דני גבע: כולם מחפשים אהבה בפייסבוק
השחקן דני גבע מאמין שניתן להעביר מסר גם ללא פרובוקציה, טוען שהגיע הזמן להפסיק להתחסד ולמתוח ביקורת על שחקנים שמשתתפים בקמפיינים, ועל הדרך גם מספר על האבהות הטרייה ועל ההצגה החדשה: "חבל שכבר לא כותבים היום מכתבי אהבה"
"בחיים שלנו אנחנו רצים אחרי מיליון ואחד דברים, ולפעמים, ברגעים של אהבה או של חסד, אנחנו עוצרים ומתעכבים על הדברים שלפעמים הם המהות של החיים", משיב דני גבע כאשר אני שואלת אותו מה קסם לו בתפקיד שהוא משחק במחזה 'מכתבי אהבה' פרי עטו של א.ר. גרני, שעלה לאחרונה בבית אריאלה.עוד כותרות ב-nrg:
• חגיגות האלבום שהתחיל את הנוסטלגיה
• השראה לכולנו: מאות אמנים הספידו את בואי
• מותה של זיקית מוזיקלית: דיוויד בואי בתמונות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"המחזה הוא סיפור של אהבה בלתי ממומשת, או ליתר דיוק – ממומשת בחלקה, שמתפרש על פני שישים שנה, מתחיל בפתקים שמוחלפים בבית הספר וממשיך לגלויות ולמכתבים. דרך התכתובת הזו, אנחנו מתוודעים למערכת היחסים הסבוכה שמתקיימת בין השניים", מתאר גבע. השניים הם אנדרו לאד, שאת דמותו מגלם גבע, ומליסה גארדנר, שאותה משחקת מיכל לוי. "במחזה, שישים שנה מזוקקות לשעה, לרגעים של אושר, של אהבה, לפעמים של פשטות, ויש כאן משהו שאני מרגיש שהוא קסום ומאוד נוגע ללב. פתאום את מקבלת רגע קטן מהחיים שלהם, שבעצם יש בו סיפור שלם. המחזה עובד הרבה סביב השלמת פערים - בכל פעם עוברת תקופה, ואז מגיע מכתב. וכאשר שומעים מה כתוב במכתב, מבינים מה התרחש בפרק הזמן שחלף".
"הבמאי מורדי גרשון ניגש למחזה באופן אחר מזה שנהוג - מה שקורה בדרך כלל כשמציגים את המחזה הזה, הוא שיושבים על הבמה שני שחקנים עם קלסרים ומקריאים מכתבים. אנחנו לקחנו את זה לכיוון של הצגה של ממש – יש התרחשות מסוימת בזמן הווה, שממנה אנחנו יוצאים למכתבים".
'מכתבי אהבה' מועלית, כאמור, בבית אריאלה, והיא מלווה בתערוכה שבה מוצגים מכתבי אהבה מפורסמים (התערוכה תפתח בחודש מרץ). גבע מייחס משמעות סימבולית לכך שמחזה העוסק בצורת תקשורת בינאישית שכבר הולכת ונעלמת מן העולם מוצג בין כתליה של ספריה, מוסד הרוחש כבוד למילה המודפסת, לטקסט שניתן למשש ולגעת בו, ואף הוא כבר מפנה אט אט את מקומו, גם אם באופן חלקי, לאמצעים חדישים יותר.
"המחזה מתעסק עם מדיום שכבר לא קיים – היום יש לנו ווטסאפ, פייסבוק, הודעות, מיילים, ואני לא יודע מי עדיין שולח מכתבים או גלויות, מי שולח בכלל מכתב אהבה – וחבל", אומר גבע. "גם זה חלק מהקסם שבהצגה, שהיא עוסקת במדיום שהולך ונעלם. בית אריאלה, כספריה, כארכיון לאומי, גם הוא מסמל משהו שכבר הולך ונעלם. הכל עובר היום דיגיטציה. מבחינתי, יש לזה משמעות, לחיבור הזה בין הצגה שעוסקת במדיום טקסטואלי של פעם ובין המיקום שבו היא עולה.
"תראי, פעם היה לנו את התקליט, ואז את הקלטת, הדיסק וה- MP3. זה בסדר שחלה התקדמות, וזה משמח, אבל המהות היא אותה מהות – מוסיקה. היום, כשיש לנו את פייסבוק, בשביל מה אנשים נכנסים לשם? כדי לאהוב ולהיות נאהבים. זה היה גם לפני פייסבוק. זו המהות של היחסים, גם במדיום הדיגיטלי הזה, זה מה שחשוב, וזה לא השתנה".
בשמונה עשרה השנים שחלפו מאז סיים גבע את לימודיו ב'בית צבי', הספיק לצבור רזומה מרשים למדי ומצא את דרכו לתודעת הקהל הן על בימות התיאטרון, בין היתר ב'חלום ליל קיץ', 'אחים בדם' ו'הבחורים בדלת ממול', הן על גבי המסך הגדול, ב'קרוב לבית' ו'שנת אפס', והן מבעד למסך הטלוויזיה, שם שיחק בשלל סדרות, ביניהן 'חדר מלחמה', 'לא הבטחתי לך', 'אורים ותומים' ו'זנזורי'.
אחד הפרויקטים האחרונים שבחר לקחת בהם חלק היה שונה מאוד במהותו. לא היו אלה עוד סדרה או סרט, אלא היה זה קמפיין לאחת מחברות האופנה הישראליות.
"כשאני סיימתי בית ספר למשחק, זו הייתה תקופה שבה מי שהשתתף בפרסומת ובא אחר כך לחזרות בתיאטרון, היה מגיע חפוי ראש. עבר זמן, והמצב השתנה – היום מי שעשה קמפיין נכנס לחדר החזרות בראש מורם", אומר גבע וצוחק.
אתה חושב שהתפיסה השתנתה?
"בהחלט. התפיסה החברתית השתנתה, והיום זה כבר בכלל לא בזוי להשתתף בפרסומות. אבל בגלל התפיסה שהייתה רווחת אז, אני מודה שנמנעתי בעבר מהשתתפות בדברים כאלה. גם התפיסה האישית שלי השתנתה, ולאור זה שאני עוסק בתחום שבו הנראות מאוד חשובה, בעיניי זה מתחסד לא לעשות קמפיין מטעמים כאלה.
"אני גאה בקמפיין שעשיתי, זה משהו שרציתי לעשות, ואני חושב שהייתה כאן תרומה הדדית – אני תרמתי למותג, והמותג תרם לי", מוסיף גבע נחרצות.
על רקע הפרשיות האחרונות בתחום התרבות - פרשת 'גדר חיה' וניסיונותיהם של משרד התרבות ומשרד החינוך להגדיר מהי יצירה ראויה על פי אמות מידה ערכיות-לאומיות, כמעט בלתי אפשרי לערוך ראיון עם שחקן פעיל ועסוק כגבע מבלי להתייחס לאחת הסוגיות הבוערות ביותר של התקופה – מידת החופש והביטוי שיש לאפשר ליוצרים ולשחקנים.
מהי עמדתך בנוגע לפיקוח על תכנים תרבותיים?
"הדמוקרטיה חשובה, עד שיש גורמים שמנסים להתנגד לדמוקרטיה. וכשיש גוף שחותר תחת הדמוקרטיה, צריך להפסיק להתנהג כלפי זה כמו דמוקרטיה", משיב גבע לאחר רגע של מחשבה. "אבל מעבר לזה, כל עוד זה לא מגיע למקומות האלה של התמודדות עם גורם שמנסה לאיים על הדמוקרטיה, אני חושב שצריך להיות חופש", הוא מוסיף ואומר, וקצב דיבורו הופך איטי יותר. ניכר כי הנושא מעסיק אותו, והוא מנסה למצוא את הניסוח המיטבי, שיציג את עמדתו במדויק.
איזו השפעה אתה צופה שתהיה לפיקוח שכזה על היוצרים ועל האופן בו שחקנים יבחרו באילו פרויקטים לקחת חלק?
"אני חושב שההשפעה היא יותר מבחינת ההון הפוליטי שאנשים עושים מהדיבור עליהם", משיב גבע ומסביר - "אם פוליטיקאי נלחם באיזשהו נושא, הוא בעצם בא ועושה לעצמו כותרות. ואז בא מי שמייצג את האמנים ואומר 'מה, לא יכול להיות שיעשו ככה וככה ויגבילו את היוצרים, דבר כזה לא ייתכן וזה לא בסדר', וגם הוא עושה לעצמו כותרות. אני חושב שבסופו של דבר יש מקום לאמנות לומר את דברה, ואם היוצר טוב, יש לו את היכולת ליצור יצירה בועטת, מרגשת או מצחיקה, שעושה משהו לקהל ובדלת האחורית גם מכניסה את המסר – במקום ללכת ולעורר מחלוקת ופרובוקציה וליצור מחנות בתוך עם ישראל.
באיזה אופן אתה מרגיש שהאבהות הטריה משפיעה על חייך המקצועיים?
"אני יכול לספר לך שעוד לפני הלידה הרגשתי שדברים במוח שלי משתנים. תוכנת ההפעלה השתנתה", צוחק גבע, וקולו הופך רך יותר. "ופתאום, כשהבת שלי נולדה, התחלתי לראות דברים דרך העיניים שלה, לחשוב על דברים שקודם לא חשבתי עליהם, או שחשבתי, אבל באופן אחר.
"התחלתי להבין כל מיני דברים על עצמי. השינוי הזה הביא איתו זווית ראייה חדשה לגמרי על העולם. האמת היא שפתאום אני מרגיש שאני כאן בשביל מישהו אחר, שאני פועל למען מישהו אחר. שחקן מתעסק הרבה בעצמו, והאבהות גורמת לאיזשהו ניתוק מהאגו ולהתבוננות אחרת על העולם, על החיים, על המשחק".
המחזה 'מכתבי אהבה' יוצג בבית אריאלה, תל אביב, ב-15.1.16 בשעה 12:00, 21.1.16 בשעה 20:30, 23.1.16 בשעה 21:00, וכן במהלך חודש פברואר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם