תיאטרון עני: דליה שימקו מסתדרת עם מה שיש
השחקנית והבמאית דליה שימקו מציגה אלטרנטיבה לתיאטרון הרפרטוארי, עליו יש לה לא מעט ביקורת. באנסמבל הפרינג' שהקימה היא מצליחה לקדם אג'נדה נשית ולביים שחקנים מהשורה הראשונה - בלי הרבה תקציב, אך עם בערה פנימית ואהבה אמיתית לבמה. ויש לה גם מסר לעמוס גיתאי על "רבין, היום האחרון" בו השתתפה
"זה תמיד הרגיז אותי", אומרת השחקנית והבמאית דליה שימקו על קטיעת הקריירה הקולנועית שלה. "במידה רבה, זה קרה כיוון שהתיאטרון לא היה מוכן ללכת לקראתי ולשחרר אותי לימי צילום. עשיתי לא מעט סרטים, אבל אם לא הייתי שבויה בתוך התיאטרון הרפרטוארי, הייתי עושה עוד כמה וכמה.עוד כותרות ב-nrg:
• שופט "הכוכב הבא": אירוויזיון זה לא בשבילי
• האזינו בעצמכם: אדל העתיקה משיר כורדי?
• המלט באדידס: מאור זגורי מרים לשייקספיר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הרגע שבו הרגשתי את זה באופן הברור ביותר היה כשהייתי בניו יורק עם תיאטרון חיפה, ובנסיבות מיוחדות נפגשתי שם עם המפיק של הסרט 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום', שהציע לי לבוא לאודישן מול פיליפ קאופמן.
"מדובר בתפקיד שעשתה בסוף ז'ולייט בינוש. אני לא יודעת אם הייתי מקבלת את התפקיד או לא, אבל כמובן שבכלל לא עלה על דעתי לבקש מהתיאטרון להישאר עוד שלושה או ארבעה ימים בניו יורק, כי הייתי משובצת להצגה 'מלך ישראל', שאגב, כמעט אף אחד לא צפה בה והייתה כישלון קולוסאלי", היא פורצת בצחוק. "לא עלה על דעתי שיש אופציה לדבר עם מישהו ולבקש, לומר שיש לי אפשרות לפתוח משהו בחיים שלי, ושאולי שווה להחליף אותי באותו יום ולבוא לקראתי. זה נראה פשוט מופרך לבקש דבר כזה. "אני חושבת שגם היום, כשאתה נמצא בתיאטרון ואתה לא במעמד של סטאר, אתה די משועבד לתיאטרון. אני כבר הרבה מאוד זמן לא שחקנית תיאטרון רפרטוארי, אבל כך זה מרגיש לי, ששחקן מהשורה עדיין עובד מאוד קשה והצרכים האישיים וגם האמנותיים שלו לא כל כך נענים. אז כאן בא הפרינג' ומאפשר לאנשים האלה להתבטא".
• שימקו על רגב: "סגנון של משטרים אפלים"
מזה 13 שנים עומדת שימקו בראש אנסמבל הפרינג' 'אספמיה', אותו הקימה מתוך שאיפה ליצור תיאטרון איכותי שמציב את משתתפיו במרכז ומעניק להם חוויה של שיתוף ושל עשייה מתוך הנאה וחדוות יצירה, תוך הבנה כי יש להותיר די מקום הן לחייהם האישיים והן להתפתחותם המקצועית מחוץ לכותלי האנסמבל.
"אני מוכנה להתגמש בשעות ולהתחשב באילוצים, וככה אני מצליחה לעבוד עם שמות בסדר הגודל של שרון אלכסנדר, אסתי זקהיים, עודד מנסטר, דניאל בוצר ורפי קלמר. זה נובע מהגמישות שלי, מהיכולת שלי לעבוד בתנאים קשים ומההבנה שהחיים קודמים לתיאטרון. אם בן אדם חולה, למשל, אני מעדיפה שיבטל חזרה ולא יגיע חולה, אלא אם זה ממש קריטי, שזו גישה שכמעט לא קיימת בתיאטרון. אני לא אשכח איך עליתי פעם על הבמה עם ארבעים מעלות חום והתעלפתי באמצע הצגה, כי לא היו מוכנים לבטל הצגה רק בגלל שהשחקנית חולה", היא מספרת.
"הגישה הרווחת היא שהתיאטרון הוא מעל הכל, ושזה גוף שאתה משועבד לו באיזשהו אופן, שאתה צריך לעבוד כל הזמן באופן מאוד סיזיפי כדי להגיע לתוצאות טובות. זו אולי הגישה המקובלת, אבל היא לא מקובלת עליי – ועובדה שהגישה שלי מוכיחה את עצמה. העשייה שלי לא פחות טובה מאנשים שעובדים הרבה יותר שעות, בלוחות זמנים יותר נוקשים, או במשמעת טוטליטארית.
"לדעתי", מוסיפה שימקו, "הדרך היחידה לעשות תיאטרון עני, שלא נותן מענה לצרכים הכלכליים של האנשים שעוסקים בו, היא לעשות את זה בהרבה מאוד חדווה, שותפות וחברות. זאת אומרת, לתת לאנשים תחושה שהם נמצאים במקום משפחתי, שבו רואים אותם כבני אדם ולא רק משתמשים ביכולות ובכישרונות שלהם".
ובכל זאת, כיצד שורדת קבוצת תיאטרון ללא תמיכה כספית רחבה?
"במשך תקופה מאוד ארוכה, כעשר שנים, האנשים עבדו ממש בחינם, כשהדבר היחיד שאפשר לזה להתקיים זה סוג של אש פנימית שמאפיינת אותי וכנראה גם את מי שבוחר לחבור אליי", משיבה שימקו. "כיום, אנחנו מתוקצבים על ידי מנהל תרבות ועל ידי עיריית תל אביב. התקצוב אכן נמוך מאוד, ומאפשר עבודה בתגמול סמלי. בכל זאת, זה כבר תגמול, ויש הבדל מבחינה פסיכולוגית בין לבוא ולעבוד חודשים בחזרות מבלי לקבל אגורה, ובין לקבל תשלום, גם אם הוא סמלי.
"תראי, אין שום סיבה אחרת לקיום של גוף כזה, אלא אם הוא מסב הנאה מלאה וביטוי אמנותי לכל מי שנוטל בו חלק ומרים הפקות ברמה אמנותית כזו שהוא יכול להתחרות בכל גוף שהוא מסובסד כהוגן. זה מה שקורה אצלנו. אנשים מאוד נהנים לעבוד יחד באנסמבל, ואני מאוד נהנית לעבוד איתם. יש הרבה הפריה הדדית וכבוד הדדי, שזה אחד הגורמים שהכי חסרים לדעתי בעשייה בארץ – כבוד הדדי לכל העושים במלאכה.
"בנוסף, החומרים משובחים, והתוצאה מעולה – יצאו מכאן הפקות שחרגו מגבולות תל אביב ועלו במקומות שכדי להתקבל אליהם הן היו צריכות להתחרות בהפקות של הקאמרי, בית לסין והבימה, ועמדנו בזה בכבוד כלהקת פרינג'".
ואם יהיה תפקיד שיקסום לך בתיאטרון הרפרטוארי, את תביעי בו עניין, תיגשי לאודישן, או שמבחינתך, כרגע זו אינה אופציה?
"אני כל כך התרחקתי מכל העולם הזה, שכרגע זה יכול לקרות רק באופן הפוך", היא משיבה בחלוף כמה שניות של שתיקה. "זאת אומרת – רק אם במאי יחשוב שאני נכונה לו למשהו ויפנה אליי, אז אפשרי שאני ארצה, אם זה יהיה מעניין. אבל אני לא פונה לתיאטרון הרפרטוארי ולא מעניינת את התיאטרון הרפרטוארי בי, אפילו כבמאית, כיוון שאני מרגישה שהדברים סגורים בתוך קליקות די מסוגרות שמאמצות לעצמן מדי פעם כוכב עולה שמכניסים לתוך הארסנל הקבוע של הבמאים, ופחות או יותר בזה זה נגמר. אני מביימת כבר הרבה מאוד שנים הצגות יוצאות מן הכלל, ולא מקבלת הצעות מהתיאטרון הרפרטוארי לביים שם. זה משהו שדווקא הייתי עושה בשמחה".
שימקו בת ה- 53, שאת פריצתה הגדולה יש לזקוף לזכות הסרט 'נועה בת 17', שיחקה בסרטי קולנוע דוגמת 'פצעי בגרות 80' ו-'אחד משלנו', שזיכה אותה ב- 89' בפרס שחקנית השנה, בסדרות טלוויזיה כמו 'בת ים ניו יורק', 'המכון' ו-15 דקות' וכן בהצגות תיאטרון, ביניהן 'גטו' ו'נפש יהודי'.
על אף הצלחתה, קשה לומר שהיא אופטימית בנוגע למקום האישה בתיאטרון הישראלי, גם כיום. "אני יכולה להגיד לך על הלהקה שלי, שזו להקה של תפקידי נשים. ברוב ההצגות שלי, נשים משחקות תפקידים ראשיים. אני מקדמת שחקניות צעירות, ויש לי המון תגליות נשיות, כמו שירה עדן, ששיחקה בתפקיד הראשי ב'מעשה בטבעת', שהיה התפקיד הראשון שלה אחרי בית צבי, או גיל יפרח, שמשחקת בתפקיד הראשי ב'עננים', שזה התפקיד הראשון שלה על במה מאז שסיימה את הלימודים בסטודיו של יורם לוינשטיין, ומאיה גסנר, שנתתי לה תפקיד ראשי ב'חיי נישואים' ומאז היא איתי בלהקה ומשחקת עכשיו ב'עננים', גם היא בתפקיד ראשי. זה אנסמבל נשי מאוד שגם מנוהל על ידי נשים, אני מתעסקת מאוד בנשים, וזה אג'נדה, זה מה שמעניין אותי.
אולי יוצרים רבים לא יודעים כיצד לכתוב דמויות נשיות.
"זה גם כי הקולנוע עדיין מאוד מתעסק בצבא, גם היום, ובעוד נושאים, שהם יותר גבריים בתפיסה שלהם. זה גם לא שיש המון סרטים, זה לא הוליווד פה, לא כל רגע עושים פה סרט. גם מקומן של הסדרות ירד, כיוון שהריאליטי התחיל לתפוס את כל הפריים טיים. הייתה תקופה שבסדרות היו תפקידים מאוד יפים לנשים, אבל הסדרות התדלדלו, והרבה מהן עוסקות כיום בצעירים ובצעירות. אולי יוצאים מנקודת הנחה שגם בן החמישים מתעניין בחיים של בני העשרים, אבל בן העשרים עסוק בעיקר בעצמו", היא צוחקת.
"אני פחות מעורה היום במה שקורה בקולנוע. ביני ובין הקולנוע נוצר נתק מאוד גדול", היא מוסיפה, ונימת קולה משתנה, הופכת כבדה יותר. "פשוט כי לא לוקחים אותי לסרטים. מה שכן, לאחרונה עשיתי תפקיד מאוד מסעיר ויוצא דופן בסרט של עמוס גיתאי, 'רבין, היום האחרון'".
הסרט לא זכה לשבחי הביקורת. רבים אמרו שהוא מייגע, שאינו מהודק, שאינו מחדש דבר.
"אני אהבתי את הסרט. אני חושבת שהוא אמיץ וחשוב, ושהוא בהחלט הביא דברים מעניינים שלא כל כך דנו בהם בקשר לרצח רבין. הוא גם יצר בחזרה געגוע מאוד גדול לאיש, למרות שהוא לא מופיע שם.
"אנחנו חיים בתקופה של פוסט רצח רבין והחברה מתנהלת על פי אותם קודים שהסרט כל כך מבקר. אני אישית נהניתי מהסרט, ולקחתי אליו את הבן שלי, שנולד עשרה ימים לפני רצח רבין, ולא מכיר את הנושא באותו אופן, והוא מאוד התעניין.
"הסרט באמת ארוך מדי, ויכול להיות שהיה צריך לקצר אותו, אבל אני חושבת שהוא טוב, חשוב ועשוי בצורה מעניינת. אני גם מאוד נהניתי מהתפקיד, שהיה יוצא דופן ולא דומה לשום דבר שעשיתי בעבר. אגב, אבא שלי לא זיהה אותי בסרט".
• זילות וצביעות: לרבין מגיע סרט יותר טוב
בשנה האחרונה, מעלה שימקו את עיבודה הבימתי ל'הנחש', יצירתו הספרותית של לואיג'י מרלבה, כהצגת יחיד בכיכובו של שרון אלכסנדר, שזכתה לביקורות נלהבות. זו אינה הפעם הראשונה שהשניים מעלים את ההצגה יחד – לפני עשרים ושתיים שנה עשו זאת בפעם הראשונה.
איך זה לחזור ולביים מחזה שביימת לפני עשרים ושתיים שנה? במה החוויה הזו שונה הפעם?
"'הנחש' הייתה ההצגה הראשונה שביימתי עם שחקן מקצועי - לפני זה ביימתי סטודנטים בבתי ספר למשחק. לתפיסה שהייתה לי אז אני קוראת היום 'תפיסת הילדה הטובה' – עמדתי בכל השאלות שצריך לשאול כשמדברים על הצגת יחיד - למי הדמות מדברת, למה היא מדברת, למה היא נעה וכו'. הבימוי היה מאוד מוקפד ומאוד ריאליסטי, והתפיסה שלי הייתה שרק השחקן הוא המרכז ושום דבר אחר לא חשוב, שזו למעשה הצטנעות מאוד גדולה שלי כבמאית. נקודת המוצא שלי הייתה שצריך להתייחס להצגה כאילו היא לא בוימה, כלומר שאדם שיצפה בהצגה בכלל לא ירגיש שמישהו כיוון שם משהו, שאני כיוונתי שם משהו.
ברגע שיש וידיאו וכוריאוגרפיה, כבר אין כאן טשטוש של עבודת הבמאי, אלא נוכחות גלויה וברורה שלו. אני מניחה שהשינוי בתפיסה של מקומך כבמאית נובע מהביטחון שצברת לאורך שנות עשייה רבות, וכן מבשלות מסוימת.
"ללא ספק, החזרה לחומר ישן רק מדגישה לי את הדרך שאני עברתי. בעצם, כיוון שזו הייתה הצגה ראשונה שביימתי על במה מקצועית פר אקסלנס, אפשר להסתכל על מה שעשיתי מ'הנחש' של אז ל'הנחש' של היום ולראות איך כבמאית מצאתי את הקול שלי. תראי גם את שרון, את הדרך שהוא עבר כשחקן – גם הוא השתחרר מאוד, והיום הוא הרבה יותר חופשי ועם הרבה יותר ביטחון, והיכולת הזו שלו להתפרע ולהגיע למקומות לא קונבנציונאליים היא בהחלט משהו שנרכש עם השנים דרך הביטחון והמקצועיות".
מהן השאיפות שלך להמשך היצירה הבימתית?
"כרגע, אני בחזרות אינטנסיביות ל'חלום ליל קיץ', שתעלה בפברואר. זו הגשמת חלום - מאז שהבנתי שאני במאית, זה מחזה שנמצא אצלי על הכוונת. ראיתי המון הפקות שלו, ותמיד הרגשתי שאני תופסת אותו באופן קצת שונה. אני עושה כאן את הבלתי אפשרי - הפקה של לפחות שעתיים עם שנים עשר שחקנים בקונסטלציה של פרינג', עם הרבה אילוצים. את יודעת, אם אני אעצור לרגע ואגיד – 'מה אני עושה? מה אני לוקחת על עצמי עכשיו הפקה של שנים עשר אנשים שבקושי יש לי כסף לשלם להם ולעצמי?' זו תהיה מחשבה מאוד הגיונית, אבל מה שמעניין אותי זה לעשות את זה, ליצור, להתפתח כבמאית.
"אני רוצה לגדול, לעשות הפקות בלתי נשכחות, וכדי להגיע לזה, צריך כל הזמן לעבוד ולאתגר את עצמך ולשנות את החומרים שאתה עוסק בהם. וזה מה שחשוב לי – להגשים את האמן הזה שנולד בתוכי. יש לזה מחירים לא פשוטים, אבל כנראה שהרעב הזה שלי זה הדבר המרכזי שאני רוצה להשביע. וכן, זו קצת מגלומניה, להרים פרויקט כמו 'חלום ליל קיץ' ולשאוף להפקה גדולה במקום גדול עם הרבה קהל ולעשות שייקספיר עדכני, אבל אני שמחה שהגעתי למקום הזה, שעשיתי את הדרך הזו מאותה במאית צנועה שהיה חשוב לה שלא ירגישו בה בכלל".
'הנחש' תוצג הערב (ג'), 15.12.15 ומחר (ד'), 16.12.15 בשעה 21:00 בתיאטרון הקאמרי.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם