ראשי » תרבות » במה

המתאבד מרקיב על במת התיאטרון הלאומי

הרצון ליהנות מפירות "המתאבד" של ארדמן מובן, אך "ז'קו" של 'הבימה' מוגש כגופה חבוטה, נטולת ערך מוסף או סאבטקסט, וחסרת כל חידוש. מי שתיאטרון עבורו הוא תלבושות יפות ושחקנים טובים – שיהנה. מי שמצפה לערך אמנותי - שיחפש במקום אחר

התיאטרון הישראלי אוהב את "המתאבד" של ניקולאי ארדמן, סאטירה שתמיד תהיה אנושית, רלוונטית ונוחה לעיבוד מקומי, הבוחנת שורת ערכים אבודים מעיניו של מי שמאס בחיים ומחפש מטרה שתקדש את מותו.

עוד כותרות ב-nrg:
• "אשאל את ה' למה אני לא בפלייליסט"
• המופע של אל קפונה בבית האח הגדול
• היה שלום אמסלם, מי ייתן שתהנה מהמקלחת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

גם ב'הבימה' רוצים מהנתח, והחליטו להעניק חיים מחודשים ותוססים ל"ז'קו" על פי מחזהו הנודע של ארדמן, מאת אילן חצור, שהועלה בבית ליסין לפני 16 שנה עם משה איבגי בתפקיד הראשי. הסיבה לכך, אם מנסים להיכנס לרגע לראשו של אילן רונן, המנהל האמנותי של 'הבימה', ברורה למדי: מעבר לאפשרות לתת ללהקת שחקנים מיומנת אפשרות להשתעשע כהוגן בקומדיה חביבה שניתן להדביק לה כינויים נחמדים כמו "צבעונית", "מטריפה" ו"אירונית", הטקסט עושה שימוש הוגן בחוליי החברה העכשוויים באמצעות התבוננות מפוכחת על אנשים משולי החברה. במידה והכל יעבוד כמתוכנן, צפוי רווח כפול למעורבים בעשייה.לפרוטגוניסט קוראים ז'קו נחמיאס, עובד זוטר במפעל טקסטיל זניח, נשוי (לא באושר, כמובן) לגאולה ההריונית, בן לשמחה שמומחית בלאמלל אותו, החבר הכי טוב של יושב ראש ועד העובדים דוד אלקלעי ובאופן כללי אדם שחושב שעושים לו דווקא בכל גזרה בחייו בלא עוול בכפו. נשמע הזוי? זה אכן ביזארי כהלכה, פנטסטי מספיק כדי להפוך למשל מוסרני.

יום אחד הגיבור מגלה על עצמו כמה עובדות מטרידות: אימוצו כילד שהוריו לא רצו בו; עקרותו המפתיעה; אלקלעי הוא אבי בנו העתידי; טופס הלוטו שיכל לגרום לו להתעשר בכלל לא נשלח; פיטוריו בנקודת זמן קריטית זו רק מוסיפים שמן למדורת כאביו. אלה אמורות לשנות את חייו מקצה אל הקצה ולגרום לעוד קלישאות דומות לצאת לפועל. אבל אז העניינים ממשיכים להסתבך עם ניסיון התאבדות כושל, ואותו מוכה גורל מקבל הזדמנות שנייה בעולם שכל כך מתעב אותו. במקום מוסר השכל נוקב או לפחות שנינות מרשימה, מקבלים מוצר פרום בקצוות: המחזה חופר בסלע ומרוב אמירות ונושאי עיסוק מאבד גובה. אין טיפת סאבטקסט והמובן מאליו מוגש במעטפת נוחה. ישנו "ניפוח" של הקונפליקט דרך מערכונים פנים-עלילתיים נטולי הקשר אמיתי, ובעיקר, חסר חידוש בדמות המזרחי המקופח, שהנרטיב שלה נטחן לעייפה.

טוב לראות את יעקב כהן האמין והידידותי בתפקיד הראשי וכמוהו רבקה גור, על אף מבטא מודגש ומאולץ, לא הליהוק הצפוי לאם מזרחית, אחרי הכל. מיקי פלג-רוטשטיין מקסימה כרעיה הטיפוסית. קובי מאור בהופעה קומית לא רעה. אורי הוכמן, עמי סמולרצ'יק ובן יוסיפוביץ' (בוגר טרי של סמינר הקיבוצים) מגלמים בכיף יותר מעשר דמויות אווירה שמשרתות את הסיטואציות הנתונות. נעמה ארמון נעימה בתפקידים החינניים של המזכירה והפקידה במחלקת מודעות האבל. בסך הכל, מה רע? כולם מבוימים היטב על ידי איציק ויינגרטן, דליה פן מעצבת תלבושות בחסד והפאנצ'ים היבשים מצליחים איכשהו. יופי, התיאטרון הלאומי. מצאתם סידור למחלקת ההלבשה והצגה שסביר להניח שתציג כפטריות אחרי הגשם בהיכלי התרבות ברחבי הארץ. אבל הערך האמנותי - הלך לעזאזל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg