"האח הגדול" לא כזה גדול: תגובה למאור זגורי
על פי זגורי, או שאתה אדם "אמיתי" שמתפעל מסגולות "האח הגדול" המספק לצופיו "שיעור מדהים באנושיות", או שאתה פלצן פאתטי ומעורר חמלה. ברק יפת מגיב להאשמות חסרות הפשר כלפי אלו שמעדיפים לא לצפות בתוכנית ומפוצץ את הבועה של האימפריה
במוסף האחרון של "7 ימים", חיבר מאור זגורי שיר הלל לתכנית "האח הגדול". בעצם, זה לא מדויק: המטרה המרכזית של הטקסט הייתה להתנגח באלו שלא צופים בתכנית הפופולרית ביותר בטלוויזיה הישראלית בעשור האחרון.עוד כותרות ב-nrg:
• הישרדות בוליווד: כלום לא מביך אותם
• כבר לא יחף: הקידום המקצועי של רון אלוף
• זוכה פרס הציונות: "גם לדבר על כיבוש זה ציוני"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הרוח שעולה מדברי זגורי היא שמי שלא צופה ב"אח הגדול" מוכרח לנמק את המעשה, מה שהופך אותם מסימון של טענה לגיטימית כנגד הפוסחים על התכנית, שבעיניו היא "שיעור מדהים באנושיות", לביטוי של אחת התופעות הפחות מלבבות בדמוקרטיה: המעבר מהיגיון של שלטון הרוב להיגיון של עריצות הרוב.
הטענה שבאמת חשובה לציון היא שאי אפשר לפטור את חוסר הרצון לצפות באח הגדול כהתנשאות ולסכם בכך את הדיון.
הרגש הדומיננטי המניע את מי שלא צופה בתכנית, אפשר להניח, אינו יומרה חלולה, אלא השאיפה להרגיש קצת פחות נשלט. "האח הגדול" היא תכנית עם כוח מפלצתי שמנכיח את עצמו זמן רב לפני העלייה לשידור, כל עונה מחדש, בין אם אתה נמנה על צופיה ובין אם לא, והעיסוק בה הופך אובססיבי ככל שנוקפים הפרקים. אפשר לדמיין את ההתנגדות אליה כביטוי תרבותי לחוק השלישי של ניוטון: כוח רב בכיוון אחד יוצר כוח רב בכיוון הנגדי. אני משוכנע שחלק ניכר מהאחוזים החסרים בטבלאות הרייטינג של התכנית קשורים בסנטימנט אנטי-דיקטטורי מבורך, וברצון לחרוג במעט מהדטרמיניזם של החיים בישראל, שמשליכים אותך מהכיסא ביום העבודה המפרך היישר לספה מול הדבר-שכולם-חייבים-לראות.
• זו ילדותו השנייה: שי-חי ומלחמתו בכולם
בנוגע לסגולות של התכנית, החוזה עליו נדרשים לחתום הנכנסים פנימה כולל סעיפים כמו "לא תהיה כל טענה בדבר שידור, קטיעה, השמטה או עריכה של קטעים מתוך התכנית בהשתתפותי", זאת למרות ש"העריכה עשויה להציג דמות שונה מהאופן שבו אני תופס את עצמי". גם האיסור "להתבטא בכל דרך שהיא נגד התכנית" מופיע בו. מעבר לניחוח האורווליאני שהדרישות הללו מדיפות, באופן שלא ממש עושה חשק להצטרף לעגלה הכוחנית ולצפות ב"אח", הן מחזקות את התחושה שההתנהגות של המשתתפים בין כתלי הבית בנווה אילן לא יכולה להיות "נורמלית" או "אותנטית" בשום צורה שהיא, ומכאן גם שהגדרת התוכנית כ"שיעור מדהים באנושיות" גובלת בחוסר אחריות.
ההנחה המובלעת בטקסט של זגורי בפרט, והדעה הרווחת בקרב מצדדי התכנית בכלל, היא שמטחנת הרייטינג של "קשת" מציגה ניסוי חברתי מרתק שאפשר ללמוד ממנו המון, בייחוד לאור היותה "מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית". אבל גם אם נשים את החוזה הדרקוני בצד, צריך לזכור את המובן מאליו: שהתנהגות אנושית לעיני מיליון צופים מדומיינים לא יכולה להעיד על שום דבר חוץ מאשר על עצמה. הסיטואציה קיצונית מדי בשביל לשקף כל דבר חוץ ממנה היא.
סיבה "לגיטימית" נוספת להימנע מצפייה ב"האח הגדול" קשורה באחת האכזבות הגדולות מהטור של זגורי: העדר העמקה בהשוואה בין צפייה בתכנית ריאליטי לחוויות בידוריות אלטרנטיביות. שעות הפנאי של הישראלי הממוצע צמוקות מדי בשביל להימנע מהשוואה שכזאת, וזגורי מסתפק בטענה שהחיבוק בין סלים הפלסטיני לתמר המתנחלת "זה לא פחות מהדבר הכי גדול בטלוויזיה".
דוגמא אחת מני רבות שאפשר להציע בכיוון היא העובדה שאחד המפלטים שמציע הבידור הוא שהייה של האדם עם דמויות יצירי דמיון כהפוגה מהעול שכרוך בנוכחות אנושית רציפה בחיים היומיומיים. יש הבדל גדול בין דמויות ספרותיות, תיאטרליות, טלוויזיוניות ומוזיקליות – אבל כולן ללא יוצא מן הכלל מאפשרות אתנחתא גדולה יותר מהזולת מאשר אלו שמציעים דיירי האח הגדול. וזו באמת סתם דוגמה.
יותר מכל, העמדה שמבטא זגורי היא ניסיון התפרצות לדלת פתוחה שהספיקה להיסגר. הוא משתמש בתיאוריות של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה למרות שהמצב התרבותי בן זמננו חורג מהן. מי שקרוב יותר לאפיון מדויק של היחס בין תרבות פופולרית לאליטיזם עכשווי הוא הסוציולוג הפולני זיגמונט באומן, שהגיב לבורדייה וטען כי ה"התנשאות" החדשה טמונה דווקא במזעורה של הבררנות; לאהוב הכל זה האליטיזם של תקופתנו. בלי לערער על קיום התופעה אותה ניתח בורדייה, האבחנה של באומן מקבלת יותר אישושים ממנה במבחן היומיום.
בטקסט הזה טמון פרדוקס, שכן כל עיסוק בפופולריות של "האח הגדול" הוא לא יותר מקיסם נוסף במדורת השבט שרק מגביר את עוצמת הלהבות שלה. אבל העמדה שהוצגה בטור של זגורי, בין השורות או בהן עצמן, מחייבת תזכורת לכך שבמקרים רבים הדבקת התווית "התנשאות" כלפי העדפות תרבותיות מסוימות היא פיתרון קל שנופל לאותם בורות מהם הוא מתיימר להימנע.
נ.ב. הכותב מעולם לא נכח באופרה.
אקו"ם