זיכרונות מהכרם: תחנות תרבות עם אהובה עוזרי

מה הביא אותה להתחיל לכתוב? מה עודד אותה למצוא שלווה ומי עודד אותה לנגן? תחנות התרבות של אהובה עוזרי רצופות בתמונות משפחתיות, מתחילות בילדות המוקדמת בכרם התימנים ומסתימות בהבעת תודה לקהל הנאמן. כתבת ארכיון

אהובה עוזרי צילום: אריק סולטן

מי שהשפיע על חיי זו קודם כל אמא שלי. היא הייתה אישה חכמה, שהסתכלה על החיים במציאות הנכונה.

לא היה לנו כסף, אבי נפטר כשהייתי בת חמש, והיא גידלה אותי ואת שבעת אחיי לתפארת. לעולם לא היה חסר לנו כלום. מלחם פשוט הייתה עושה לנו ארוחה נפלאה.

אמא שלי תמיד הדריכה אותי לחיים הקשים שמצפים לי. אני זוכרת שהיא אמרה "את תעשי אותם קלים באמצעות חוכמת החיים שבך". כך למדתי לחיות בשלווה עם עצמי.
 

אני בת זקונים ולהם אני הייתי כמו ממתק קטן וטעים. תמיד שמרו עלי מפניי רע ולא היה חסר לי דבר.

לאחד מאחיי קראו ידיד וכאשר באתי מהקיבוץ, הוא לימד אותי את כל העבודות במסעדה. הוא ידע שאני אוהבת מוזיקה והיה אומר לי שתמיד טוב שיש עוד מקצוע, וכמה שהוא צדק.

אהבתי אותו מאד והייתי קשורה אליו מאד. הוא ניפטר לצערי הגדול, אבל הוא תמיד איתי.
 

רוב הילדות שלי אחותי הייתה איתה. היא הייתה דתייה והיא לקחה אותי תמיד לקריית אונו, שם היא גרה.

בשבילי זה היה חלום, לראות עולם בתור ילדה מחוץ לכרם התימנים ולספוג אורח חיים דתי. אהבתי את הכפר ושם התחלתי לכתוב שירים. הדמיון שלי שם עבד חזק.
 

השכנה שלי רותי לקחה אותי תחת חסותה כשהייתי בת 15, והיא זו שהכניסה אותי לעולם המוזיקה והחפלות.

כל השכונה הייתה תחת ידיה של רותי, מה שאמרה היה קדוש. היא הייתה "שם דבר" בשכונות, אם זה בכרם או בשבזי או בשכונת התקווה.

היא הייתה לצדי עד שיצא "היכן החייל" מעולם לא עזבה אותי, חיים שלמים היו לי איתה. כל אדם והסיפור שלו, היא הייתה סיפור גדול בחיים.
 

אולי הקהל לא יודע כמה אני מתרגשת ממנו.
הקהל בשבילי הוא העולם שלי, שאני הגשמתי.
הקהל בשבילי - הוא שמוריד והוא שמעלה.
הקהל בשבילי הוא כל הלחנים שלי וכל השירים שלי. כל מה שאהבה נפשי.
הקהל - אם הוא אוהב אותך, כבד את זה כי זו מתנת אל.
ואני מקווה שאמשיך איך שאני כל חיי,
כי החיים יפים גם אם כואב לפעמים, בלי לשכוח את העבר, הוא שמזין את העתיד.

אהובה עוזרי צילום: אילן בשור