מעבר למחיצה: עודד קוטלר מנטרל את הקהל
אם חשבתם שההמולה סביב "נאום הבהמות" תגרום לו להתחרט על הדברים שאמר, טעות גדולה בידיכם. עודד קוטלר, כבר בן 78, ממשיך לעבוד במרץ ולעמוד על דעותיו, גם אם אין הוא אופטימי בנוגע לעתיד התרבות במדינת ישראל. בראיון אישי מאוד הוא טוען: "האמנים הם הנביאים של ימינו"
באחד הערבים בשבוע שעבר, בדרכנו לתיאטרון החאן הירושלמי, רחובות ירושלים היו קודרים ושוממים. עם המועקה הזאת שמרחפת מעל העיר בחודש האחרון, נכנסנו לצפות בהצגה שעלתה השבוע בחאן הירושלמי "המחיצה", ויצאנו ממנו עם מועקה כבדה אף יותר.עוד כותרות ב-nrg:
• הו, האירוניה: הטנור העיוור שר על קולנוע
• בן כספית: "אם למישהו מגיע איידס, זה לו"
• החליפו ב'חברים' את רייצ'ל ואף אחד לא שם לב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שלא תבינו לא נכון. המחזה מאת עינת יקיר ובבימויו של עודד קוטלר – נהדר, גם ליהוק השחקנים מושלם. נילי רוגל – מעולה. יוסי עיני, ניר ירון, גם יהודית מנדלבאום - מצוינים.
'הנטרול', הופיע בטקסט המקורי, או שהמציאות פלשה לתיאטרון?
"מה השאלה? מזמן הצעתי לצה"ל ולכוחות הביטחון את השימוש במלה לנטרל. אני כמובן מתבדח. 'הנטרול' מצוי בטקסט המקורי שכתבה עינת יקיר, מלה שקיבלה באחרונה תהודה עצומה, כשכולנו יודעים את משמעותה האמיתית. כן, הנביאים של ימינו, הם הסופרים/ות והמשוררים/ות".
זו אינה הפעם הראשונה שעודד קוטלר יוצר בירושלים. במשך חמש שנים (1985-1990) ניהל את פסטיבל ישראל, גם הקים בתמיכתו של ח"כ אראל מרגלית וקרן JVP את "המעבדה" לאמנויות הבמה. ואולם חלפו יותר מ-30 שנים מאז ביים הצגה בחאן הירושלמי.
"התוודעתי למחזה, שממש פלש לתוך לבי, דרך אשתי, שמלמדת בסדנאות כתיבה עם הסופרת עינת יקיר, שזה המחזה הראשון שכתבה. בארץ יש מחזאות מקורית פוליטית ברובה. ל'המחיצה' (בית ציוני אמריקה, ת"א,25.11 בשעות 18:00, 21:00, 26.11 בשעה 18:00), יש ניחוח פינטרי (המחזאי הרולד פינטר) שאני מעריץ. אין לסיפור הטרגי שמחבר בין הדמויות, כל קשר למילואים, לקופת חולים ואפילו לא לשרה מירי רגב. לסיפור יש כמה רבדים שנוגעים במה שמוסתר ואינו ברור, יש בו עם גרירת האשמות, חטאים קודמים ומצוקות שלא נפתרו, והרי כולנו כאלה. סוחבים את ענייני היום יום, וכמעט לא נותר לנו זמן לעסוק במה שקורה בפינות הנסתרות של הנפש".
"אכן. אנשים בארץ מקדישים את כל חייהם להנצחת הבנים, מקדשים את חפציהם וחדריהם, וחיים את האובדן של יקירם, בשר מבשרם, עד כדי חוסר יכולת לתפקד. כך גם אילנה במחזה. מבחינתה הכנת חביתה, זו נורמליות, בעוד שבכל יום היא רוצה למות, אבל יש משהו בחיים שמושך אותה".
זה מה שהחזיר אותך לחאן?
"כשהתוודעתי למחזה התרגשתי מהחידתיות והמסרים הלא מפורשים בו. הצעתי אותו לחברי, מיקי גורביץ המנהל האמנותי של החאן, וגם הוא התאהב במחזה שמאד מתאים לחאן הירושלמי - תיאטרון שאינו פועל כפס יצור של שלגרים, אלא עובד עם אנסמבל שחקנים קבוע."אגב, זו הסיבה ש'העורבים' בבימויי שאמור היה לעלות לפני 'המחיצה', נדחה, מאחר ושחקני החאן עסוקים עם 'נשות וינזדור העליזות' שמצליח מאד".
זו אינה המציאות הבימתית בתאטרון הרפרטוארי.
"'בחאן' או ב'גשר', ההתנהלות שונה. בתיאטראות האחרים, כמו הקאמרי והבימה הפופולאריים, מתפקדים כמו מוסדות הפקה עצומים עם להקות ושחקנים עונתיים. זה מולך שצריך להקריב לו קורבנות, לשלם המון כסף לכל היוצרים. תיאטראות אלה, מרגע שנכנסו למסלול הזה עם מחזורי הכספים האדירים, דומים למהמר שיושב ליד השולחן בקזינו ולאורך כל הערב מרוויח. בהגיעו לשיא, הוא אינו מוכן לשחק על הקטנים, הוא משחק על כל הקופה - ומפסיד.
"אני לא אומר את זה כביקורת. זה תיאור אמיתי של המצב שמקורו בחטא הקדמון. עוד מימי מפא"י ההיסטורית שהתפארה בסופרים ובמשוררים בין שורותיה, אבל במקום לתקצב מוסדות תרבות, הם נאלצו לשלוח שתדלים לשנורר כספים".
כשמדברים עם קוטלר על תקצוב עולם התרבות, קשה שלא להיזכר בטלטלה שעוברת עליו מאז כניסתה לתפקיד של שרת התרבות מירי רגב, וראשיתה במפגש האמנים בו הסבירה מפורשות: "אם אצטרך לצנזר – אצנזר", והבהירה ש'משרדה אינו מחוייב לתמוך במוסדות ויצירות שיפגעו בלגיטימיות של מדינת ישראל' וקינחה במשפט: "אנחנו קיבלנו 30 מנדטים ואתם רק 20".
האמירות האלה העירו, כזכור, את זעמו של עודד קוטלר שהשיב לשרה ב"נאום הבהמות": "תארי לך גברת רגב את עולמך שוקט ללא ספר, ללא מוזיקה, ללא פואמה, עולם שאין מפריע בו אין מפריע ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות מלחכות קש וגבב".
מצער לגלות כי עבור רבים, נאומו של קוטלר, הוא תמצית הידע שלהם על אחד מבכירי השחקנים, הבימאים והיוצרים בתיאטרון ובקולנוע הישראלי.
בעקבותיו הוא חטף ביקורת עזה, ארסית לעתים, כולל איומים על חייו, עד שנאלץ לעזוב את ביתו לזמן מה.
"זאת התבונה הזוהרת והצרופה. אלא שההכרזות של השרה אינן עומדות במבחן משפטי. היועץ המשפטי לממשלה הביע את התנגדותו למהלך וטען כי הניסיון לפגוע ביצירות אמנות, שתוכנן נוגד את עמדת הממשלה - הוא פגיעה בחופש הביטוי".
זה היועץ שגברת רגב כינתה "זבל".
קוטלר כובש פרץ צחוק, ומשיב: "חלוקת התקציב צריכה להיות מגובה בסדר אזרחי וצדק לכל. אילו השרה הייתה אומרת שתקצוב הפריפריה, שאכן מגיע לה, יבוא כתוספת, ולא על חשבון המוסדות האחרים, הייתי רואה בזה צדק. אבל אם הכוונה היא לעשות שיפטינג מהתקציב הקיים ולהעביר את הכסף לתיאטרון קהילתי בפריפריה שאולי יש שם מצביעי ליכוד, במקום שיעלו לדוגמא את ריצ'ארד השלישי בקאמרי, זה עוול".
לאן פני התרבות?
"בכיוון אליו הולכת כל המדינה. פני התרבות כפני המדינה".
ליוצרים יש במות לבטא את עצמם, למה לערב פוליטיקה?
"זה תפקידנו כאזרחים להגיד את דעתנו על המצב, לעמוד בפרץ. לצערי, פחות מדי עושים זאת, מעדיפים לכופף את הראש ונותנים למשב רוח המחליא לעבור מעל ראשיהם, ואז לחזור לבית הקפה".
אמרת ושילמת מחיר כבד.
"מאד התחזקתי בעקבות 'פרשת הנאום'. אני לא מתחרט על מה שאמרתי. לחלוטין לא. מי שהקשיב למה שאמרתי באמת, הבין משהו אחר מזה שייחסו לי. אילו הייתי חושד שמישהו עלול לא להבין את הדברים לאשורם, הייתי מתנסח קצת אחרת. אבל חשבתי שאני מדבר בחוג אינטליגנטי.
אני גאה להשתייך לחוג אנשים שמפקפקים בקדושתן של פרות קדושות, ששמים סימני שאלה על 'אמיתות' שמפריחים כל מיני פוליטיקאים. הרי פוליטיקאי שיגיד לי שהוא נמצא 'שם' רק כדי להציל את עם ישראל – פסול בעיני מראש".
קוטלר, מי היה מאמין, בן 78. כתלמיד תיכון הוא התאהב בתיאטרון. הוא שיחק וביים הצגות ב"קלעים" וב"האוהל". גם ב"קאמרי".
"מאז שעמדתי על דעתי היו לי מחשבות לעשות משהו מעבר לחובות הלימוד הקלוקלות. גדלתי בבית מסורתי ובכל בוקר חלמתי על משהו אחר במקום לרוץ לתפילת שחרית בבית הספר.
לשמחתי, הורי היו אוהבי תיאטרון. בכל פעם שהלכו לתיאטרון נתליתי על דש בגדו של אבי, ולא הייתה להם ברירה אלא לקחת אותי איתם", הוא נזכר.
הוא שירת בלהקת פיקוד המרכז, שר בלהקת "בצל ירוק". בשנות ה-60, היה ממייסדי "בימת השחקנים" ובשנות ה-70 כיהן כמנהל האמנותי המצליח של תיאטרון חיפה ששם את התיאטרון על המפה בזכות מחזאות ישראלית בעלת אג'נדה חברתית-פוליטית. היה המייסד והמנהל האמנותי של המרכז האמנותי בנווה צדק. ממייסדי פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, המנהל של פסטיבל ישראל, המנהל האמנותי של הקאמרי, ושל תיאטרון אנסמבל הרצליה, גבעתיים ועוד.
בין ההצגות בהן שיחק וביים "חפץ", "פופקורן" "מלאכת החיים" "סינית אני מדברת אליך", "חברון", "גברתי הנאווה" ו"גיבור מעמד הפועלים". אל מסך הטלוויזיה הבליח בסדרות "אסתי המכוערת" ו"חסמב"ה דור 3". בתפקידיו הקולנועיים הוא זכור בזכות "משפחת שמחון", "כל ממזר מלך", "מיכאל שלי" ו"שלושה ימים וילד". זה האחרון זיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר לשנת 1967 בפסטיבל קאן.
גם רשימת הפרסים בהם זכה ארוכה. 5 פעמים פרס כינור דוד, פרס המועצה לתרבות ואמנות, פרס יו"ר הכנסת, פרס רוזנבלום, פרס התאטרון הישראלי עבור מפעל חיים ב-2007 וזוהי רק רשימה חלקית.
השנה האחרונה, כך נראה, מרחיקה ממך את פרס ישראל.
"אדם שמעניקים לו פרס, צריך להיות אסיר תודה. חוץ מזה כשמעניקים לאדם פרס מכובד מתכוונים להגיד לו: 'זהו, עשית את שלך. עכשיו שתוק'. לפני 8 שנים, כשקיבלתי את פרס התיאטרון על מפעל חיים, אמרתי למעניקי הפרס: 'אם הכוונה שלכם היא לזרוק אותי לפנסיה, אז תשכחו מזה'.
נעלבת?
"אמרתי לו, שמצדי הוא יכול ללכת לקיבינימט. באמת, למה עלי לחדול מלעשות וליזום או להיענות להצעות ויוזמות שמופנות אלי? כל עוד אני יכול לתרום ובכל גיל, אני אמשיך. מישהו יגיד למשורר לא לכתוב בגלל שהוא מבוגר?
העבודה עבורי היא כלי ביטוי, תראפיה. זו המחיצה שמפרידה מהעולם שבחוץ".
לזכותך יאמר שגם הבלורית עדין מתנפנפת.
"אני לא זוכר את הגיל שלי, כי אני לא שלם איתו. מצד הנפש אני עדיין סקרן, אוהב ללמוד ולקרוא, המון ספרים חדשים מחכים ואני לא מוצא זמן לקרוא אותם. אני אוהב לדובב אנשים, ואין נהג מונית שאני יוצא ממוניתו בלי שיחה רצינית.
"מצד הגוף, הורי ברכו אותי בגנים טובים. כשהייתי בן שנה חליתי בשחפת ואמי החליטה שאחיה ויהי מה, מאז אני לוחמני. אני עושה כושר, ומרים משקולות. יש לי מאמן שרוצח אותי פעם בשבוע. בין אימון לאימון אני מתפלל שהוא יסע לאוסטרליה".
מה אתה אוהב יותר לשחק או לביים?
"זה תלוי במצב בו אני נמצא, קופץ באופן ניאורוטי בין התחומים. אבל בשנים האחרונות אני יותר מביים.
"אני מאד אוהב להיות על במה. זה אגו טריפ שאין דומה לו. הכל מופנה אליך, ולך נותר להינות מאהבת, או שנאת, הקהל".
ב-30 השנים האחרונות עודד קוטלר נשוי לאורדית, בת דודתה של תרצה אתר, מי שהייתה אשתו הראשונה. מאשתו השנייה השחקנית ליאורה ריבלין הוא אב לתאומים נינה (שחקנית) ואמנון (צלם קולנוע).
מהרהר במוות?
"הוא חבר. כשמוטי קירשנבאום או אמנון מסקין מתו, שניהם בגילאים קרובים לשלי, אי אפשר שלא להתייחס אל מלאך המוות. אני מת מפחד, כמו לפני בכורה בתיאטרון, פוחד מפני הלא נודע, ובמיוחד מחוסר הידיעה איך זה יקרה. ואני מקווה שהוא לא יבוא עלי בצורה מענה ונוראית".
איך תרצה שיזכרו אותך?
"אני מקווה שיזכרו את המחויבות שלי למחזאות המקורית. את ההירתמות שלי ושל נוספים בתיאטרון חיפה בשנות השבעים. הייתי בין הסוסים שהובילו את המרכבה לעידוד כתיבת מחזאות מקורית ועיבוד ספרות עברית למחזאות.
"הכי אני רוצה להיזכר כאבא של נינה, אמנון ודניאל. וסבא של יונתן, איתי, אלה ועמליה. נכדי יגידו שאני לא סבא פעיל, כי אני עסוק מדי, אבל אהבה ואכפתיות יש לי המון לתת להם.
"כשנכדי הבכור יונתן, ראה אותי פעם מרחוק, הצעקה שלו – סבבבאא – הדהדה בכל הרחוב, ואמרתי לעצמי: 'זהו, אין להתכחש יותר, אני סבא. מאז הלב נתפתח ויש לי חיבה עמוקה לתפקיד הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם