ראשי » תרבות » במה

עמוסה ונועזת: דנינו הולט מדבר שפה חדשה

פעם היא טרוריסטית, פעם כוכבת פורנו, דבר אחד בטוח – היא שום דבר שיצא לכם לראות עד היום. על אף האהבה העצמית והאסתטיקה העמוסה המאפיינות אותו, ואורכה המוגזם של ההצגה, החזון של הבמאי ג'ייסון דנינו הולט מתבטא במחויבות גדולה וחוויה חזקה

ההצגה “Attempts on her Life” או בגרסתה העברית הקצרצרה: “אן”, מוצגת בימים אלה בתיאטרון תמונע בבכורה ישראלית למחזה של מרטין קרימפ הבריטי מ-1997, אחד ממבשרי התיאטרון הפוסט מודרני שמרד בשלטון הטקסט והעביר את כובד המשקל מהמסגרת העלילתית המסורתית לברייקים של רפליקות הקשורות בהקשרים אסוציאטיביים ומצביים בלבד.

עוד כותרות ב-nrg:
• המרוץ הגדול: איזו תוכנית ריאליטי אתה?
• הכוח מתפוצץ: "מלחמת הכוכבים" שובר שיאים
• ביבר לבש חולצה של מטאליקה - והלהקה הגיבה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בי בי לשלוש האחדויות המקודשות של אריסטו, בתיאטרון העכשווי חוזרים אל מרכיבי המופע החזותיים על חשבון המילה, ואת הזמן והמקום מחליפה התודעה התלושה והיחסית. אגב, עוד אחת ממבשרות התיאטרון הפוסט מודרני היא הבריטית שרה קיין, שמהמחזה המדובר שלה "4.48 פסיכוזה" מועלה בימים אלה בתיאטרון חיפה. ״Attempts On Her Life״ עלה לראשונה על בימת הרויאל קורט ב-1997 והיה חלק מגל תיאטרלי חדש שניסח שפה ייחודית ששינתה את פני הכתיבה האירופאית, פוסט דרמטית ונון נרטיבית. המחזה תורגם לעשרים שפות.

עשרה שחקנים חובשים פאות בלונדיניות ולובשים כותנות זהות במתחם זירה מואר בניאונים מרצדים לחיזוק אווירת הניכור. במשך כשעתיים הם מספרים על אן, אך אן איננה. כמו גודו פוסט מודרני היא מושג מופשט בלתי מושג, פרוזאי ונרקיסיסטי. פעם אן טרוריסטית, פעם כוכבת פורנו (בהרצאה בבוכרית על פורנו). האנסמבל בעבודה קבוצתית לכידה ומחויבת פונה לא מעט לקהל, מנכיח אותו כעד, מושיט לו יד בדרך מסצנה לסצנה ב-17 התרחשויות שונות שזורות ציטוטים מטקסטים מכוננים כמו "המלט", ומחוויות פרטיות של השחקנים.

ג’ייסון דנינו הולט תרגם את המחזה והעלה אותו לראשונה עם תלמידי שנה ג’ בניסן נתיב בחודש מאי וכיום הם מופיעים יחד כבוגרים על במת תמונע.היו כבר מי שהגדירו את סגנון הבימוי של דנינו הולט כ'אסתטיקה של עומס יתר' והיה גם מי שטען ש"אן" היא הצגה ארוכה מדי, אף ביחס לאורך סטנדרטי של הצגה ממוצעת היום, וזה בוודאי נכון, במיוחד כשמטחנת הבימוי מתחילה להתאהב בעצמה. אך חשוב מכך, לאחר שעתיים אתה יוצא עם איזו תחושה שלעולם הבדיוני של דנינו הולט יש תחושה של ממש, אווירה, טמפרטורה, הגיון, וכמו תמיד, רק כשכל אלה מתפוגגים, יכולת באמת להכיר בקיומם. אתה נפרד ממעין טרמינל עתידני פיוטי של שברי אנוש חביבים אך גמורים, ודי בכך כדי לסמן את התבגרותו של יוצר תיאטרון נועז ומעניין, שבעבודתו הדים למסורת תיאטרון הסיפור של רות קנר ואחרים ושמאז "חמוצ" עבר כברת דרך נוספת במסעו המרתק. הבימוי של דנינו הולט בעל איכות קולנועית, מועדונית, ומייצר חגיגה גם מהשורה הפרוזאית ביותר, אבל יותר מכל היצירתיות, שאיש לא יטען שלא בורך בה, יש כאן מחויבות אמיתית לחוויה התיאטרונית המספקת, ואמונה חזקה שעוברת לקהל. עם חלוף הדקות הקהל מתרגל יותר ויותר להזיה ולחוקיה.

מספר תמונות יחקקו אצל הצופים בהצגה לעד, בהן תמונת הנחיית השחקנים ב"המלט", התשובה לטרור העולמי, המאבק בין 'אלוהים המקורי' לקודש ברוך הוא והמונולוג הכן של השחקן המסורתי שלא יכול להופיע בערבי שבת. כשהשחקנים יוצאים ממתחם הבמה לצדיה הם ישר גולשים בסמארטפון, המסכים הקטנים המהבהבים והריכוז שלהם בפייסבוק או מה שלא יהיה תומך באווירת הניכור הטכנולוגי, וזה המקום לחזור ולשבח את עבודת התאורה של יאיר ורדי, שמותחת את הגבולות עד לקצה.

כמעבד, דנינו הולט ניסה להביא את המחזה למציאות הישראלית, כפי שניתן להסיק מהשם 'בצלאל ושמלת השבת' שניתן להתרחשות מסוימת. אבל הבמאי לא הלך עם זה עד הסוף, וחבל: הצוענים נותרו צוענים ולא הפכו לסודנים, למשל. הקפדה על תקינות העברית, גם בעולם הפוסט תחבירי הזה, גם לא הייתה מזיקה. בגזרת ההפתעות הטובות במיוחד אפשר למנות את כרמל לבנון, תגלית אמיתי, והן את בר אליקים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg