משחק החיים: ראיונולוג עם יורם לוינשטיין
מהיום בו החליט לעלות על הבמה ועד מה שהביא אותו לפתוח את הסטודיו המיתולוגי, מהיום בו יצא מהארון ועד היום בו אשתו ואם בנותיו הלכה לעולמה, מימים של עוני נורא ועד עבודה עם קבוצות של פליטים, אוטיסטים ומשפחות הרוסות, המורה למשחק של הגדולים ביותר במונולוג הכי אישי שאפשר
ליורם לוינשטיין יש סיפור קלאסי של אומן: ילדות בצל העוני, מעבר אל העיר הגדולה, בעיטות בתחת ממוסדות שלקח בהם חלק וגם הצלחה שהגיעה כעטרה בתוך כל רכבת ההרים של חייו.עוד כותרות ב-nrg:
• דיירי השבט, נא לא ללקק צפרדעים
• הזמר הברזילאי: לעולם לא אבקר שוב בישראל
• ח"כ מגל: שליין לא שמאלני, אתה נותן לו תחמושת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כל זה מבלי להזכיר את הסטודיו למשחק אותו הוא מנהל כבר 22 שנה. מכתבי ההמלצה שלו בשר- ודם, הם תלמידיו ובוגרי הסטודיו שלו שתדרש כתבה נפרדת בכדי להזכיר רק את המוכרים שבהם.
"אגם רודברג, למשל, למדה לפני שנתיים והייתה מאוד מזוהה עם סדרות נוער וטלנובלות. יום אחרי שהיא למדה בבית ספר היא הפכה להיות שחקנית של תיאטרון בית ליסין. היא עושה שם תפקידי ענק של דרמה וגם החלה להשתתף בסדרות של מבוגרים".
אנחנו צועדים בתוך המבנה המרהיב שנבנה על פי חזונה של חנה רובינא, הגברת הראשונה של התאטרון העברי. אותו מבנה שממוקם בשכונת התקווה משמש כיום כחלל הסטודיו של לוינשטיין. עם חלוף הזמן הפך המבנה ליותר מזוהה עם לוינשטיין מאשר רובינא, עד שלפני כשנה החליטה העירייה לרכוש את המבנה כדי שיהיה באופן סופי משכן הקבע של הסטודיו.
בזמן הטיול בין כותלי המבנה, והחזרות שכוללות הבלחות של מאבקי אגו סמויים, עולה הסברה שאם מישהו היה מציב מצלמות נסתרות במבנה הזה, סביר להניח שהיה לו חומר לאחת מתוכניות הריאליטי המעניינות ביותר בטלוויזיה. אגב ריאליטי, לוינשטיין גם השתתף באחת מתוכניות הריאליטי הראשונות בישראל – פרויקט Y. אז, בימים שעוד הייתה פירצה קטנה בגדר של התכנים המשודרים בטלוויזיה שבישראל.
"כשהציעו לי להיות שם הבנתי את ההזדמנות הענקית שיש לי. אמרתי לעצמי: וואלה אני מגיע בול להארדקור. דווקא להגיע לנוער ולצעירים, לספר להם שמשחק זה לא רק להיות מפורסמים אלא שצריך לעבור דרך מאוד מאוד עמוקה עם עצמך. זה כל יום עבודה על הטכניקה, משמעת.
"ראיתי בזה קצה הזדמנות ובאמת הלכתי לזה. בזכות התוכנית הזאת בית הספר שלי גם נחשף. אלון חמוואי, למשל, אני לא מחשיב אותו בוגר של הסטודיו שלי אלא בוגר של פרויקט Y, כי רק שם למדתי אותו. אני ממש זוכר אותו. הוא תותח. עכשיו הוא מתחיל לעוף ומקבל תפקידים ראשיים. אני מאמין בו וחושב שיש לו פוטנציאל אדיר".
"הגעתי למשחק יחסית בגיל מאוחר. די במקרה, כי לא מצאתי את עצמי. במשך שש שנים עברתי מחוג לחוג; סינית, פילוסופיה יהודית, היסטוריה כללית, גם אנתרפולוגיה. לא התמקדתי בשום דבר.
"הייתי בן 27 ולא הבנתי מה אני רוצה מעצמי. ואז, במקרה ראיתי מודעה בעיתון על לימודי משחק באוניברסיטה ובאתי לתל-אביב. התקבלתי. כשסיימתי הייתי בן 32-31, ואמרתי: 'טוב, אני עכשיו מנסה לירות לכמה כיוונים כדי לראות אם אני שייך למקצוע הזה או לא'. אז התחלתי לעשות הרצאות על משחק ואספתי שמונה איש בסלון ששכרתי ברחוב 'העבודה 9' בתל-אביב, ושם לימדתי פעמיים בשבוע. במקביל התחלתי לעשות סרטים ולהתפרסם כשחקן, הייתי מעומד על פרס השחקן בגלל הסרט 'סולה אל טובה'. ואז משה איבגי זכה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא זכה בפרס השחקן.
"מאותו רגע הפסיקו לקרוא לי, ולאט לאט התחלתי להתמקד יותר ויותר בהעברת סדנת המשחק. התחלתי לעשות סוג של מכינה כזאתי, כי 'ניסן נתיב', 'בית צבי' ו'סמינר הקיבוצים' היו באים כדי לקחת ממני סטודנטים ולראות אצלי פרזנטציות. ואז קראו לי ללמד 'בבית צבי', 'סמינר הקיבוצים' ו'קמרה אובסקורה'. זה נגמר והתחיל בזה שפיטרו אותי משלושת המקומות האלה. זרקו אותי. אבל מה שקרה באמת זה שכל האנשים האלה שהעיפו אותי, בעצם כיוונו אותי למקום הכי טוב שיכולתי להיות בו.
"היום, כשאני מפסיק לאנשים את הלימודים באמצע או לא מקבל אותם בכלל, אני מרגיש בתוכי שאני עושה טוב לא רק לבית ספר, אלא גם לבנאדם עצמו. ואולי באותו רגע הם לא יכולים לראות את זה, אבל אני יודע שבעתיד הם כן. מי שעשה לי את כל הקריירה זה דווקא האנשים שזרקו אותי".
לוינשטיין נעצר לרגע. מנסח את עצמו מחדש.
"כשאני חושב על זה לעומק... זה לא קשור אליהם כל כך. אני באופי שלי, האמיתי שלי, בעצם יזם. לכן לא באמת הצלחתי להשתלב בשום מקום. אני אוטודידקט כזה. אחד שיכול לנהל אחרים אבל קשה לו יותר להיות מנוהל על ידי אחרים. אני לא צריך להיות בספוט אלא לעשות את ההחלטות. לכן מה ששידרתי עם העומק שלי זה שאני לא מתאים למקומות האלו. וטוב שכך, אחרת הייתי היום עוד איזה מורה ב'בית צבי'".
"אתה צריך להבין קודם כל שאני יליד 50. נושא ההומוסקסואליות בשנות ה-50-60 לא היה קיים. לא היה כזה דבר ולא ידענו על זה בכלל.
"זה קרה כשהייתי סטודנט. בתרגיל משחק באוניברסיטת תל-אביב. הייתי שם כוכב, גודלתי וטופחתי על ידי מורה, ואז פתאום התרסקתי. סיפרתי לכולם איך פעם ראשונה נגעתי בגבר או נמשכתי לגבר. זה לא טקסט מתוך מחזה, אלא מהחיים שלי. התרחיש של הגילוי העצמי קרה בנסיעה באוטובוס בארה"ב בדרך לסטודנטית אמריקאית שהכרתי בארץ והיינו מאהבים. אז נסעתי אליה לבסוטון והכוונה שלי היתה להציע לה נישואים.
"בדרך, באוטובוס התחיל איתי איזשהו בחור ובלילה שכולם ישנו מסביבי, עשיתי מניפולציות כדי לבוא ולשבת לידו. כשהתיישבתי לידו עשינו את זה פעם ראשונה, באוטובוס, בנסיעה. זה היה משהו מאוד חזק ופתחתי את זה בשיעור של נולה צ'לטון מול כולם.
"אני זוכר תוך כדי שאני מספר ומדגים לכל האנשים שככל שאני מתקרב לבחור הזה בסיפור אני רואה את כל המבטים של האנשים משתנים, ואז כשאני מספר עליו אני שומע את כל הבחורות בכיתה מתלחששות ואומרות 'אמרתי לך, אמרתי לך, ידעתי'.
"המורה הגיבה שעשיתי עבודה של מחזאי ולא של שחקן. היא הרגה אותי באותו רגע. ואז, בכלל, היא פנתה אל דנה – מישהי שהייתה השותפה שלי לדירה באותה תקופה. ופשוט שאלה אותה 'נו, מה את אומרת?'".
"היא הייתה שחקנית כל כך מוכשרת. תלמידה שלי", הוא אומר בחיוך, כמעט עם דמעות בעיניים. "היום זה יותר קשה שזה יקרה, עם כל נושא ההטרדות המיניות, אפילו שלא הטרדתי אותה. היא דווקא חיזרה אחרי. ניסיתי למנוע את זה כי הייתי מורה שלה. אבל התקרבנו ו... היא היתה אישה מיוחדת. סמכתי עליה מאוד. פגשתי אישה מהממת ששינתה את חיי.
"היא הביאה לי ילדים כשאני נורא פחדתי. פשוט אמרה: 'יאללה!', שיחררה אותי ולא נבהלה מזה שאני גיי, אפילו שפתחתי את זה בפניה. היא היתה משוחררת, עם אומץ שלא היה כזה, הובילה אותי והקפיצה לי את בית הספר בתקופתה. אחת האנשים הכי משפיעות על חיי.
"הייתה בנינו אהבה גדולה. היינו נשואים עשר שנים ולא בגדנו אף פעם אחת בשניה. הכל היה פתוח. היו גם רגעים קשיים ודעתניים ולא הסכמנו תמיד על הכל, היו בנינו הרבה מתחים. אחר כך היא התפתחה בכיוון הקולינרי. מה שקרה זה שכשאמא שלי נפטרה פירקנו את הבית של ההורים. אז היא לקחה את הדברים, מכרה אותם בשוק הפשפשים ואז היא גילתה את המקום הזה. זה התחיל בתור חנות פרחים, אחר כך הפך למסעדה ואז זה התפתח למה שזה עכשיו. ראיתי שאני רק מפריע לה אז נפרדנו. זה היה ממש קשה.
"המוות של פועה היה שוק. פתאום. היה לה אודק בשריר של הלב ולא גילו את זה. עשו לה צינתור וזה לא עזר".
"דיברתי רק גרמנית. גדלתי במעברה של עולים חדשים, ניצולי שואה ממזרח אירופה. זה היה שיכון עירוני שכבר לא קיים היום, בקריית-חיים ליד הכביש של וולקן ובתי הזיקוק.
אני זוכר שיום אחד ההורים שלי קנו עוף. זה היה אירוע. הם בישלו אותו ואז לקחתי את הפולקה ונתתי לכלב שלי. הם, שהיו ניצולי שואה, ראו את זה ו... אני זוכר את הפנים שלהם. כסף של חודש עבודה הלך על העוף הזה.
"היה נוראי. אבל אני חושב שזה היה התקופה הכי מדהימה שלי בחיים. בעוני הזה אלה היו הרגעים שהרגשתי הכי מלך. אושר גדול. גם עכשיו כשאני בשכונת התקווה עם הסטודיו, אני כל כך מחובר לשכונה. אני אוהב את הלכלוך שלה, את העזובה. כי בתוך כל זה יש אנשים מדהימים וחמים, יש קשר ללא קור וניתוק. אני ממש מרגיש שחזרתי הביתה.
"התלמידים שלי, כחלק מהכשרתם להיות שחקנים מקצועיים, מחוייבים לעבוד בתוך השכונה. אנחנו עובדים במתכונת של 16 קבוצות. בסוף השנה אנחנו עושים הצגות, פרזנטציות או סרט יחד עם תושבי השכונה. חלק מההפקות האלה אחר כך מסתובבות בעולם. אנחנו לוקחים ילדים ממש מהרחובות והופכים אותם להיות נציגים של ישראל, כאומנים ושחקנים. הייתי עם ילדי השכונה בחצי עולם; הודו, תאילנד, יפן, אמריקה, קנדה, בלרוס, גרמניה, סקוטלנד, צ'כיה, איטליה.
"חוץ מזה, אנחנו עובדים עם תשע קבוצות של ילדים עם צרכים מיוחדים; בעלי אוטיזם, ילדי עובדי זרים או פליטים, נוער דתי, ממשפחות הרוסות. זה מפעל ענק. אנחנו עובדים בקשרים עם גורמי רווחה של העירייה וכל מיני עמותות שעובדות כאן בשכונה ויחד איתם אנחנו מלקטים את האנשים. יש כאן מקרים קשים שאנשים נתקלים בהם אבל אנחנו חייבים לדווח עליהם לשירותי הרווחה. מתייעצים עם עובדים סוציאליים ופסיכולוגיים".
"זה מפחיד אותי. קודם כל אין לי אופי לזה. לשחק בסרטים זאת הייתה חוויה די מזעזעת בשבילי. אבל אני רואה טוב, אני יכול להביא את מה שיש לי לעולם דרך אנשים אחרים. את האמירה שלי. אבל להיות בעצמי כולי על הבמה? זה לא מתאים לאופי שלי.
"להקריא טקסטים של אחרים?!, הוא מעקם גבותיו, "להיכנס לבית כלא הזה? מבחינתי אי אפשר. אני מנהל באופי. אני אוהב לראות אחרים מצליחים כשחקנים. אתן את כל כולי כדי ששחקן צעיר יצליח ואעיף אותו אל הפסגות".
הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, מבשר 22, תל אביב
לאתר הסטודיו
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם