גילה אלמגור: גם אני יודעת לשנוא, ועוד איך
"הכל כתוב מלמעלה, מישהו שומר עלי. גם בנפילות הכי קשות, גם בהתנפלויות עלי". גילה אלמגור מדברת בגילוי לב על ההתקפות שנמשכות, על השיימינג בפייסבוק וגם על מירי רגב. "אמנים מזרחים סבלו בעבר מקיפוח, אבל היום הם הכוכבים הכי גדולים"
"אני לא יכולה לשאת אנשים שמספרים איך הם פיספסו את המוות בכמה מטרים או בכמה שניות", אומרת גילה אלמגור. "אבל זה מה שקרה לי ביום שישי האחרון. הייתי עם סופי, נכדתי הבכורה, בדיזנגוף סנטר, ובדרך הביתה אמרתי לה שאני חייבת לקנות פרחים בחנות האהובה עלי ברחוב דיזנגוף, לא רחוק ממקום מגוריי. ואני לא יודעת למה, ברגע האחרון החלטתי לוותר. יש לי מספיק פרחים לשבת. נסענו משם, ואז אירע פיגוע הירי.
עוד כותרות ב-nrg:
• סקס מוכר, אחי: הנוער כבר בעניינים
• הישרדות בוליווד: כלום לא מביך אותם
• כבר לא יחף: הקידום המקצועי של רון אלוף
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אני מאוד פטאליסטית. אני חושבת שמה שצריך לקרות, יקרה. הכל כתוב מלמעלה. ואני יודעת שמישהו שומר עלי. בנפילות הכי קשות שלי, בהתנפלויות עלי. גם כשאני לא מקבלת תפקיד שאני רוצה, תמיד מתברר שזה מה שהיה צריך לקרות".
• גילה אלמגור כואבת: לאיזה עולם הבאנו את ילדנו?
"ירקו עלי, היית מאמינה? ממש ירקו. לאן הגענו? נהג המונית כל כך נבהל, רעד כולו, ואמר לי לקרוא מהר למשטרה. ואני אמרתי לו, עזוב, קח אותי הביתה. אין לי כוח.
"הרגשתי נורא. אני אוהבת בני אדם, ערבים ולא ערבים. אני שונאת את האיש שירק עלי. ואני שונאת אדם ערבי שיורה או יוצא לדקור בסכין מטבח יהודים שלא חטאו בדבר. אלה אנשים שאני שונאת. ואני גם יודעת לשנוא. ועוד איך".
כבר שנה וחצי שאין לה מנוח. מהומה רודפת מהומה. בקיץ שעבר, ימי צוק איתן, הביעה בראיון עיתונאי קצר את כאבה העמוק מרציחתם של שלושת הנערים, גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. על הרצח האכזרי של מוחמד אבו חדיר בן ה־16 אמרה באותו ראיון שבגלל "מעשה השטן" הזה, אלה ימים שבהם היא מתביישת להיות ישראלית. התגובות האלימות שהוטחו בה מייד, בשל האמירה האחרונה, כללו שפע איחולי מוות בייסורים, גידופים גסים ועלבונות.
בחודש יוני האחרון היא התפרצה לעבר שרת התרבות והספורט, מירי רגב, במהלך טקס פרסי התיאטרון. בעוד השרה מבקרת את האמנים על ניתוקם מחלקים נרחבים בחברה הישראלית, ועל רקע קריאות מחאה מקהל השחקנים והיוצרים, הקול הרם ביותר שנשמע היה של אלמגור, שהטיחה ברגב: "את לא מבינה את תפקידך! מתי היית בתיאטרון בכלל וראית מה אנחנו עושים? שנים אנחנו מכתתים רגליים לפריפריה. את לא יודעת כלום ואין לך מושג!" לאחר מכן נטשה את האולם.
הטענה על כיתות הרגליים לפריפריה הציתה את הלהבות מחדש. מכל עבר נשמעו גינויים כלפי אלמגור ותגובות חריפות כמו "מתנשאת", "אליטיסטית", "מנותקת", "מזלזלת" ו"פטרונית".
"רק התחלתי להציץ מתוך הקונכייה שלי, להרים את הראש אחרי גל התקיפות הראשון, ומייד שטף אותי גל נוסף ונכנסתי שוב ללופ הזה, בלי כוח להתמודד איתו. בגילי, אני צריכה לשמור על האנרגיות שלי. לא מתאים לי להתפרץ ככה, באירוע כזה. בסך הכל באתי לברך את הבמאי חנן שניר, שאני עובדת איתו שנים.
"אבל היא באה לטקס, כבוד השרה, בלי להכיר אותנו, בלי ללמוד, בלי שיש לה מושג מהחיים שלה. בבוקר היא קוראת לנו קפוצי תחת, ובצהריים היא עומדת על הבמה ומדברת ומדברת ומדברת, שאין לנו יחס לפריפריה ולשכבות החלשות ועוד דברי הבל. אז התפרצתי.
"קצת רצינות, גברתי השרה. תִלמדי אותנו. לפני שתי דקות נכנסת לתפקיד. אנחנו באמת מכתתים את רגלינו לפריפריה כל החיים.
"ומייד הפכתי למתנשאת, וספרו את הימים שבהם הייתי או לא הייתי בפריפריה. שטויות עד בלי די. אין חודש שאני לא מגיעה לפריפריה כלשהי. החודש אין לי הצגה אחת בתל אביב. כשמגיע הערב, ואת הולכת לילדים שלך, אני ויתר השחקנים נכנסים לרכבים ונוסעים בכל הארץ".
זה נקרא "מכתתים רגליים לפריפריה"?
"השימוש בצמד המילים מכתתים רגליים לא היה לשם הבעת התנשאות. תסלחו לי, זאת עברית. קיבלתי באותה תקופה מסרון מרב מסוים, שביקש לחזק אותי. הוא כתב לי שכל המלעיזים והמקטרגים והמסיתים נגדי צריכים ללמוד שיעור בעברית. לכתת רגליים, משמע ללכת בדרכים קשות ועקלקלות כדי להגיע למטרה ולעשות טוב.
"הדרכים בישראל הן כל כך קשות היום. יש פקקים וחפצים חשודים ותאונות וגשמים, וצריך לעמוד הרבה זמן בכבישים. אני כבר שנתיים חיה עם סדק בעצם הזנב. בחזרה הראשונה על הבמה ל'מירל'ה אפרת' הביאו לי כורסה עם ארבעה גלגלים, התיישבתי עליה ועפתי. מזל שעובדי הבמה תפסו אותי לפני שטסתי אל הקהל, אבל בדרך נפלתי על עצם הזנב וחטפתי מכה איומה. מאז, בנסיעות שהן מעבר לתל אביב־רעננה, אני נוסעת כמעט בשכיבה מוחלטת. מדובר בכאבי תופת, שלא מאפשרים לי לשבת ישר לאורך זמן. אחד היתרונות של להיות בת למעלה מ־70 בהבימה הוא שאת נוסעת לבד, ולא בוואן או באוטובוס עם שחקנים אחרים. אני נוסעת לבד, וגם לוקחים ומחזירים אותי מהבית".
את מכירה וחווה את הפריפריה בישראל?
"זה יהיה לא נכון לומר. אני מגיעה כשחקנית לכל קצוות הארץ. מגיעים לפעמים למקומות מקסימים ולאולמות נהדרים, ולפעמים למקומות מוזנחים. אני זוכרת שהגענו להציג באחד האולמות בארץ, ומנהל הבית בא לקראתי ואמר: 'גילה אלמגור! איזה כבוד, אני מאושר כל כך שבאת'.
"אבל כשנכנסתי לשירותים נדהמתי לגלות טינופת. שירותים שעולים על גדותיהם מזוהמה. לקחתי את אותו מנהל בית שהתרגש לקראתי, ואמרתי לו: אם אתה לא מביא ברגע זה מישהו שינקה את השירותים, לא רק שאני לא עולה לבמה, אלא אין הצגה. נקודה.
"הייתי במשך תקופה ארוכה יו"ר ועד השחקנים בהבימה, עד לפני שנתיים. אין אצלי חוכמות. אני לא אאפשר מצב כזה. ומה את חושבת? הוא הביא מנקה. וההצגה התקיימה, מכל הלב.
"תשמעי, אני תל־אביבית כמעט 62 שנים. תל אביב היא המקום הכי אהוב עלי בעולם כולו. זאת העיר המדהימה שלי, ואני גאה לחיות בה. אין לי שום כוונה להתנצל על זה. מה לעשות שאני מגיעה, למשל, למעלות, מסיימת הצגה, ואז רוצה הביתה. עשיתי דרך ארוכה, נתתי את כולי על הבמה. למה אני צריכה לשבת במעלות כשיש לי בית בתל אביב? אני באה לשחק ורוצה לחזור אל מבצרי".
הבועה התל־אביבית לא ממש משקפת את החיים בארץ.
"עד גיל שלוש וחצי גדלתי בבית יתומים בירושלים, שאמא שלי ניקתה בו את הרצפות, כדי להיות לידי. אחרי זה עברנו לגור בצריף בפתח תקווה. שלא יקשקשו לי שטויות על ניתוק או ריחוק.
"באותם ימים, של שנות הארבעים, פתח תקווה היתה ממש עיר לתפארת", היא אומרת בסרקזם. "מה אני אגיד לך, מטרופולין. מה זה, החיים שלי היו פינוק לשמו. חיים עם כפית זהב בפה. אחר כך חייתי תקופה כנערה בפנימיית הדסים, עם ניצולי שואה ובני ניצולים, רדופים סיוטים וזוועות.
"בגיל 15 הגעתי לבד לתל אביב, ובניתי את עצמי בלי שום עזרה. לדבר עלי כעל מנותקת זאת בורות. אני ההגדרה של עשייה בעשר אצבעות".
והיום?
"גם היום אף אחד לא יכול להאשים אותי שאני מנותקת מהמדינה ומנותקת חברתית. זה כל כך מגוחך בעיניי. אני יודעת שאני יכולה להסתכל לבת שלי ולשני הנכדים שלי בעיניים ולהגיד להם, 'אתם יודעים מאיפה באתי ומה אני עושה ועשיתי למען רבים, וחובה עליכם להמשיך לעשות, ואפילו יותר'. זה מה שחשוב לי. כמו שאמא שלי חינכה אותי".
צל חולף על פניה כשהיא מזכירה את אמה, והיא מתחילה לחקות את מבטא דיבורה הפולני הכבד. "אמא שלי השביעה אותי, 'גילה, אוי לך ואבוי לך אם יעבור יום ואת לא עושה משהו בשביל מישהו. גילה, כל חיים יכאב לך כתף, למה אני יושבת על כתף שלך ורואה הכל, גם כשאני כבר לא פה. ואחרים לא צריכים לראות מה את עושה. את עושה ואני רואה'.
"וזה נכון, היא כל הזמן על הכתף שלי. את כל העשייה שלי, אמא שלי רואה".
והיא מרוצה?
"אני חושבת שהיא מרוצה ושומרת עלי.
"אמא שלי היתה הולכת ברחובות ואוספת שקים שלמים בשביל כל המשוגעים והמסכנים והקשישים, כשהיא עצמה היתה אישה חולה. אני זוכרת יום אחד, כשהייתי ילדה קטנה מאוד, שהיא עמדה במטבח בצריף ורחצה כלים, ואני ישבתי ליד השולחן ואכלתי רבע עגבנייה ופרוסת לחם. על השולחן היו גם שני עלים שהיא קטפה מהעץ, בתור קישוט.
"בעודי אוכלת היא הסתובבה אלי, נעצה בי מבט נוזף ואמרה: 'תגידי לי, את לבד בעולם? ככה לא אוכלים! עכשיו אני מראה לך איך את אוכלת, וככה תאכלי כל החיים שלך'. היא לקחה את פרוסת הלחם, חתכה חתיכה קטנה מהקצה ואמרה: 'זה בשביל ציפורים'.
"את מה שנותר מהפרוסה חצתה לשני חלקים ואמרה: 'חצי זה, בשביל אם יבוא עני דופק בדלת רעב. ומה שנשאר, את אוכלת. אם לא בא עני דופק בדלת, את יכולה לאכול גם חתיכה זה. אבל ציפורים את אף פעם לא שוכחת'.
"עד היום אני מאכילה את הציפורים על הגג שלי. יש לי מתקן מיוחד, ובכל יום באים, לפי סדר קבוע, עורבים, יונים, ואחריהם המון ציפורים קטנות.
"אבל חשוב בהרבה מהציפורים, אני כל החיים שלי רחוקה מרחק רב מלהיות אדישה למי שנזקק. לדרי הרחוב, למהגרים, לניצולי השואה. אני מחוברת בנימי נפשי אל החברה הישראלית ושקטה שאני עושה ככל יכולתי למען הזולת. אני יודעת מה זה לעבוד קשה ולחיות לבד. אני יודעת מה זה לסבול ממחסור ומה זה ליהנות משפע. אני יודעת לחלוק ולהיות אכפתית, ואני יודעת לחשוב לא רק על עצמי.
"מהמקום שממנו באתי הגעתי למקומות שלא דמיינתי שאגיע אליהם. הייתי אורחת של הבמאי אינגמר ברגמן. ערכו לי רטרוספקטיבות ברחבי העולם. בהודו ובסין קיבלו אותי כמו מלכת אסתר, עם שיירה של אופנוענים ושוטרים ששומרים על דלת חדרי במלון. בכל בוקר האירו את עיניי עם בוקה של פרחים. באקדמיה לתיאטרון בסין מנהל האקדמיה נישק לי את הרגליים אחרי ההצגה".
יותר מ־40 שנה היא מתגוררת באותה דירה בתל אביב. פנטהאוז דו־קומתי ברחוב שקט ונינוח, שמחלונותיו נשקפים הים ומעגן סירות קטן. קומתו העליונה של הבית מוקדשת לאהבתה הגדולה, צמחים ועציצים, המלבלבים על מרפסת הגג. לצד המרפסת יחידת דיור קטנה, שמיועדת לאירוח בתה הגר ושני ילדיה.
הדירה מלאה עד אפס מקום בפסלים, מזכרות וקישוטים. הקירות עמוסי תמונות, בכל פינה עציצים ופרחים, ואוסף גדול של בובות מכל העולם השייך לבעלה, יעקב אגמון. "תכירי, זה יענקל'ה, הוא גר פה", היא אומרת כשאגמון חוזר מטיול גשום עם שתי כלבותיהם, מגי ומגי, ומפשיט אותן ממעילי חורף קטנים.
מגי ומגי?
"כל הכלבות שלנו לאורך השנים נקראות באותו שם. הנוכחיות הן מגי החמישית ומגי השישית, אם אני לא טועה", היא אומרת ופונה לאגמון: "תן לבנות צ'ופר קטן ולך תאכל מרק חם, מתוק שלי".
אלמגור גודשת את ימיה. היא מכהנת כיו"ר סינמטק תל אביב, עומדת בראש הפסטיבל הבינלאומי לסרטי ילדים ונוער, שאותו יזמה, וחברה בוועד שחקני הבימה. בימים אלה היא מככבת בהצגה "נעצר בחצות" של הבימה, לצד רן דנקר ובבימויו של משה פרסטר.
היא גם משתפת פעולה עם המנצח גיל שוחט בקונצרט "המנגינה של אביה" - פרשנות מוסיקלית למונודרמה שכתבה אלמגור, שבמסגרתו היא מקריאה קטעים מהמחזה. מעת לעת היא גם מופיעה עם הצגת היחיד על פי ספרה. החודש תתחיל לערוך חזרות לקראת עליית המחזה קוריולאנוס של שייקספיר, בבימוי עירד רובינשטיין, שבו תשחק את וולומניה, אמו של המצביא הרומי גיבור המחזה. בחודשים הקרובים יעלה סרט בהשתתפותה, "ציפורי חול", של אמיר וולף.
חוץ מזה יש לה את "קרן המשאלות של גילה אלמגור" - ארגון ללא כוונת רווח, שהקימה לפני כשלושים שנה כדי לסייע לילדים שחולים במחלות קשות. "מפעל חיי", היא קוראת לו. הסיוע והתמיכה מגוונים, וכוללים, מצד אחד, יצירת חוויות חיוביות דוגמת נסיעות לחו"ל, ומצד שני תמיכה טיפולית. לאחרונה יזמה שיתוף פעולה עם מכון מעגלים של ד"ר נירה כפיר, המעניק, ללא עלות, סדנאות טיפוליות והתערבות במצבי משבר בקהילה לילדים החולים ולמשפחותיהם. "הילדים האלה הם בית ספר לתעצומות נפש", אומרת אלמגור. "מהם אני מקבלת כוח איתנים".
ב־31 בינואר תקיים הקרן את מופע "הצחוק יפה לבריאות", בהשתתפות מיטב הקומיקאים - שלישיית "מה קשור", אלי ומריאנו, גורי אלפי, ליטל שוורץ ואורנה בנאי, וכל ההכנסות יהיו קודש למימון טיול חלומות בחו"ל.
איך זה לעבוד איתך בהצגה?
"תשמעי, אני באה לעשות את העבודה שלי. מי שאוהב אותי, בסדר. מי שלא אוהב אותי, זכותו.
"כשאני משחקת בהצגה אני כמו שוטר. לא עושים צחוקים על הבמה ולא מקלקלים את ההצגה. לא צובעים בצהוב את מה שהבמאי צבע בכחול. אין אלתורים ואין חוכמות. שם אני קשוחה. באמת קשוחה. ההצגה תהיה בכל פעם בדיוק כמו שהבמאי חתם עליה בפרמיירה.
"יש כאלה שבכל יום משחקים משהו אחר. אני משעממת מהבחינה הזאת, לא זזה מילימטר מכוונת הבמאי. אם מישהו מהקאסט ישנה, אני אגיד לו, הלו, לחזור למקור. אם המתח מתרופף, אני מבהירה שלא במשמרת שלי. אני ממש לא משתדלת להיות נחמדה, וממש לא מעניין אותי שיגידו 'איזו מתוקה גילה'. הייתי שם, אולי, בתור שחקנית מאוד צעירה. אבל כבר אז הייתי כמו קקטוס, כולי מלאה בקוצים שלופים. בת 15, לבד בעיר, עבדתי כדי לקיים את עצמי, בלי נפש חיה. צנחתי מהדסים לתחנה המרכזית בתל אביב, ויאללה תסתדרי".
קשה לך שאת משחקת אימהות ונשים מבוגרות?
"בכלל לא. מזמן עברתי מיופי לאופי. פעם, בתקופה שאמרו שאני יפהפייה, הכי יפה, סבלתי נורא. זה היה לרועץ, לא התייחסו אלי כשחקנית.
"מהר מאוד עברתי לשחק תפקידי אופי. זה עזר לי, מהבחינה הזאת שלא כל כך עברתי את משבר ההתבגרות לנוכח פנים שהופכות לפחות יפות וגוף שבוגד. העליתי במשקל בשביל תפקידים, הזזתי את היופי שלי הצידה ופסחתי על המשבר.
"היום אני מקבלת באהבה גדולה ובהבנה את ההתבגרות שלי. אני כבר לא אשחק אישה בת ארבעים או מאהבת בת שלושים, זה בסדר גמור. אבל אני שומרת על עצמי, לא מזניחה דבר, חלילה".
ומה יהיה כשהכל ייגמר?
"כשהכל ייגמר אזוז בשקט ובנימוס הצידה. יהיה בסדר, אל דאגה".
איך את שומרת על עצמך?
"לא נגעתי בשוקולד שנים. גם עם גלידה ועוגות הפסקתי לפני הרבה זמן. אני מאוד שומרת. מפחדת שאשמין רק מלהסתכל על אוכל. בגלל שאני קטנה מאוד, 1.57 מ', ואולי אפילו מצטמקת בהדרגה מבחינת הגובה, אני חייבת להיזהר מאוד. המזל שלי הוא שיש לי משמעת עצמית. אני לא פח אשפה. יש דברים שאני לא יודעת איזה טעם יש להם, כמו בירה. אני לא אוכלת בשר, אבל אוכלת הרבה סושי. אני יכולה לחיות על סושי, פירות וגבינות עם כוס יין. ואני שומרת ומטפלת בעור שלי. עוברת טיפולים אצל אותה קוסמטיקאית כבר שנים. פעם בחודש, בקביעות".
ההצגה שבה היא משחקת בימים אלה, "נעצר בחצות", מבוססת על סיפורו האמיתי של עורך דין יהודי צעיר בברלין של שנות השלושים, האנס ליטן (רן דנקר). ב־1931 דרש ליטן כי אדולף היטלר ייחקר במשפט נגד ארבעה חיילים מפלוגות הסער. הוא העלה את היטלר על דוכן העדים, צלב אותו ושם אותו ללעג. עם עליית הנאצים לשלטון, כעבור שנתיים, נשלח למחנות ריכוז, עונה והושפל, עד שמת.
אלמגור משחקת את אמו של ליטן, שאינה אומרת נואש מניסיונות להצילו. היא מחזיקה על כתפיה את מרבית ההצגה, מחליפה תלבושות בהרף עין ("הכל מאחורי הקלעים, אין זמן לרדת לחדרי ההלבשה"), מדקלמת מונולוגים מורכבים, ומעל הכל - מרגשת מאוד.
"היה לי רצף של תפקידים נהדרים בשנים האחרונות, ופתאום לא מצאתי כלום שיתאים לי. קיבלתי לקריאה עוד מחזה ועוד מחזה, ואמרתי, אלוהים אדירים, בשביל זה לצאת מהבית? לא רוצה. עד שהונח בידיי המחזה הזה. קראתי אותו בשקיקה, כל הלילה. יענקל'ה ואני לא יכולנו להירדם. דיברנו עד הבוקר. חיכיתי כבר שיגיע הבוקר כדי להודיע שאני לוקחת את התפקיד. מזמן לא קראתי מחזה כזה עם אמירה פוליטית, עם אומץ וחשיבות כאלה.
"בחזרות בקיץ שעבר שמנו לב עד כמה המחזה מתכתב עם המציאות, ואז מייד אמרנו לא, אנחנו לא שם, בגרמניה של 1933. אלוהים ישמור, אנחנו לא רוצים להיות שם. אבל אז התחיל הלינץ' בפייסבוק. את לא יכולה להביע דעה, את לא יכולה להתבטא. את אומרת מילה שלא מוצאת חן בעיני מישהו - והופכים אותך לאויבת העם. השיימינג הוא רצחני.
"עם כל הפחד שכרוך בעיסוק בחומרים כאלה, זה גם מזכך. לפחות כשאני עומדת על הבמה, יש לי אפשרות להגיד משהו מהדברים האלה, מהאני מאמין שלי, מתוך הקרביים שלי. מהבחינה הזאת זה בא לי בתקופה מצוינת, אחרי שהפכתי בעצמי לקורבן ולמותקפת".
איך הרגשת כששמעת שרון כחלילי אמר שעשית את הקריירה שלך מלשחק זונות מרוקאיות?
"חוצפן. כשעבד על סדרה בשם 'סרט שחור לבן', הוא בא אלי ואמר לי כמה הוא אוהב את מה שעשיתי בעבר, כנראה כדי שאשתתף. אבל כשהיה נוח לו, במסגרת ההתנפלות האחרונה עלי, הוא ירק עלי, השמיץ, גימד את כל הקריירה שלי.
"עם השנים אני מאבדת אמון. ההפתעות המרות מאנשים, שנקרות בדרכי כל העת, הן בית ספר".
אולי הוא התכוון לכך שבעבר דמויות של נשים מזרחיות היו מתחתית הסולם החברתי?
"שיחקתי הרבה תפקידים. כל תפקיד נשי ששיחקתי היה שונה, ועל כל תפקיד קיבלתי ביקורות נפלאות, בלי קשר למוצא של הדמות. שיחקתי גם רוסייה וגם פולנייה וגם מרוקאית, אז מה? שיחקתי אותן רע? שיחקתי גם זונות ושיחקתי נשים משוגעות ומוטרפות, בהן אמא שלי, הפולנייה, ב'קיץ של אביה' וב'עץ הדומים תפוס'.
"אני חושבת שהייתי אחת הנשים הראשונות בישראל שהביאו את האישה למרכז הפריים. רוב הסרטים, כמעט כולם, סבבו סביב גברים מצ'ואיסטים, גיבורים, חיילים. הסרטים שלי, כמו 'מצור', או 'מלכת הכביש', היו בין הסרטים הראשונים שבהם אישה הובילה את העלילה.
"'מלכת הכביש' מ־1971 זה סיפור שלי, המצאה שלי. אני זוכרת שנסעתי בלילה ושמעתי ברדיו אישה מספרת על כך שהיתה יצאנית, הצליחה לעזוב את הכביש ולעבוד כלבורנטית, ואחרי כמה שנים מישהו זיהה אותה, חייה נהרסו והיא חזרה אל הכביש. זה היכה בי. עד אז לא עסקו בנושא לעומק.
"עשיתי תחקיר על זנות בישראל, שהיה כל כך מפורט ורציני, שהשתמשו בו בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. נפגשתי עם המון בנות לצורך התחקיר, וחוץ מלעשות אקט מיני עם קליינט, עשיתי הכל מהכל. רדפו אחריי סרסורים, כמעט נכנסתי למכוניות וברחתי ברגע האחרון, ישנתי יומיים בבית של זונה עם הילד והסרסור שלה. ואת הכל ציירתי עבור התסריט. באותה תקופה עוד לא כתבתי, רק ציירתי".
למה?
"לא העזתי לכתוב, כי אני בורה, לא גמרתי י' כיתות. יש לי ט' וחצי. אם אכתוב, הנייר יצחק ממני. אז ציירתי את הדמויות ואת העלילה. מנחם גולן היה זה שכתב. באותה עת אמרתי למנחם שאני רוצה שהגיבורה תהיה זונה אשכנזייה. אבל הוא התעקש ואמר: 'מי יאמין לזונה אשכנזייה?' פניתי לדובר משטרת ישראל וסיפרתי לו את כל הסיפור, ושאני עומדת על כך שהזונה תהיה אשכנזייה ולא מרוקאית. הוא אמר לי: 'גילה, בקושי חמישה אחוזים מהזונות הן אשכנזיות. בזה יש לך טעות'. אז חזרתי למנחם ואמרתי לו, בסדר, שתהיה מרוקאית. היום המציאות היא אחרת".
השרה רגב מדברת על הדרה של כל מה שאינו אשכנזי, אירופאי, לבן. את לא מסכימה עם זה שבמשך עשרות שנים התרבות האשכנזית טופחה כמובילה ואיכותית, והמזרחית כשולית ונחותה?
"אם נניח לרגע בצד את זה שמלבים את הנושא ומביאים אותו להקצנה, כל אחד מסיבותיו ומתוך מערכת האינטרסים שלו, אכן היו פה קיפוח והתנשאות".
ראית את זה בתחומים שלך, בתיאטרון ובקולנוע?
"ראיתי שהשחקנים המזרחיים בקולנוע היו או גנגסטרים או זונות או בורקס או אנשים עילגים. אני חלק מהתעשייה הזאת, אני לא מתכחשת ואומרת שהייתי במקום אחר.
"בתיאטרון לא היתה סובלנות למבטא המזרחי באשר הוא, לעומת כל המבטאים האחרים - רוסי, פולני, גרמני, רומני. לשחקנים רוסים לא היתה שום בעיה לשחק במבטא רוסי כבד. אבל לשחקנים תימנים, למשל, היה קשה מאוד. סעדיה דמארי, שהיה מצחיק ומוכשר נורא, לא נקלט כראוי בתיאטרון הישראלי.
"אריה אליאס תמיד דיבר על זה שבעיראק הוא היה יכול לשחק את התפקידים הכי גדולים, את המלך ליר ומה לא. בעיראק לא היתה בעיה ששייקספיר יהיה בניחוח עיראקי. בישראל כן. כל החיים אמרו לו, 'בסדר, אתה שחקן נהדר, אבל המבטא'. היתה הדרה, ללא ספק. היה פה פאק רציני.
"יוסף שילוח הלך לעולמו לפני כמה שנים מריר, פגוע וכעוס. ובצדק. הוא היה שחקן נפלא והיה יכול לשחק המון תפקידים בתיאטרון, אבל כמו שאמר בעצמו, כמעט תמיד לוהק לתפקיד המזרחי הדפוק והעילג. והוא היה רחוק מהסטריאוטיפ הזה.
"בדומה לכך, גם לקח המון זמן עד שהכניסו שחקן ערבי לבמה הישראלית. תיאטרון חיפה היה הראשון שעשה את זה כמו שצריך".
גם היום יש הדרה של המזרחים?
"זהו, שהיום הבעיה הזאת כבר לא קיימת. ודאי שהיא לא קיימת. מספיק. בתי הספר למשחק מקיאים מדי שנה בוגרים מכל הקשת החברתית".
אז יש מספר דומה של שחקנים מזרחים ושל שחקנים אשכנזים?
"הכוכבים הכי גדולים בתיאטרון הם מזרחים. עמוס תמם הוא לא מתפוצת פולין. יעקב כהן הוא לא יליד ברלין. השחקנית הישראלית הכי מוצלחת, מוכשרת ומבטיחה היום היא דאנה איבגי, שגם היא לא ילידת ורשה.
"היתה התנכרות והיא איננה. מצחיק בכלל לדבר על זה, כבר שנים שיוצאי עדות המזרח נמנים עם הכוכבים הכי גדולים במדינה - ובזכות, לא בחסד.
"אבל עם אמוציות קשה להתווכח. אם יושב היום שחקן ומרגיש שהוא פיספס משהו בקריירה שלו בגלל שהוא מזרחי, אני לא יכולה ולא רוצה להתווכח איתו. ברור שהחברה הישראלית משלמת מס יקר על שגיאות עבר. דור בא ודור הולך, והדברים לא נרפאו. זאת המוגלה של החברה הישראלית.
"למירי רגב, כשרת תרבות, כאדם וכאזרחית, מותר להרגיש איך שהיא רוצה. והיא גם אוהבת את הכותרות, זה בטוח. אבל אני חושבת שהשימוש היום בפצעי העבר הוא רלוונטי רק למי שמרגיש פצוע, בעוד שהמציאות האובייקטיבית היא אחרת.
"תראי מה קרה לחברה הישראלית מבחינת יוצאי צפון אפריקה. שרים, חברי כנסת, נשיא, שאיתו לא כל כך הצלחנו, ראשי ערים, רמטכ"לים, מנכ"לים. די, זה מצחיק. מי שנחוש להצליח, מצליח. וזה ניצחון חברתי ממדרגה ראשונה. לצד זה, מדענים ומהנדסים יוצאי רוסיה, שהגיעו לפה בשנות התשעים, נדרשו לטאטא רחובות. כל עלייה כרוכה בפצעי קליטה והתכחשות של החברה. וכל דור שנקלט, כועס על התנאים שמקבלים הנקלטים החדשים. ככה זה עובד.
"אבל עם כל זאת, יש במדינה שלנו בעיות יותר גדולות, שחורגות לגמרי מענייני עדתיות. אנחנו מפנים את הגב לחוליות חלשות. ניצולי שואה, בעלי מוגבלויות. רוצחים אנשים לאור יום בפייסבוק. ילדה מתאבדת בגלל שיימינג. ילדה בת 13 צריכה לקרוא מסרים שתשתה אקונומיקה ותקפוץ מהגג? על זה המדינה צריכה לצאת לרחובות.
"אני מחוברת לחדשות בווריד, ויש ימים שאני אומרת לעצמי, איזה מזל שאת עוד מעט בת 77 ורוב החיים מאחורייך.
"ואיפה המשטרה? במקרה של ההסתות נגדי לא טיפלו ולא עשו דבר. נניח שאני ילדה גדולה וסופגת את זה, למרות שאני לא צריכה לספוג את זה. אבל ילדה בת 13? ולהבדיל, נשיא המדינה. כל הכנסת היתה צריכה לצאת להגנתו. במיוחד להגנת הנשיא הזה, שבא מהצד האחר של הקשת הפוליטית, לעומתי, ומתגלה כאיש ימין גאה, הומניסט, מדהים. אני מתחלחלת מהמתקפות עליו".
בימי צוק איתן היו מתקפות גם על קולגות שלך, ענת וקסמן ואורנה בנאי.
"שלושתנו חווינו אותו דבר. לענת מייד שלחתי הודעה, חיזקתי אותה. וישנה גם אחינועם ניני, אחת האמניות הגדולות ביותר שלנו. זמרת נהדרת, שמקבלת כבוד עצום בעולם. ופה היא מוקצה. על מה? איזו בושה. צריך לחבק אותה".
את מצטערת על האמירות שלך? בדיעבד, היית מתבטאת אחרת?
"אני לא מצטערת ולא מתנצלת על שום דבר שאמרתי. הייתי מצטערת מאוד אם לא הייתי אומרת את מה שחשבתי והרגשתי. על מה בדיוק אני צריכה להצטער?
"כשענת וקסמן התנצלה על הדברים שאמרה, נשבר לי הלב. על מה היא מתנצלת? ההתנצלות מעציבה אותי. אם אתה דורך למישהו על הרגל, תתנצל. אם אתה מביע את דעתך, אל תתנצל. זכותך להביע דעה. אבל אני מבינה את הקושי לחיות עם אבני הריחיים האלה על הצוואר. עם התחושה שהפכת להיות אויב העם.
"אני כל הזמן אומרת לעצמי, שהיכולת והצורך להיות אמיצה, לדבוק באמת שלך, באני מאמין שלך, להישמע למצפון שלך, להיות מי שאת - כל אלה קריטיים. גם כשהסביבה לא יכולה לשאת את זה.
"בהצגה אני אומרת משפט: 'יש לי קול רם. רם יותר ממה שנדמה לך'. אנשים שמכירים אותי, וכמה מידידיי הטובים שצפו בהצגה, היו בטוחים שזה משפט שאני כתבתי והוספתי למחזה. זה לא נכון, המשפט הוא חלק מהמחזה, אבל מתאים לי מאוד.
"אני הופכת שולחנות, והפתיל שלי קצר. עם השנים אני מלמדת את עצמי לשים ברקסים, בכל זאת, אני לא לבד בעולם. הבגרות עושה משהו. כשהייתי ילדה זה היה חד וברור. היה ילד שצחק עלי שאני יתומה, שאין לי אבא, ואני כמעט הרגתי אותו במכות. גררתי אותו בכוח ותליתי אותו על המתלה של המעילים. אני לא פראיירית. אני כמו חתולת רחוב, לא נבהלת בקלות".
אקו"ם