי אני רגיל למנטליות של נתיבות, ולקח לי שנתיים להתרגל למנטליות אחרת. אז נכון, אני לא שוכח מאיפה באתי, אבל בשביל לצמוח ולהתקדם צריך לעזוב".
לא רק את הפשטות המביכה היה בוסקילה צריך להשאיר מאחור, אלא גם סיפור משפחתי לא קל. בגיל 9 וחצי התייתם מאמו, שבערב שבת נפטרה במפתיע מהתקף לב, לנגד עיניו של בנה היחיד. הטרגדיה הזו שינתה את חייו מן הקצה אל הקצה. "הייתי ילד אחר, לא ילד רגיל", הוא נזכר. "ילד הרי גדל עם הורים, יש לו כתף לבכות עליה, יש לו גב תומך. לי לא הייתה אמא שתבוא ותלטף לי את הראש כשמישהו מרביץ לי או כשקורה משהו בבית הספר. לכן הפכתי לאדם מאוד סגור ומופנם".
הוא נדד בין הבית בנתיבות לבין בתיהן של שתי הסבתות, באופקים. "היה לי בית, אבל הייתה גם הרבה בדידות. תמיד חיפשתי איפה להיות, איפה לשבת, רק כדי לא להיות לבד. פחדתי מהלבד. לא הבנתי בעצם מה קרה".
הקשר עם אביו לא היה פשוט. "הוא היה אלכוהוליסט. אין מה לדבר עם בנאדם ששותה. בבוקר ובצהריים עוד אפשר היה לדבר איתו, אבל בערב אין עם מי". בשנת 99' נפטר האב, לא לפני שהספיק להתפייס עם בנו. "שנים לא דיברנו. הוא היה איש קשה וגם אני הייתי איש קשה. יום אחד קיבלתי טלפון. אמרו לי שהמצב שלו רע מאוד והוא בבית חולים. הגעתי לשם, לא ידעתי מה להגיד ומה לעשות. נכנסתי, אני רואה חדר חשוך, אין אנשים. אבא מסתכל עליי, אני עליו. מתקרב עוד צעד, מסתכלים אחד על השני, ולאט־לאט היד שלי בתוך היד שלו והוא מחזיק לי אותה חזק. מה שלא דיברנו במשך שנים, דיברנו אז דרך הידיים והעיניים".
בדיעבד, היית רוצה לסלוח לו מוקדם יותר?
"בכל מקרה אבא זה אבא, אבל זה היה מאוד מורכב. הוא היה סוג של צ'ארמר - הספיק להתחתן שלוש פעמים ואפילו רצה פעם רביעית. בשלב מסוים הוא התחתן עם מישהי שהייתי מסוכסך איתה, והחליט לוותר עליי. זה בסדר, השלמתי עם זה, אבל כשאבא נפטר כעסתי על כל העולם. אחרי הלוויה עישנתי קופסה שלמה של מרלבורו. יושבים שבעה ואני מחליט לפתוח שיחה עם אלוהים: אתה יכול להסביר לי מה הולך פה? גם אמא וגם אבא?
"יום למחרת אני מקבל טלפון מההפקה של שלמה ארצי, שהשיר 'עלש' שהקלטנו יחד יוצא עוד שבועיים כסינגל לרדיו. משם הקריירה שלי צברה תאוצה. אז היה בי כעס, אבל בסופו של דבר צריך להמשיך קדימה. אלוהים מצד אחד לוקח ומצד שני נותן. הוא לקח את ההורים שלי, אבל הוא גם פתח לי את הדלת להצלחה. הוא בעצם אמר לי - אתה לא לבד, אני אתך".
אבל עוד לפני הסלחנות והקבלה שבאו עם השנים, היה ילד קטן ויתום מאם שניסה למצוא את מקומו בעולם, והמוזיקה מילאה אצלו את החלל העצום שנוצר. "הייתי מתופף על מה שאת לא רוצה, על כל הסירים בבית. סבתא שלי הייתה מתחננת שאשחרר לה סיר אחד כדי לבשל את הדגים לשבת", הוא צוחק.
בגיל 12 קנה לו אביו מערכת תופים. בוסקילה היה נוסע לתחנה המרכזית בבאר־שבע, לחנות "ג'קי תקליטים", ושם קונה תקליטים של קווין, לד זפלין ועוד אמנים ששמע ברדיו ואהב. אחר כך היה חוזר הביתה, שם תקליט בפטיפון, ומנסה לחקות את מהלכי התופים בשירים. מעולם לא למד מוזיקה באופן מסודר. גם על גיטרה הוא לימד את עצמו לנגן. בלי לדעת תווים, רק הרמוניה משמיעה.
לצה"ל התגייס כשרפול ביטל את הלהקות הצבאיות. את השירות עשה כג'ובניק בפיקוד דרום ("קל"בניק, חוויה נחמדה בסך הכול"). כל הזמן הזה המשיך לנגן, ואחרי השחרור הקים את להקת "סהרה", שאיתה הוציא שני אלבומים. "עשינו מוזיקה מרוקאית אבל פחות אותנטית ויותר מודרנית, וגיליתי שאני מתחבר לזה. אחר כך התחלתי להתחבר למוזיקת עולם".
רק בנקודה הזו העז לצאת מעמדת המתופף או הגיטריסט ולשיר. "לא ידעתי שאני יודע לשיר. הייתי מנגן ושר פה ושם, אבל שרתי כמו אמריקני או אנגלי. ידעתי שאם אני רוצה להיות זמר, אני צריך להביא את עצמי, לתת משהו שמייחד אותי. עם השנים זה יצא לבד. במקביל הרוקנ'רול והפופ התחילו לדעוך, ואני מת על רוק ופופ, אבל אני רציתי להביא משהו אחר".
מתקופת הנדידה בין אופקים ונתיבות יצאו לו גם כמה דברים טובים. הסבתות, שלא דיברו כלל עברית, שוחחו איתו רק במרוקאית, וכך למד לדבר את השפה באופן שוטף. אף שנולד בארץ, עד היום הוא לא כותב שירים בעברית, אלא רק במרוקאית. רק שם הוא מרגיש בנוח לבטא את עצמו ואת הרגשות שלו. "אמנם אני לא יודע לכתוב טקסטים בעברית, אבל אני כן יכול לזהות אם הטקסט טוב או לא, ואני יודע שבעברית אני לא כותב טוב. אני לא יודע להיות גם חשמלאי, גם מכונאי וגם צבָּע".
מחסום השפה לא מנע ממנו לכתוב להיט ישראלי ששילב עברית וערבית - "עלש". "עשו עליי איזו תוכנית דוקומנטרית בערוץ 2, ושלמה (ארצי) נתקל בה באחד השידורים החוזרים. הוא נדלק על השיר, הקלטנו אותו ביחד והשאר היסטוריה". הדואט הושמע אינספור פעמים ברדיו, ובוסקילה הצטרף לסיבוב ההופעות של ארצי וליווה אותו כזמר במשך חמש שנים, עד 2005. "הייתה תקופה יפה. הייתי ילד מנתיבות והוא זרק אותי למים עמוקים, לאמצע הים הוא זרק אותי. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאני צריך לקחת את זה לא בשתי ידיים, אלא במאה ידיים. אלוהים לא מחלק הרבה סוכריות, הוא מחלק סוכרייה אחת".
ובוסקילה ידע לנצל את הסוכרייה שקיבל. "בתקופה ההיא לא היה 'כוכב נולד', 'דה וויס' או 'אקס פקטור'. שלמה, עם כל הכבוד שהוא גדול וענק וכמו אבא בשבילי, הפרסום מההופעות איתו לא משתווה לארבעים אחוז רייטינג שאנשים קיבלו בתוכניות הריאליטי המוזיקליות. היה אצלו סוג אחר של רייטינג, וגם את זה צריך להעריך, אבל השאלה היא איך אתה מנווט את הקריירה שלך, ואני ידעתי למנף את זה בעבודה קשה. רק ככה מצליחים, אין פה קיצורי דרך. הכי קל היה להישאר בתוך החיבוק של שלמה ארצי, אבל צריך להבין שיום אחד זה ייגמר. בסופו של דבר שלמה יעלה מופע חדש ויגיד לי 'מיצינו'. ובאמת מיצינו. אז תודה לשלמה על חמש שנים נפלאות, אבל הבנתי שאני צריך להמשיך הלאה ולהוציא אלבומים משלי".
כשהוציא את האלבום הראשון שלו, "מחפש חבר קרוב", בוסקילה היה כבר בן 37. עד אז הספיק כאמור לכתוב עשרות להיטים לזמרים מוכרים, מה שעזר לו להתבסס כלכלית. "אפשר להתפרנס יופי מתמלוגים, וזה מה שאפשר לי להתפתח לאט ובזהירות מבחינת הקריירה שלי. אני אוהב לעשות דברים לאט־לאט, צעד אחרי צעד. כי אם אני עושה הכול בבת אחת ואין לי אתגר, זה מבאס".
היום הוא כבר לא כותב שירים לאמנים אחרים. "בתחילת הקריירה לא ידעתי אם אני בכלל רוצה להיות בפרונט, אם לעזוב את המוזיקה או להתעקש. חייתי בתוך הפחדים שלי, אז לא היה אכפת לי להעביר שירים לאחרים. היום אני כבר צריך לחשוב על עצמי ולהתרכז בקריירה שלי. לא משנה מי יבוא אליי, אני לא משחרר".
אחרי שני אלבומים משלו, לקח בוסקילה חלק באלבום השלישי של הפרויקט של עידן רייכל, כששר את "מינהאר לי משיתי" ("מאז שהלכת") - שיר שכתב על אמו שהלכה ממנו מוקדם מדי. "בהתחלה עידן רצה לקרוא לשיר 'יא מאמא', אבל אמרתי לו שיש יותר מדי שירים עם המילה 'אמא', אז הלכנו על 'מינהאר לי משיתי'. לא הייתי בטוח איך יקבלו אותו כי כולו בערבית, אבל בסופו של דבר גלגלצ פרגנו, ואני אמרתי כל הכבוד. וואלה, אני מחזיק מהם מאז. זה שיר לכל החיים, ועד היום אני מקבל עליו תגובות מאנשים שלא מכירים את השפה והתרבות שלנו, אבל מתרגשים מהשיר ושרים אותו מילה במילה. אפילו ילדים בני 12. יש בשיר הזה סוג של ניצחון".
בוסקילה מחמיא לגלגלצ (גילוי נאות: הכותבת היא שדרנית בתחנה) שלא כמו בת־הדודה שלו, הזמרת מאיה בוסקילה. היא כזכור יצאה במתקפה על התחנה הצבאית לפני חודשים ספורים, וטענה כי מדובר בתחנה של בריונים שמדירה נשים ומנסה להעלים אותה בתהליך סיכול ממוקד. "מאיה מבלבלת במוח", יורה בן־הדוד בלי להתבלבל. "יאללה, תעשי שירים טובים! אי אפשר לעשות שיר שהוא אסיפה של שאריות משירים אחרים, צריך משהו מקורי. אנשים חיים בסרט. לא מעניין אותי שהיא בת־דודה שלי, שתהיה בריאה. עכשיו היא עושה פרובוקציה ליומיים, ומה אחר כך? את מי זה מעניין? נכון, זה מבאס שלא משמיעים אותך, אבל מה לעשות? מת העולם? ממשיכים. אמרתי למאיה: 'את לא תחזרי להיות מאיה בוסקילה של האלבום הראשון, זה קורה פעם בעשר שנים'. באלבום הראשון היא הייתה באמא של הפיק, הכי למעלה שאפשר, אבל כשנגמר הפיק זה יכול לעשות נזק.
"גם לי היו שירים שהוצאתי ולא עברו פלייליסט, כל התחנות השמיעו וגלגלצ לא. אבל לא התלהמתי ולא התבאסתי. באתי מהסיבוב, מהדלת האחורית. מהאלבום האחרון הוצאתי ארבעה סינגלים. נכנסו שניים, שניים לא הכניסו. מה, לא נגיד תודה? אלף פעם תודה רבה. מנפנפים במדיה פורסט (חברה ישראלית שמפרסמת את מצעדי ההשמעות בתחנות הרדיו – ל"ב), אבל הם לא מזיזים לי. לא מעניין מה מקום ראשון שם, אני בודק קודם כול אם גלגלצ השמיעו, כי השמעה שלהם שווה שלושים השמעות בתחנות אחרות, בלי לזלזל באף תחנה. מצד שני, גם אם אמן משודר בגלגלצ, זה לא אומר שזה יביא לו הרבה הופעות. ממש לא. צריך שירים טובים, שירים של הופעות, לא רק כאלה שמתאימים לגלגלצ".
• האמנים מגיבים למירי רגב
השבוע פורסם שמירי רגב יוזמת את פיצול גלגלצ לשתי תחנות, כדי שהמוזיקה הישראלית בכלל והמזרחית בפרט תזכה ליותר השמעות. לא מזמן הוצע גם לפקח על ועדת הפלייליסט שם.
יש צורך בצעדים כאלה?
"אני סומך על האנשים בתוך גלגלצ שהם מקצועיים ועושים הכול בשיקול דעת ולטובת המאזין. פתיחת תחנה נוספת היא לא פתרון טוב, כי יש ריבוי של תחנות. זה יהיה סתם מיותר, עוד בזבוז של כסף, וגם לא יעשה טוב לגלגלצ עצמה".
הטענה היא שהמחשבה שלהם "לטובת המאזין" לא מייצגת את העם.
"אני לא חושב. גלגלצ זו תחנה שבנויה גם על קולות החיילים וגם על קולות האזרחים, ועובדה שגם אלה וגם אלה מאזינים לה. יש לתחנה הזו אחוזי האזנה הכי גבוהים לאורך שנים, ואותי חינכו שעם הצלחה לא מתווכחים. יש שם אנשים שעושים עבודה נהדרת, הם טורחים ועובדים לילות שלמים. מגיעות אליהם כמויות מטורפות של דיסקים, ולשבת ולהאזין להכול זה לא פשוט. אני לא אוהב את טיעוני הקיפוח, מזרחי או לא מזרחי. אני מרוקאי ואני אוהב את התחנה גם אם לא משמיעים אותי".
שמעון בוסקילה, כמו שאפשר להבין, לא ממש דופק חשבון. הוא מבקר בקפדנות טקסטים שנשלחים אליו ("טל לא יורד בטיפות, זו אמנם מטאפורה אבל היא לא מספיק טובה"), ומאידך גיסא מתנהל בג'נטלמניות ובנימוס כובש. שואל לשלום המראיינת בחיוך, מציע קפה ועוגיות, מתעקש לסיים לשטוף את הכלים בכיור לפני שנתחיל, מתגלה כאיש מצחיק במיוחד שיודע לתת את הפאנץ' בנקודה הנכונה, ואפילו מלמד אותי איך להכין דגים לשבת.
"כל השבוע אני עובד מאוד קשה, אז ביום שישי אני רוצה לשבת בבית עם חברים, ולכן אני מארח הרבה. אני קם מוקדם בבוקר ומתחיל בהכנות - סלטים, דגים, בישולים. תוך שעה ורבע אני מעמיד סיר מוכן. בחיים אל תבשלי דגים יותר מדי. הם יתייבשו לך. שמים אותם על אש קטנה, הרי מה זה דגים? תוך עשר דקות הם מוכנים. את יכולה לשים כל דג, חוץ מטונה שהוא דג קשה. אם את רוצה טונה - תשימי בִּשְבַּש (הכינוי לשומר בשפה המרוקאית – ל"ב). הבשבש פותח אותו ועושה אותו רך".
תודה על הטיפ. זה נראה שאתה נהנה לארח, אבל באלבום האחרון אתה דווקא מעיד על עצמך שהיית "זאב בודד על הגגות".
"היו גם תקופות כאלה, לא תמיד הייתי מוקף בחברים. למדתי שצריך כל הזמן לשמור אצבע על הדופק. אין חברים אמיתיים, אולי רק החברים שגדלת איתם. אני צריך לשמור על עצמי. לא כי אני איזה משהו גדול - אני איש פשוט, אבל בנאדם רוצה לחיות".
קרה שנפגעת?
"ברור. אנשים התקרבו אליי רק כי אני מי שאני. שלמה ארצי, בית ספר מהלך, כבר הזהיר אותי לגבי זה. הוא היה אומר 'מי שיפגע בבוסקילה, יהיה לו עסק איתי'. היום כבר יש לי ניסיון, ואני מזהה את אלה שנוח להן להיות 'חברה של שמעון בוסקילה'. מה זה נותן לך כשאת משוויצה שיש לך חבר מפורסם? אני לא אוהב את הפוזה הזאת. זה הכי מבאס, שאין פה חברות אמיתית".
מה זה "פה"? זה משהו שקורה בעיקר בתל־אביב?
"בנתיבות זה עולם אחר, ההפך לגמרי. אנשים מכבדים".
אולי בגלל הניכור וחוסר האמון, בוסקילה עוד לא מצא את האחת. לחבר שנכנס לרגע הוא מספר על מישהי חדשה בחייו, אבל כשאני מתעניינת לגבי יעדים שסימן לקראת הגיעו לגיל 50 בשנה הבאה, בוסקילה לא מציין הקמת משפחה כחלק מרשימת השאיפות אלא מסתפק בבריאות. יחד עם זאת, באלבום האחרון שלו יש שני שירי אהבה לילדים - האחד הוא חידוש לשיר "ילדה של אב", שהלחין בזמנו לזמר נתנאל למילותיו של דידי הררי; והשני הוא "יא אבני" ("בני"), שיר שבוסקילה כתב במרוקאית לבן דמיוני.
מאיפה בא "יא אבני"? כששומעים את השיר הזה, נדמה שאין מצב שאדם שהוא עדיין לא אבא כתב אותו.
"יא אבני זה סוג של ציפייה, חלום", הוא מתכנס לתוך עצמו ולא מוסיף.
עד שזה יקרה, בוסקילה כבר עובד במרץ על האלבום הבא. הוא משמיע לי בהתרגשות שיר טרי שהלחין למילותיו של מיכה שטרית ("כותב הטקסטים הכי טוב בעברית, כמו מאיר אריאל"), נערך לפגישה עם מוקי לקראת שיתוף פעולה עתידי, וחושב על אלבום הופעה. מה שגורם לו בימים אלה להתלהב כמו ילד זו המוזיקה של הזמר האלג'יראי ראשיד טאהא ושל סטרומאה הצרפתי־בלגי. "הוא מעיף לי את המוח עם השילובים שהוא עושה", אומר בוסקילה בהתלהבות.
במבט לאחור על קריירה ארוכה, יש משהו שאתה מתחרט עליו?
"לא מתחרט, לא חושב שיש לי על מה. עצוב לי רק על דבר אחד - ההורים שלי אולי רואים מלמעלה את ההצלחה שלי ושומרים עליי, אבל קצת כואב לי שהם לא נמצאים איתי כאן וחווים אותה יחד איתי. במופע עם שירי מימון, שהצליח בגדול, ראיתי את ההורים שלה בשורה הראשונה בקיסריה - וצבט לי הלב. את האמת, קצת קינאתי. הייתי רוצה שלא רק ההורים של שירי, שייבדלו לחיים ארוכים, יישבו ויתגאו – אלא גם ההורים של שמעון. כאבנו, בכינו, טיפלנו בעצמנו, ואין מה לעשות, צריך להמשיך קדימה ולקוות לטוב. אי אפשר לנבור בעבר".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם