ראשי » תרבות » במה

סלאם דאנק: פסטיבל הספוקן וורד נסגר בניצחון

אינתיפאדה שלישית, הטרדות מיניות, שסעים חברתיים ופוליטיקה רקובה – התכנים בערב סגירת פסטיבל הספוקן וורד הראשון של ישראל בעטו במוסכמות, הרביצו תורה בקהל המתמסר ומיצבו סופית את הפואטרי-סלאם במרכז התרבות הישראלית

כ-700 איש הגיעו אמש (ב') אל מועדון הבארבי, ואיששו את החשדות שהתעוררו במרחב הציבורי האמנותי בעת האחרונה: ספוקן וורד איז דה שיט. מה שהתחיל בערבים ניסיוניים של פואטרי-סלאם ("הטחת שירה", בעברית ושם תחרויות הספוקן-וורד) כשאף אחד עוד לא לגמרי היה בטוח מה זה ואיך מתנהגים שם, הסתכם אתמול במופע מרשים למדי - ה"סלאם הגדול", שסגר את אירועי ה"סלאמפסטיבל"- פסטיבל הספוקן-וורד הראשון שנערך בישראל.

עוד כותרות ב-nrg:
• "אשאל את ה' למה אני לא בפלייליסט"
• האח הגדול: פאסיב אגרסיב דרגה דאן 5
• בכורה עולמית: קליפ חדש לג'וני גרינווד
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

תשעה משוררים - טמיר אהרוני, יוסי צברי, צביה מרגליות, נועם לביא, אריק אבר, גלעד בלום, ג'ימבו ג'יי, נעמה גרינשטיין ומעין אמיד, עלו בזה אחר זה להטיח בנו את השירה שלהם, במטרה להתחרות על האפשרות לייצג את ישראל ב'גרנד סלאם' שיערך בפריז. הקהל שהגיע אמש ל"סלאם הגדול", בשיתוף תיאטרון האינקובטור, זכה להיות נוכח באחד מהאירועים המהנים, המעניינים ואפילו מעוררי השראה, שהתרחשו פה לאחרונה. את הערב פתחו המוזיקאים שנשארו על הבמה לכל אורכו- דקל עדין (בס), זיו ימין (תופים) ואיציק פצצתי (גיטרה). הם לא ניגנו רק מוזיקת רקע, אלא הם החזיקו את הגרוב לאורך כל הערב, הזיזו את האנשים שישבו על כיסאותיהם ובאופן כללי הפכו את האווירה למגניבה ביותר. אולי גם זו הזדמנות להגיד שאיציק פצצתי (חבר בלהקת "ויקטור ג'קסון", מופיע עם מיכל לוטן והפיק את האלבום האחרון של נצ'י נץ'), הוא אחד מהכישרונות המוזיקאליים המופלאים שפועלים כיום ואם אתם רואים את השם שלו משתרבב באיזה איוונט, סביר להניח שכדאי מאוד להגיע אליו. את הערב הנחו אלן פותלס (שם הבמה של נילי קופלר) ויואב טלמור, שעלו על הבמה עם אנרגיות סוחפות והשפריצו כריזמה לכל עבר. מכיוון שרבים מהנוכחים במקום לא הגיעו מסצנת ה"סלאם", לא הכירו את קודי ההתנהגות ולא ידעו מה עושים עם השלטים המחיקים (נותנים ציון למשורר), המנחים היו צריכים להסביר להם. אז הם הסבירו: הציונים הם בשביל הכיף ("למשורר הלל, הנקודות לעזאזל" הם חזרו וצעקו לאחר כל מופע), אפשר להתלהב כששורה של משורר נוגעת בך עמוק בבטן ורצוי אפילו להריע לו, יש להגיב בחיוב או בבוז לנותני הנקודות (ה"אנשלטים", בסלאמית) לפי מידת ההסכמה עמם, ובאופן כללי - צריך להיות 'שם', להיות חלק מזה, להגיב, לענות, להתלהב ולהשתתף. הקהל למד את החוקים מהר מאוד, ובמחי יד הפך מועדון הבארבי למופע סלאם שלא היה מבייש גם סצנות מפותחות יותר (או אמריקאיות, בקיצור).האירוע שהתקיים אמש מסמל גם משהו גדול יותר באמנות הישראלית. הספוקן-וורד ומופעי הסלאם מצויים בתהליך של חלחול מהשוליים אל המרכז. אם בעבר זו הייתה אמנות חתרנית ולא מוכרת, הרי שכעת כמעט ולא הייתה אפשרות להשיג כרטיס, שכן הם נחטפו במהירות רבה ואזלו כמעט כשבועיים לפני המופע. אבל מה שמעניין הוא שהמעבר למרכז לא פגע בחתרנות. המשוררים עלו עם מסרים נוקבים, תוך נבירה בקרביים של החיים שלנו פה היום - אינתיפאדה שלישית, הטרדות מיניות, שסעים חברתיים ופוליטיקה רקובה.

לאחר הסיבוב הראשון, נספרו הקולות וארבעת המשוררים שזכו במרב הנקודות עלו גם לסיבוב שני. וכך הקהל זכה לשמוע בשנית את ג'ימבו ג'יי, גלעד בלום, טמיר אהרוני ונועם לביא (וזה הזמן לבקש מה"אנשלטים" להקפיד בפעם הבאה לדרג גבוה גם נשים ולא רק גברים, כי הן לא היו פחות טובות, והרי ה"נקודות לעזאזל", נכון?).

מבין ארבעה אלו, נכנסו שלושת השמות המובילים לתוך כובע שממנו הוגרל שמו של הזוכה ב'מיקרופון הזהב' - טמיר אהרוני. אהרוני החל את דרכו במופעי הסלאם רק לפני שלושה חודשים ועל כן ההתרגשות שלו הייתה גדולה מאוד. אהרוני סיפר שהוא כתב מאז ומתמיד, אך רק לאחרונה החל להופיע, בזכות הדרייב שמייצרים ערבי ה"פואטרי-סלאם".

מהבחינה הזו אפשר להחמיא עוד קצת למופעים אלו ומייסדיהם (אריק אבר, אלן פותלס ועמית אולמן, הידוע בשם הבמה פדרו גראס), שיכולים לראות את ההשפעה שלהם על אמנים צעירים, שבזכותם יש להם אפשרות לצאת מהמגירה.

לטובת מי שלא הצליח להגיע אמש או לא השכיל לרכוש כרטיס מבעוד מועד, הנה קטע קצר משירו של אהרוני:

בכניסה למושב שלי יש שלט חדש
ובו כתוב "הלו, הגעת הביתה, תאט"
וכל פעם שאני קורא אותו, מבפנים אני קצת מת,
אין לי הסבר הגיוני באמת,
והשלט צודק, זה חשוב בהחלט, אני מדבר ברצינות
פשוט כל פעם שאני קורא אותו קצת בא לי למות, מין צורך להקיא
אני חושב שזה קשור גם למגרש המשחקים
טיילתי שם עם הכלב שלי בדיוק כשהוא נבנה,
מגרש חדש, מרשים מתהדר באיכות
הנדנדה לא חורקת, ואפילו לקרוסלה יש חגורת בטיחות
מדובר במבנה יוקרתי היישר מהקטלוג,
מעוצב לשביעות רצון ההורה שאין לו זמן לדאוג,
ובעודי שם עם הכלב, בין מגלצ'ות ונדנדות
דווקא בי פתאום התעוררו דאגות,
פשוט, עד לא מזמן הייתה כאן חורשה במקום גן, ולא יכולתי שלא לתהות
איפה השנה מתכננים לחגוג את שבועות?
ועש לילה, כשהבוגרים חוטפים את הצעירים, איפה את זה עכשיו אפשר לעשות?
עכשיו שלמועדון הנוער יש לו"ז מוקפד,
אז בן שיעור ספינינג לפילאטיס מכשירים
יש בכלל זמן גם לחבר'ה הצעירים?
ותבינו אני אחד שמקבל שינויים כברכה
אני פשוט לא מבין באיזה קטע החליטו לבנות פה מדרכה?

ורק כדי להוכיח שנכון היה לצפות לפחות מאישה אחת להעפיל לגמר, הנה הקטע של נעמה גרינשטיין, אחד המרגשים של הערב:

"התחבורה הציבורית היא ניסוי חברתי. כמו 'האח הגדול' בלי המצלמות והפרסום. מכניסים אנשים זרים לתוך חלל קטן, כמיטב המסורת נערבב בצורה הכי לא הומוגנית שאפשר - דתיים מכל הזרמים, מזרחים, אשכנזים, ימנים ושמאלנים, רוסים, תיירים, חיילים, הומואים וההיא שבאה עם הכלב ויאללה נוסעים. בדרך כבר יהיו אתגרים - חם והמזגן מקולקל. קר והחלון שבור. ההוא רק ביקש שקט, ההוא רק ענה לו 'מה בעיה שלך תסתכל לכיון אחר'. ההיא רק משתעלת ליחה. הנהג מתעקש לשמוע חדשות בווליום לא הגיוני ואת המתח שבאוויר אפשר לחתוך בסכין שכל אחד ואחת מקווים שלאף אחד באוטובוס הזה אין. החוויות נשארות איתי זמן רב אחרי שכבר ירדתי... רגשות אשם אחרי נסיעה מירושלים למודיעין. המונית תעצור במחסום והחייל יבקש תעודת זהות רק מנוסעים ספציפיים. ובראש אני אגיד לעצמי: תגידי משהו תגידי משהו תגידי משהו. אבל אני לא אגיד. לפעמים הנסיעה נשארת איתי פשוט כי יש לי בחילה מכל בלימה ובלימה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg