מיוחד: חייו היהודיים הנסתרים של לאונרד כהן
בין מקהלת בית הכנסת לגיטרות החשמליות, בין המנזר הבודהיסטי לסידור התפילה, בין מיליוני המעריצים למניין שליווה אותו בדרכו האחרונה. שלושים למותו של לאונרד כהן, זמר הנשמה הגדול שחזר בסוף ימיו לניגונים מבית סבא
אוויר קר של תחילת חורף נשב בין צמרות העצים בחלקה היהודית של בית הקברות "מאונט־רויאל" במונטריאול, קנדה. דרך השער המפואר והגדול, הממוקם במרכז חומת אבן גבוהה, נכנסו אט־אט המלווים האבלים. אליעזר בן ניסן הכהן, או בשמו המוכר יותר לאונרד כהן, הובא למנוחות בנוכחות של כמניין אנשים.המוזיקאי והיוצר הידוע נפטר ביום שני בתחילת חודש נובמבר, בזמן שהעולם היה עסוק בבחירות לנשיאות ארצות־הברית שהיו עתידות להתקיים יום לאחר מכן. רק ביום חמישי, שעות אחרי שנקבר בעיר ילדותו, פרסמה משפחתו של כהן הודעה על דבר מותו.
מעטים היו בסוד העניינים של ארגון הלוויה היהודית־אורתודוקסית של כהן, שהתקיימה תחת מעטה סודיות כבד. שניים מהשותפים הללו הם אדם שייר, רב בית הכנסת המקומי "שער השמיים" שבו התפלל כהן בילדותו, וגדעון זלרמאייר, חזן בית הכנסת שניהל את טקס האשכבה.
"זאת הייתה לוויה אישית וקטנה מאוד, ממש המינימום ההכרחי מבחינת הטקס וההספדים, בלי שום אבק כוכבים", מספר זלרמאייר בריאיון טלפוני מביתו שבקנדה. "לאונרד ביקש לוויה פשוטה ורגילה. טמנו אותו בארון קבורה מעץ אורן, בלי מעריצים, בלי מקהלה ובלי מצלמות. במשפחה ידעו שאם הידיעה על מותו תדלוף, עשרות אלפי אנשים יגיעו".
סביב קברו של כהן התקבצו ילדיו ונכדיו, שני חברי ילדות, וכאמור שני נציגי הקהילה היהודית - הרב שייר והחזן זלרמאייר. "אף אחד בקהילה לא ידע על הלוויה חוץ ממני ומהרב", ממשיך זלרמאייר. "לא היה קשה לשמור את הידיעה בסוד, כי אם אתה מבין את מהות התפקיד שלך, אתה מכבד רצונות ופרטיות של אנשים". כהן נקבר בשורה אחת עם הוריו, סביו, סבא רבא וסבתא רבתא שלו, שהיו כולם מראשי הקהילה היהודית של מונטריאול.
האופן שבו ביקש כהן לערוך את דרכו האחרונה לא הפתיע את מי שהכיר אותו מקרוב. חייו הפרטיים של כהן, שאותם הקפיד לנהל הרחק מאור הזרקורים, כללו תפילה - בדמות מדיטציה - בבית הכנסת, הדלקת נרות בערב שבת ואף קידוש וברכה על החלות.
כהן, בן 82 במותו, נולד בשנת 1934 בשכונת ווסטמונד, אזור דובר אנגלית במונטריאול, למשפחה יהודית־קנדית ממעמד הביניים. אמו, מאשה קלוניצקי, הייתה בתו של הרב שלמה זלמן קלוניצקי (קליין) - רב, איש ספר יהודי מוכר ובלשן ששימש ראש ישיבת קובנו בפולין. כהן הזכיר בראיונות שונים את סבו, וסיפר לא פעם שעיסוקו של הסב במילים העבריות היה עבורו גורם משיכה לעיסוק בספרות ובשירה.
סבו מצד אביו היה ליון כהן, מייסד הקונגרס היהודי־קנדי. לאביו, נתן כהן, הייתה חנות בגדים. האב נפטר כאשר לאונרד היה רק בן תשע, אירוע שהשפיע עליו רבות. בנעוריו למד כהן תקופה מסוימת בתיכון הקנדי "הרצליה", בית ספר יהודי־דתי עם הפרדה בין בנים לבנות, אך בהמשך עבר לתיכון ווטסמונד המקומי.
משפחת כהן האורתודוקסית פקדה באופן קבוע את בית הכנסת "שער השמיים", שעם מוביליו שמר לאונרד על קשר עד פטירתו, ושם אף נקבר כאמור בסוף ימיו. במשך כל חייו, ייחס כהן לבית הכנסת ולקהילה היהודית של ילדותו חשיבות רבה בבניית זהותו היהודית. בריאיון האחרון, שהעניק למגזין הניו־יורקר בחודש ספטמבר האחרון, אמר: "הגברים במשפחתי השתייכו למשפחת האצולה של יהדות מונטריאול". על סבו מצד אביו אמר כי "סביר להניח שהוא היה היהודי הכי בכיר בקנדה", ועל יהדותו סיפר ש"יש לי הרגשת שייכות שבטית עמוקה. גדלתי בבית כנסת שאבות אבותיי הקימו, ישבתי בשורה השלישית".
בית הכנסת "שער השמיים" הוא הוותיק מבין בתי הכנסת האשכנזיים בקנדה, וכיום הוא בית הכנסת האורתודוקסי הגדול במדינה. מי שהניח את אבן הפינה למשכן היה לא אחר מליון, סבו של כהן.
כיאה לבית כנסת שהוליד כוכב רוק בינלאומי, ב"שער השמיים" לוקחים ברצינות את ההיבט המוזיקלי, ומתחזקים חזן ומקהלה מקצועיים, הדואגים ללוות את התפילות בהרמוניות מהוקצעות.
זלרמאייר, המכהן בתפקיד החזן מזה 13 שנה, אמנם פגש את כהן רק פעם אחת בחייו, כמה שבועות לפני מפגשם האחרון בבית הקברות במונטריאול, אך היה בקשר עם הזמר המפורסם במשך כמעט עשור. רק לאחרונה השתתף באלבום האחרון של כהן, You Want It Darker, כשהקליט יחד עם מקהלת בית הכנסת "שער השמיים" קולות רקע לשניים משירי התקליט. בליווי המקהלתי אפשר לזהות אלמנטים יהודיים מובהקים ואף הבלחות של מילים בעברית, תפילות ואזכורים לשואה.
"משפחת כהן הייתה קשורה לבית הכנסת הזה עוד לפני שהגעתי לכאן", הוא אומר. "הקשר בינינו התחיל אחרי שבני משפחה של לאונרד שלחו לו הקלטות של קטעי חזנות שלי עם מקהלת 'שער השמיים'. הם סיפרו לי שהוא מאוד התלהב מההקלטות, והציעו שאשמור איתו על קשר. העניין הוא שלא ממש ידעתי איך להיות בקשר ספונטני עם אמן ענק כמו לאונרד, אז חיכיתי לתקופה של לפני ראש השנה, ואיחלתי לו שנה טובה", הוא נזכר. הקשר בין השניים התהדק, וכהן אף דאג לזלרמאייר ולרב בית הכנסת למושב בהופעה שלו שהכרטיסים אליה אזלו. "תדאגו לכניסה של הרב והחזן שלי", ביקש אז ממפיקיו. הקשר בין השניים הפך למקצועי לפני שנה בדיוק, כאשר זלרמאייר קיבל מייל מפתיע. "הוא שאל אם אהיה פתוח להצעה לעבוד איתו על הדיסק החדש".
איך הגבת כשהוא שלח את המייל?
"הייתי בהלם, ממש צעקתי. הערתי את אשתי, היא חשבה שמשהו נורא קרה, אז הרגעתי אותה ואמרתי לה שהיא חייבת לקרוא את המייל הזה. מהר מאוד כתבתי לו בחזרה והניסוח היה 'הללויה, אני האיש שלך!' (על משקל שמות של שני שיריו, צ"ק). היו עוד כמה חילופי מיילים, והוא ביקש שאהיה בקשר עם בנו אדם, שהפיק את האלבום האחרון".
כעבור יום קיבל זלרמאייר טיוטה לשיר You Want It Darker, והעביר אותה למנצח המקהלה ולחברים נוספים שהחלו לעבוד על העיבוד המקהלתי. כעבור שלושה שבועות הגיע למונטריאול בנו של כהן, אדם, כדי ללוות את ההקלטות.
"לאונרד כתב לי: 'אני מחפש צליל שיזכיר לי את בית הכנסת של ילדותי", אומר זלרמאייר. כהן, ששיריו מלווים בדרך כלל על־ידי קולות רקע של זמרות, משתמש בשיר לראשונה בקולות של גברים. "הוא רצה משהו אחר ממה שהקליט עד כה בחייו, משהו אפל יותר", הוא מסביר. "ניסינו לתת לשיר מעין אווירה דתית, כי כשמקשיבים למילים מגלים שיש בהן כל כך הרבה דת. האווירה הזאת של תפילת נעילה ביום כיפור הייתה מתבקשת".
לפני ההקלטה ערכה המקהלה חזרות, ובהמשך שלחה קטעים לדוגמה לאדם וללאונרד, ששהה בלוס־אנג'לס וכבר סבל מהידרדרות במצבו הבריאותי. "הקלטנו את האפשרויות השונות בהיכל בית הכנסת, מפני שכל החדרים האחרים היו תפוסים", נזכר זלרמאייר. "צילמתי לו תמונה שלנו שרים בבית הכנסת, והוא כתב לי בחזרה: 'כמה זיכרונות יש לי מהתפילות מהאולם הזה ממש, כמה משמעותי זה עבורי שאתם, מקהלת שער השמיים, משתתפים בפרויקט'. היה לו חשוב שהשורשים שלו יהיו חלק מהאלבום, שבדיעבד התברר שהוא האחרון".
בנוסף לשיר המדובר, השתתפה המקהלה בשיר נוסף באלבום - It Seemed the Better Way. "הרעיון היה שכיוון שלאונרד הוא כהן, אפשר לשלב עם הסולו של הכינור את הנעימה של ברכת כהנים של הימים הנוראים וחגי תשרי כהקדמה וסיומת לשיר. זה משתלב באופן מושלם". בנוסף להצעה זו, שהגיעה מחברי המקהלה, זלרמאייר אף הציע להוסיף לשיר הראשון סולו חזני עם המילה "הנני". "סיפרנו לו על הרעיונות שלנו והוא ממש אהב את זה. כשהסברנו את הרקע היהודי של הדברים, הוא התלהב אפילו יותר".
לאחר שנים ארוכות של קשר וירטואלי, נפגשו כהן וזלרמאייר בהשקת האלבום שנערכה בבית הקונסול הכללי של קנדה בלוס־אנג'לס. "ההשקה הייתה יום למחרת יום כיפור, הייתי גמור מהתפילות ומהצום, ולאונרד אמר לי: 'אני מתרגש מאוד שהגעת, במיוחד אחרי יום כיפור'. לא היה לנו הרבה זמן ביחד, אבל נתתי לו מתנה - מחזור שמצאנו בבית הכנסת, שהקהילה העניקה לאחותו המנוחה אסתר בשנת 1945".
בשמחת תורה האחרון, סמוך ליציאת האלבום, החליטה הנהגת "שער השמיים" לערוך "מחווה לאליעזר" ולשלב את מנגינת שירו Tower of Song בתפילות החג. עם צאת החג שלח זלרמאייר את התווים ומילות התפילה לכהן במייל, וכמה שעות לאחר מכן השיב לו המוזיקאי: "חזק, חזק ונתחזק".
"העובדה שכהן הכיר את התפילה של שמחת תורה, ולא רק של שבת או של חג מרכזי כמו ראש השנה, הדהימה אותי. מצד שני, כאלה הם יהודי מונטריאול: מאוד מסורתיים, גם אם לא שומרים את כל המצוות", אומר זלרמאייר.
בעקבות מעורבותו בהקלטת האלבום, הפך זלרמאייר למעין איש קשר בין זקני הקהילה היהודית של מונטריאול לבין כהן. "כולם פתאום ביקשו שאעביר לו מסרים, כל אחד שהיה בבר המצווה שלו או למד איתו בבית הספר". כאשר רב הקהילה הקודם, יהודי בן 96, ביקש למסור דרישת שלום חמה לבוגר המפורסם, כהן השיב במייל: 'אני כל כך מתרגש מכך שהרב זכר אותי, אני זוכר אותו כאיש מעורר השראה'. היה לו קשר סנטימנטלי חזק לקהילה היהודית במונטריאול. ממש לפני שנפטר, כהן נשאל בריאיון למה הוא בחר דווקא בנו, במקהלת בית הכנסת. הוא השיב: 'כשהייתי ילד, ההאזנה לחזן ולמקהלה היו הדבר היחיד שנהניתי ממנו בבית הכנסת, שהכריחו אותי ללכת אליו'".
כאשר אני מנסה להבין מזלרמאייר מה הוא חושב על רמת המעורבות היהודית של כהן, הוא מצטט מתוך ריאיון שנערך עם אחד מחבריו של כהן לאחר מותו. "חברו הטוב של לאונרד ביקר אותו בלוס־אנג'לס, והשניים החליטו לצאת בליל שישי למסעדה קוריאנית (לא כשרה, צ"ק). לאונרד סחב עמו שקית אטומה, והחבר לא הבין מה יש בתוכה. רק כשהגיעו למסעדה והתיישבו, לאונרד הוציא מהשקית בקבוק מיץ ענבים של חברת מנישביץ, גביע קידוש וחלות. הוא קידש על המיץ, בירך 'המוציא לחם מן הארץ', ואז הם הזמינו במסעדה".
כהן אמנם התחנך כיהודי, אך בשנות השבעים גילה את הבודהיזם ואף הוסמך רשמית כאיש דת בודהיסטי בשנות התשעים. למרות זאת, המשיך להגדיר את עצמו כיהודי. "אני לא מחפש דת חדשה, אני בהחלט שמח עם זו הישנה, עם היהדות", אמר אז בריאיון.
על התמיהה כיצד הוא משלב בין היהדות לבין הזֶן הבודהיסטי, השיב: "קודם כול, במסורת הזן שאני מקיים אין פולחן ותפילה ואין כל הכרה של אלוהות. אז תיאולוגית, אין כל סתירה לאמונה היהודית".
גם הרב מרדכי פינלי, המכנה את עצמו "רבו של לאונרד כהן", סבור שאין סתירה בין מעורבותו של כהן בדתות שונות לבין יהדותו. פינלי מכהן כרב קהילת "אור התורה" בלוס־אנג'לס, שכהן היה חבר בה ואף הקפיד להגיע אליה לתפילות שבת בשנותיו האחרונות. "ערכתי חופה בלוס־אנג'לס ולאונרד היה שם עם בת זוגו דאז, הזמרת אנג'אני תומס", מספר פינלי. "דיברנו אחרי הטקס, הם היו סקרניים מאוד לגביי, היה לנו חיבור מיידי".
כהן, שהיה פופולרי מאוד בקנדה ובישראל, לא זכה להצלחה דומה בארה"ב, ופינלי עצמו לא זיהה אותו כשפגש אותו לראשונה באותה חתונה מדוברת. אשתו הישראלית, מירב, היא שסיפרה לו שהיה אהוב עליה בילדותה וכי מדובר ב"אחד האמנים הגדולים". פינלי מוסיף כי כהן עצמו היה מודע לאנונימיות היחסית שלו בארה"ב, ואף נהג להתבדח כי "באמריקה לא יכולים אפילו לעצור אותי, המשטרה בכלל לא מודעת לקיומי".
פינלי קיבל הסמכה לרבנות על ידי התנועה הרפורמית, אך בית הכנסת שלו הוא "פוסט אורתודוקסי ניאו חסידי", כהגדרתו. לדבריו, המקום נמצא על הרצף שבין הרפורמי לקונסרבטיבי, "עם אלמנטים חסידיים, פסיכולוגיה רוחנית וקבלה".
"אנחנו מנסים לגרום לכך שהיהדות תהיה רלוונטית לאנשים כמו לאונרד. הוא אכן נמשך אלינו, והמשכנו במערכת יחסים אישית ובחברותא קבועה בלימודי קבלה. בכל פעם שנפגשנו בשבת ללימוד, הייתי מביא ספרים מהספרייה שלי. היינו גם לומדים בטלפון מדי פעם אם הוא לא יכול היה להגיע", ממשיך פינלי. "היינו נפגשים ללימוד משותף בשבתות, ובימי שני בערב לאונרד היה תלמיד שלי, כמה שזה מוזר להגיד".
אחרי מותו, רבים תהו עד כמה הוא היה יהודי במהותו.
"כל מי ששואל את השאלה הזאת לא מכיר את לאונרד. הוא היה קבליסט. שאלו אותו אם הוא מאמין באלוהים - זו שאלה מיותרת, כי כשאתה בעניינים המיסטיים אלוהים הוא בילט־אין. הוא אמנם מאוד התעניין בדתות אחרות, אבל גם הרמב"ם שאב את ההשפעות הגדולות שלו מאנשים כגון אריסטו".
הוא הרי היה כומר בודהיסטי ומעורב בדתות אחרות, האם הוא היה קודם כול יהודי?
"בוודאי. הוא היה יהודי מהיום הראשון, ולא עזב את היהדות לרגע אחד עד יומו האחרון".
אז למה להתעמק בדתות אחרות כמו הבודהיזם?
"הוא טען תמיד שבודהיזם זה לא דת. הוא קרא לזה קולן, שאיתו אתה יכול לכוון את עצמך טוב יותר למטרה. הוא סיפר לי שהשנים שבילה במנזר בודהיסטי היו כמו מצפן לתת המודע שלו".
על השנים שבילה בהודו באותו מנזר בודהיסטי, סופר בעבר שבביתן הקטן שבו התגורר כהן היו מכונת קפה, אורגן, מחשב נייד וגם חנוכייה, שנועדה להזכיר לו מנין בא.
פינלי מספר שלצד לימודי הקבלה, למד עם כהן טקסטים נוספים כגון "שפת אמת". "היינו לומדים עמוד פה ושם, ואז היינו מדברים על זה לעומק. הוא היה אומר לי: 'הרב, בואו נדבר על דבר התורה שלך מבית הכנסת השבת', או: 'מה נלמד השבוע'".
מה הייתה רמת העברית שלו?
"היה לו ידע של קריאה בסיסית בעברית, אבל לא ברמה גבוהה מספיק. הוא ידע לקרוא טקסט ולהבין ברמה הפונקציונלית, אבל לא דיבר עברית שוטפת".
תפילות השבת בבית הכנסת "אור התורה" אורכות שעה בלבד, בנוסח של סידור קונסרבטיבי, אך פינלי אומר כי הסידור לא היה ממש רלוונטי עבור כהן. "בשביל לאונרד, התפילה אצלנו הייתה דרך למדיטציה. אני מלמד את התלמידים שלי לעשות מדיטציה על חלק אחד של התפילה, לבחור פסוקים או משפטים כגון 'נר ה' נשמת אדם', או 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. אתה לא חייב או יכול להתפלל את כל העמודים בכוונה, אז לפחות תבחר כמה פסוקים שכן. לאונרד התחבר מאוד לשיטה הזו של מדיטציה בתפילה. הוא היה יושב במצב של מדיטציה, לא התנועע עם סידור כפי שעושים מתפללים רבים. בשבילו זאת הייתה הזדמנות להתבוננות". פינלי מוסיף כי "ללאונרד היו חמישה־שישה פסוקים שהוא היה משנן בכל שבת, והוא היה בא אליי בימי שני כדי ללמוד את המשמעות של כל מילה ומילה לצורך המדיטציה. אני משער שהייתי הראשון שלימד אותו מדיטציה דרך תהלים וטקסטים יהודיים".
התפילה בבית הכנסת "אור התורה" שונה בתכלית מזו שכהן נחשף אליה בקהילת ילדותו השמרנית במונטריאול. בבית הכנסת בלוס־אנג'לס מתפללים על פי מנגינותיו של הרב שלמה קרליבך, ואף מאמצים ניגונים ישראליים מודרניים. "מה שמשך את לאונרד לבית הכנסת שלנו היה ללא ספק המוזיקה", אומר פינלי. "ברור שהקהילה שלנו שונה ממה שהוא הכיר ב'שער השמיים', למרות שהוא אהב מאוד את הקהילה שלו שם. אבל בחייו הבוגרים, ובמיוחד לקראת סוף חייו, הבית היהודי שלו היה ניאו־חסידי. הוא לא רק היה מחויב לבית הכנסת שלנו אלא גם מחויב אליי, זה עדיין מדהים אותי. הוא היה חבר נדיב מאוד של בית הכנסת", הוא אומר, ובכך רומז בדרכו האמריקנית כי כהן אף תרם באופן חומרי לטובת הקהילה.
כשאני שואל אותו אם היה מעורב באלבומו האחרון של כהן, פינלי משיב שלא היה מעורב בצורה ישירה, אך אומר כי "חלק מהדיונים שלנו נכנסו לדעתי לטקסטים של האלבום, הרי המילים שם מאוד יהודיות".
השבוע יערוך פינלי טקס לציון שלושים לפטירתו של כהן. "לאונרד רצה שאני אערוך לו את טקס הזיכרון", הוא אומר. בטקס ינכחו בני משפחה וחברים, והוא לא יהיה פתוח לקהל הרחב.
אז כמה יהודי היה לאונרד כהן? אולי מי שיכולה לענות על כך בצורה הטובה ביותר היא פרופ' רות וייס, מבכירי האינטלקטואלים היהודים בארה"ב. וייס, המלמדת באוניברסיטת הרווארד, הכירה את כהן בשנת 1954, אז היו שניהם סטודנטים צעירים באוניברסיטת מקגיל הקנדית. "לאונרד תמיד היה שונה, או שאולי מדויק יותר לומר 'מיוחד'", היא אומרת בריאיון מביתה בארה"ב. "הוא לקח את משמעות שם המשפחה שלו, 'כהן', והחליט שזה הגורל שלו. הוא דיבר תמיד כחבר באצולת כוהני דת, בצורה קצת ארכאית, של קורבנות ושל חטאים". וייס, שהכירה את כהן ככותב שירה עוד לפני שהתפרסם כזמר, סבורה כי כתיבתו הושפעה לא רק מהיהדות, אלא מהעניין הרב שהיה לו מאז ומעולם בדתות אחרות. "היהדות הייתה טבעית לו מאוד מצד אחד, אך מצד שני לא טבעית - כי שום דבר באוניברסיטה שבה למדנו לא התייחס ל'יהודים'. היהדות לא הוזכרה באף שיעור, לא היו קורסים בנושאי יהדות, זה גרם לך להרגיש שאתה מצד אחד חופשי להיות מי שאתה, אבל מצד שני זה לא אפשר לך להיות באמת יהודי".
עם השנים התגלעה בין השניים מחלוקת, כשכהן הצהיר בפני וייס, המזוהה עם הימין השמרני בארה"ב, כי "אני מרגיש נוח יותר באי יווני מאשר בישראל".
"אני פירשתי את המשפט הזה שלו כך: אל תצפי ממני להיות בעל הברית היהודי שלך", כתבה וייס במאמר שפרסמה בעקבות הדברים. "כהן החליט שהוא לא רוצה לשאת את המשקל של הקהילה שלנו, את התרבות המרופטת והבודדה שלנו. מבחינתו הוא היה ניצול בודד. אחרי שהבנתי שלאונרד כהן, וגם לא אף אחד אחר, לא יספרו את האמת של הדור שלי - התחלתי לכתוב בעצמי".
את הדברים על ישראל אמר כהן דווקא לאחר שביקר בישראל והופיע בפני חיילים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים. הוא הופיע בישראל בהזדמנויות נוספות: ב־1972, אז נתקף בחרדת קהל ונעתר לשוב לבמה לאחר שהקהל פצח בשירת "הבאנו שלום עליכם". ב־2009, במסגרת סיבוב הופעות שקיים בעקבות קשיים כלכליים שנקלע אליהם, התקבל בארץ כגיבור לאומי, וחתם את הופעתו המיתולוגית ברמת־גן בברכת כהנים שהפנה לקהל.
במאמר שכתבה אחרי מותו במגזין האינטרנטי היוקרתי "מוזאיק" מציינת וייס שאולי טעתה לגבי המחויבות של כהן ליהדות, אך מציינת כי היא עדיין סבורה שהוא לא חי חיים יהודיים מלאים.
אולי בסופו של דבר הוא היה יותר יהודי ממה שחשבת?
"כן, זה נכון. תראה, הוא הפך את היהדות לדבר שיתאים למה שהוא, ולמה שהוא הרגיש. לאונרד לא היה עושה משהו שלא האמין בו עד הסוף, ובאותו אופן הוא היה גם עצמאי ביהדות שלו. היהדות שלי באה לידי ביטוי במחויבויות שלי כלפיה, אבל אצל לאונרד זה היה שונה. הוא ראה עצמו כיתום. היהדות אולי הייתה חייבת לו משהו, אבל הוא לא היה חייב לה כלום".
אקו"ם