פסטיבל חנוך לוין: מחזאי ישראלי אוניברסלי
עם הפקות אורחות שמדגישות את חשיבותו של המחזאי המנוח, הקשרים אקטואליים למציאות של ימינו והרבה כוונות טובות ומקוריות מכל העולם, פסטיבל חנוך לוין השני מדגיש דווקא את האופי השמרני לעייפה של ההפקות הלויניות בישראל
בשבוע שעבר נפתח פסטיבל חנוך לוין השני בקאמרי. גם אם הוא הרבה פחות חגיגי ומשמעותי מקודמו, ההיצע שמוגש לקהל הפעם לא רע בכלל: ערבי פארסה קלילים ומהוקצעים לצד הפקות למחזות "חשובים" יותר, שמתכתבות עם המקור מחד וקוראות עליו תיגר מאידך. העניין מאפשר להיחשף ללוין כמחזאי אוניברסלי, שהרי בשנים האחרונות רבות מיצירותיו מיוצאות לחו"ל, ומעלה תהיות לגבי האופן השמרני לעייפה שבו עושים לוין בארץ.
עוד כותרות ב-nrg:
• הו, האירוניה: הטנור העיוור שר על קולנוע
• בן כספית: "אם למישהו מגיע איידס, זה לו"
• החליפו ב'חברים' את רייצ'ל ואף אחד לא שם לב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שלוש המערכות מתארות מצב אידילי ודי מפויס, שמתחלף בהמשך בזוועה של ממש. במקביל, נשזרים הדים למציאות הישראלית המורכבת. למרבה המזל, זה נעשה בצורה זהירה, כשקרב הדמים בין הדמויות מתגלגל מסיטואציה בימתית אחת לאחרת. בתוך כך, משולבים "אבי היקר, כשתעמוד על קברי", "את ואני והמלחמה הבאה" ואפילו שיר האונס מ"מאמי".התחושה היא שמדובר בחומר אפקטיבי, שמצליח לחולל אפקט רגשי הולם, אך "רצח" נמנעת מלנסוק מאחר והיא נתקעת ברמת הצבת העובדות ומתקשה לייצר את ההקשרים הפוליטיים הנחוצים.
"האישה המופלאה שבתוכנו" הוא המחזה השלישי של לוין שמעובד לאופרה (אחרי "הילד חולם" ו"שיץ") כהפקה משותפת של הקאמרי עם אנסמבל המאה ה-21. על המוזיקה והליברית אמונה אסנת נצר, יובל צורן הוא המנצח וצוות חביב בן חמישה שחקנים מזמר ומשחק.
הטקסט עוסק בתשוקות הפרוורטיות של המחזר חוטנר (גיא פלץ) לאהובה לא ממומשת בשם מאוריציה (יעל לויטה, שחקנית לוינית אמיתית) ובסימטריה שקיימת בינם לבין לקסנר (רועי סרוק) למדגסקר (לויטה), זוג בעל סיפור דומה להחריד. ביניהם נמצאים בנות הלוויה פומפץ והוצ'קס (נועה פרנקל) וגם חורחה, מאהב לטיני אלגנטי (גיל וינברג במשחק מודגש).
על אף שהבמאית יוליה פבזנר מעמידה הפקה תוססת שעומדת יפה באתגרים שהיא מתווה לעצמה, חסרה התעלות כלשהי במהלך הצפייה עצמו. השנינות הלוינית המוכרת מתגלה פה ושם ומעצימה סיפור אנושי קטן לכדי אופרה גדולה מהחיים, אולם לינארית למדי.
לא פשוט להתעלם מזיכרון ההפקה המיתולוגית של "אשכבה" שרצה כבר 16 שנים כשצופים בגרסה הצרפתית שביימה ססיל באקס לתיאטרון העיר בסון הצרפתי. "אשכבה" שלנו הייתה ועודנה קינה מופלאה לחיים שהוחמצו, כך שגם עצם ההתמודדות עמה ראוי להערכה מיוחדת.
העיירה העלובה פופקה, שהזקנים עדיין מתים בה בקמצנות, ובה הזקן, הזקנה, העגלון, הסוס, החובש, הזונות, השיכורה, האם והכרובים, קמה לתחייה על במה מלאה בנוצות, בהוויה שנעה בין מציאות לחלום, תוך שימוש במסכות חייתיות, משחקים מגדריים ואלמנטים מאגיים.
הפרשנות שמוצגת שונה לחלוטין מזו שעמדה בחזית הבימוי המורבידי של לוין, כי היא מטעינה את העלילה בהקשרים אלטרנטיביים. עם זאת, היא מסעירה וברוב המקרים מאירת עיניים. לוקח זמן להתרגל לשילובים הסגנוניים המבלבלים, אבל כשהבימוי משובח – ההצגה משובחת.
קחו מערכונים לויניים שנונים ומשמחים, תוסיפו שפה תנועתית-מוזיקלית שתתבל את העסק, תערבבו לתוך העיסה שהתקבלה בימוי שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה והרבה כוונות טובות ותקבלו את "קברט חנוך לוין הבולגרי", שנקרא במקור "בצעד קל וניסיונות אחרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם