רוני קובן מתמודד עם משברי הגיל
מאוהב באנדרדוגים ובהתמודדויות, רוני קובן יוצא למסע בעקבות אנשים שעומדים להחליף קידומת גיל, ומבינים שזה הרגע להגשים את החלומות או לגנוז אותם לנצח. כשמשבר גיל הארבעים שלו כבר נראה באופק, הוא מספר על ביתו הפרטי, שלימד אותו להתבונן ולהבחין, ועל ביתו המקצועי, התוכנית "עובדה", שנאלצת להתמודד עם הכפשות
בגיל שלושים הבין רוני קובן שמשהו אצלו לא עובד נכון. הוא אמנם גר בדירת לופט נאה במרכז תל־אביב והחזיק במשרה הנחשקת של כתב התוכנית "עובדה", אבל בתוך־תוכו הרגיש שריק לו. שהרבה דברים חסרים לו כדי שיוכל להגיד שהחיים שלו טובים, ובראשם זוגיות וילדים. "ניסיתי למצוא את עצמי בתור רווק צעיר שעובד בתקשורת, לבלות בפאבים ולחיות חיים מגניבים, אבל זה פשוט לא הייתי אני", הוא מספר. "חמש השנים בתל־אביב לא היו מהמאושרות בחיי".
עוד כותרות ב-nrg:
• הישרדות: כשרוסלנה התרגשה מאייל גולן
• מחרימים: מנפרד מן ביטלה הופעתה בישראל
• אלירז שדה: "שי חי פסיכופת, דורסני ודוחה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המסקנה שלו הייתה שעליו לעצור לרגע את המירוץ, כדי לנסות ולבנות את עצמו מחדש. בתור התחלה הוא לקח חופשה מרשימה של ארבעה חודשים מהעבודה. הוא החליף פסיכולוגית, התחיל לשחות וחזר לגור בעיר הולדתו, רמת־גן. הוא אמנם לא שכב על הספה בבית הוריו, אבל חזר להחליף ספרים בספרייה של ילדותו וישב ללבן עניינים לא סגורים עם אמו (אביו נפטר עשר שנים קודם לכן). במשך שנה הוא הנמיך פרופיל והתחבר לקצב הפנימי שלו, כהגדרתו, ולבסוף הרימה אליו טלפון "בחורה מאוד נחמדה" בשם שרון, שהיום היא אשתו ואם ילדתו.בעקבות אותה שנה, שלא במקרה סבבה את יום הולדתו ה־30, התעורר אצל קובן הרעיון ליצור סדרה שתעסוק במשברי גיל ותעקוב אחרי אנשים כשהם משנים עשור. כמו הרבה רעיונות אחרים, גם זה נדחק לקרן זווית, כשקובן חזר ושקע תחת עשייה עיתונאית ומטלות היומיום. אבל אז, לפני כשנתיים, הוא הגיע לטקס פרסי הקולנוע הדוקומנטרי כמועמד לפרס על אחת הכתבות המפורסמות שיצר במסגרת "עובדה" - הכתבה על רם, תינוק סודני שאומץ בידי שרון בלוך הישראלית, עד שזו נאלצה למסור אותו לסבתו הביולוגית שהגיעה במפתיע מאפריקה. קובן אמנם לא זכה בפרס באותו ערב - "איתי אנגל לקח אותו, כמו תמיד", הוא מחייך - אבל זכה לפגוש את רינת קליין, מנהלת ערוץ 8, שהציעה שיישבו יחד לחשוב על פרויקט משותף.
"תיארתי לעצמי שזו תהיה עוד אחת ממיליון פגישות דומות בתחום, שב־99 אחוז מהן עולים רעיונות שנופלים עוד לפני שנולדו", משחזר קובן. "הבת שלנו הייתה בת ארבעה חודשים, והייתי עסוק עדיין בכל הבלבול של ילד ראשון. בדרך לפגישה אשתי הודיעה לי שאני צריך להקדים לחזור הביתה, כך שנשארה לי חצי שעה נטו לדבר.
"סיפרתי לרינת על הרעיון שלי - לעקוב אחרי חמישה או שישה אנשים שחווים משבר גיל בין הגילאים 30 ל־80, ולקפוץ ממשבר למשבר. רינת, שבעצמה עמדה לחגוג חמישים, התלהבה. אמרתי לה שאני חייב ללכת לתינוקת, אבל תוך כמה ימים קיבלתי הסכמה לסדרה".
מהפגישה הזו נולדה "משברי גיל", שתעלה השבוע בערוץ 8. הסדרה, שביים קובן וערכה נילי קלימובסקי, עוקבת אחר שישה ישראלים הנמצאים בקונפליקט מול הזמן, ערב החלפת קידומת הגיל שלהם. זהו מסע בעקבות חלומות שנגנזו במירוץ החיים, ובעקבות ההחלטה להגשים אותם ברגע האחרון, לפני שיהיה מאוחר.
אחרי שקיבל אור ירוק, פתח קובן בחיפוש מדוקדק אחר הדמויות הנכונות. בסיוע תחקירנים והודעות פייסבוק הוא הגיע ללא פחות מ־300 אנשים במשברי גיל שונים. "החודשים הראשונים היו אימה מאוד גדולה", הוא מתאר. "אני טיפוס פחדן, ופשוט נתקפתי חרדה בחיפוש המרואיינים. משבר גיל זה נושא קצת אמורפי. כולנו מרגישים אותו, אבל להפוך אותו לאקשן דוקומנטרי זה לא פשוט. האנשים שאיתם נפגשנו היו בתחילת תהליך, שלא היה ברור לאן הוא יתפתח".
מבין המועמדים הרבים נבחרו כאמור שישה. המאסטרו גיל שוחט, שכבש במות וזכה בכל פרס אפשרי, אבל מצא את עצמו בגיל 40 בלי אהבה וללא ילדים; רחלה וייס, שכל חייה עבדה כמזכירה, ורגע לפני גיל 50 החליטה להגשים חלום ולהפוך לסטנדאפיסטית; גילי קצנלנבוגן, מי שהיה מלך חיי הלילה של תל־אביב, ולקראת שנתו ה־50 התחיל להרגיש שהוא כבר לא־רלוונטי; אפרת בן־יצחק, פגועת שיתוק מוחין, שחוגגת יום הולדת 40 וחולמת על זוגיות ואימהות; רבקה תדמור, שהתאלמנה אחרי 56 שנות נישואין מאושרות, ועל סף גיל 80 מתלבטת האם לעבור לדיור מוגן; ואחרון הוא ישי כרסנטי, רקדן בן 30 שכיכב בלהקת הבלט הישראלי, ומנסה לכבוש עוד כמה יעדים רגע לפני שהקריירה שלו מתפוגגת.
קובן הצליח ליצור פסיפס אנושי מרתק ומעורר מחשבה, שלא משאיר את הצופים אדישים. המצלמה מלווה את גיבוריו ברגעים הכי אינטימיים שלהם, בהילוך איטי, כמעט בלי קריינות. היא נמצאת בינם לבין עצמם ובינם לבין בני זוגם, במצבים שחלקם מאוד לא־פשוטים. "אתה עובר תהליך עם האנשים האלו", הוא אומר. "אתה מגיע עם סטריאוטיפים, ולאט־לאט המציאות מביאה את החלק שלה. הדבר הכי מסעיר בעבודה דוקומנטרית הוא שאתה לומד את המרואיין שלך, מכין שאלות, לומד את התחום - ואז אלוהים או הקוסמוס יוצר לך משהו אחר לגמרי".
בעידן שבו "האח הגדול" שוברת שיאי צפייה, יש מקום לדוקו עמוק שעוקב אחרי אנשים מתבגרים? יש רייטינג להזדקנות?
"אני מאמין שכן. אני עובד כבר שנים בתוכנית שמוכיחה שיש תקווה. 'עובדה' היא נס במובן שהיא מראה שגם בפריים־טיים אפשר להראות אנשים מעל גיל ארבעים, שלא מנפים אותם במשימות והם לא חייבים לרקוד ברייק־דאנס בביקיני כדי להיות מעניינים. אני חושב שהצופים כאן מתים לקבל סיפורים טובים. ישראל היא המקום הכי דרמטי בעולם, מתחת לכל אבן מסתתר סיפור, ואם אתה מגיש לקהל שלך משהו שעשוי היטב ובהגינות - הוא יצפה בזה.
"ב'משברי גיל' ניתנה לי ההזדמנות לעשות משהו קצת יותר מהורהר, לעקוב אחרי דמויות שרובן בנות 50 פלוס, גיל שכמעט לא רואים בטלוויזיה. היה לי לעונג ללוות את רבקה תדמור, שאותה אנחנו פוגשים שנה לאחר פטירתו של בעלה. היא עדיין חזקה ובריאה, אבל אחרי כל כך הרבה שנות נישואין קשה לה לחיות לבד, ויותר מזה – קשה לה לישון לבד במיטה הזוגית. הסיפור שלה הוא סיפורה של האוכלוסייה המבוגרת, שהולכת וגדלה, אבל לצערי לא מקבלת שום ביטוי על המסך הקטן. לכן כל כך שמחתי לתת לה קול. הדרמה של רבקה לא פחות מעניינת מעוד אייטם, בפעם המיליון, על בר רפאלי".
מי נגע לך ללב במיוחד?
"אפרת", פוסק קובן בלי להתלבט, ומספר כי היא הגיעה לסדרה אחרי שהגיבה לפוסט שלו בפייסבוק. השניים כבר נפגשו בעבר, לפני חמש שנים, כשקובן ערך כתבה בעובדה על "מרכז כל יכול" שמעסיק אנשים בעלי צרכים מיוחדים, בהם גם בן־יצחק. "אני בת ארבעים בעוד שבועיים, והפעם אני הולכת לכותל כי יש לי בקשות ישירות לאלוהים", היא כתבה לקובן כשפרסם שדרושים לו משתתפים לסדרה שלו - והוא והמצלמה התייצבו ללוות אותה בדרכה לשם, וגם אל העשור החדש והקריטי בחייה. במהלך המסע שעברו יחד נרשמה בן־יצחק לאתרי היכרויות, יצאה עם גבר ההולך על שתי רגליו, ואפילו אזרה עוז ופנתה לרופא בנוגע לתהליך של הבאת ילדים לעולם.
"אפרת זו מישהי שישר ידעתי שתהיה בסדרה, דמות שיש לי הזדהות גדולה איתה", מספר קובן. "היא אישה שצריכה להתגבר על רושם ראשוני לא טוב. יש לה קול צלול, נדיר וחכם, וכל הזמן היא צריכה לשכנע את העולם שייתן לה הזדמנות להשמיע את קולה. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני מכיר את זה מעצמי. גם אני הייתי צריך בחיי להתגבר על רושם ראשוני לא הכי טוב, ולשכנע את העולם שיש לי מה לומר".
יש קו משותף בין כל ששת המרואיינים?
"בסופו של דבר זו סדרה על השינוי הגדול של החיים. יש לנו מעט מאוד הזדמנויות לקחת את הספינה שלנו ולהשיט אותה למקום אחר לגמרי, אבל יש רגעים שבהם אתה מבין שאם לא תשנה הכול, לא יהיה לך טוב. אחד הדברים המדהימים שראיתי בחיתוך רוחבי הוא שלא כולם הצליחו להגיע לנמל חדש, אלא רק מי שסגרו והורידו מסך על חייהם. אלה שעזבו בית, מקום עבודה, לקחו סיכון - הם שהצליחו בשינוי".
המעז מנצח?
"משהו כזה. אתה חייב לפנות דבר אחד כדי שמשהו אחר ייכנס, אתה חייב לאבד משהו כדי להצמיח חדש. קחי למשל את רחלה: היא אוטוטו בת חמישים, יש לה בית במשגב, ושלושים שנה היא חייתה אותו דבר. יום אחד היא קמה ועברה לכוך ברמת־גן. נפרדה מאמא שלה בת ה־80 - ניצולת שואה שנתנה לה את ברכת הדרך - והלכה לעשות משהו הזוי: להיות סטנדאפיסטית. היה מרגש במיוחד לראות אותה מממשת את החלום שלה. 'אדם שלא מוצא את הייעוד שלו הוא לא שקט ולא רגוע', היא אמרה".
עוד לפני שאנחנו מתחילים את פגישתנו, קובן מתנצל על שייאלץ להשאיר את הטלפון הנייד שלו זמין: מרואיינת פוטנציאלית אך הססנית אמורה לתת לו תשובה לגבי השתתפותה ב"עובדה". כבר עשר עונות שהוא שורד את המרדף, הסיזיפי לעתים, אחרי מרואיינים וסיפורים. עם הזמן למד לפלרטט עם המרואיינים שלו, לנהל איתם יחסי קח־תן, להתקדם בקצב הנכון, לשתוק כשצריך, לגלות אמפתיה אבל לא לוותר על השאלות הקשות. הפוטנציאלית אכן תקטע בהמשך את שיחתנו, קובן יבקש סליחה וישוחח איתה, ולבסוף ינשום לרווחה כשהיא תסכים להתראיין.
אחת המשימות הראשונות שלו במסגרת עובדה הייתה לראיין את שון לנון, לקראת הופעתו בארץ. המטרה הייתה מוגדרת - להוציא כמה שיותר כותרות על האב המפורסם ג'ון. קובן התכונן היטב לראיון, קרא כל בדל מידע שמצא על ג'ון ועל שון, ושמע את השירים של הבן שוב ושוב ("לדעתי אני אחד האנשים הבודדים בעולם ששולטים כל כך טוב בדיסקים שלו"). הוא טס ללונדון בצירוף צלם, לריאיון שהוקצו לו עשרים דקות, מהן היה קובן אמור להוציא כתבה של רבע שעה. רגע לפני שנכנס לפגישה, כבר שלח לו העורך בארץ את הפרומו שהוכן לקראת הכתבה. "שון לנון מספר הכול על אבא", הייתה הכותרת.
עשר הדקות הראשונות של הריאיון זרמו כמתוכנן. "שאלתי את שון על מקורות ההשראה שלו, נתתי לו להשתפך על ההופעה, והרגשתי רגוע", מספר קובן. ואז הוא שאל את השאלה הראשונה על אבא ג'ון. המרואיין בתגובה לבש את הז'קט שלו וקם כדי לעזוב. קובן קפא במקום. "הפרומו הדהד באוזניי, ואני יודע שלא קיבלתי שום מידע על ג'ון. אצלנו בעובדה אין דבר כזה לחזור למערכת בלי החומר שצריך להשיג. בראש שלי הפרומו כבר שודר, כל עם ישראל צפה בזה, ואני אומר לעצמי - זהו. הלכה לי הקריירה. הנה, אני אחזור למקום שממנו ברחתי, חנות חומרי הבניין של אבא".
אבל אז נחלץ לעזרתו רונן הצלם. הוא רץ לעבר שון ואמר לו באנגלית גרועה: "שמע, הבחור הזה חדש אצלנו במערכת. בוא, אני אראיין אותך, בבקשה. All we need is love". "אני שומע את זה", מספר קובן, "ואומר לעצמי: מה זה הרגע הזה, רק קחו אותי מפה. אבל אני הייתי אז רווק, ורונן כבר היה נשוי, והוא ידע מה שכל גבר נשוי יודע - שמשתלם להיות סמרטוט. ככה הוא אכן הצליח להחזיר את שון לכיסא המרואיין".
לנון הבן פנה אל קובן: "הייתי ילד בן שש כשאבא שלי ירד למטה, יצא מפתח הבית שלנו ומאז לא חזר", סיפר. "כל העיר התמלאה בצלמי פפראצי שניסו להשיג תמונה שלי ושל אמא שלי. עיתונאים רדפו אחרינו. במהלך השנים היו לי ארבעים פסיכולוגים ולא דיברתי איתם על זה, למה אתה חושב שאיתך אני אדבר על זה?".
"אף פעם לא קרה שמישהו שאל אותי את השאלה הזו", אומר קובן. "הייתי בטוח שיש פה עסקה, המרואיינים מקבלים חשיפה בפריים־טיים ובתמורה הם מספרים משהו סודי על עצמם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התמודדתי עם מישהו שלא רצה לשתף פעולה". קובן בתגובה סיפר על מערכת היחסים שלו עם אביו, והסביר לשון מדוע הסיפור על ג'ון חשוב, מעבר לרכילות. "למרבה המזל, הוא הבין את האנגלית המזעזעת שלי, וסיפר על אבא שלו. למדתי שם שיעור דרמטי - המרואיינים שלי הם בני אדם, והם לא חייבים לי כלום. כדי שהכתבה תצא טובה – וזה נכון בכל מפגש עם אנשים - אני צריך לחשוב עליהם ולא עליי. להבין למה זה חשוב, ולהגיע אליהם. לא להיות רק אני עם השאלות החכמות שלי. לא לפחד להיות חלש.
"קיבלתי ביקורות על זה שאני לפעמים שותק יותר מדי בריאיון ואמפתי מדי למרואיינים שלי, אבל זאת הדרך שלי לספר את הסיפור. בסופו של דבר, ריאיון מבחינתי הוא אדם שמדבר עם אדם. המשחק של להשיג את הכותרת או את פריט המידע שאף אחד לא השיג, כבר פחות מעניין אותי. המטרה שלי היא להביא רגע של אמת, להוריד את הפסאדה. אני עובד כמו צייד בסרט טבע, לא כמו השולף הכי מהיר. אני לא מפחד להיות אני, לחפש את המכנה המשותף עם המרואיין, ויחד עם זאת אני לא שוכח מה המשימה שלי. לצד האמפתיה אני שואל את השאלות הקשות".
מבין המרואיינים השונים, יש סוג אחד שקובן לא הצליח לפענח את דרך הגישה אליו - פוליטיקאים. "כל הריאיונות שלי בתחום נגמרו בקטסטרופה", הוא אומר.
מה לא עבד שם?
"לכל הפוליטיקאים שפגשתי אין שום רצון לתת רגע של אמת. כל הריאיון הוא מאה אחוז הצגה, ולכן אין חיבור".
קובן, 37, נולד ברמת־גן. אמו עבדה כמורה, אביו החזיק כאמור חנות לחומרי בניין. לדבריו, את היכולת להתבונן בעולם ולספר סיפור למד מהוריו. עד גיל שמונה היה בן יחיד – אחר כך הצטרפו שתי אחיות - והפעילות החביבה עליו ועל אמו הייתה לשבת יחד על הספסל הסמוך לביתם, להביט בעוברים והשבים, ולמצוא את הפרטים הקטנים שמרכיבים את חייהם. "אמא שלי היא אדם מתבונן", אומר קובן. "היא מתבוננת על העולם ממקום אוהב וחומל. היא נתנה לי הרבה".
גם את הרגישות לאוכלוסיות חלשות קיבל לדבריו במשפחתו, שהייתה "בורגנית פלוס, ולפעמים גם בורגנית מינוס. ידענו מה זה מצוקה, והמשברים הכלכליים ואחרים הפכו אותי לאמפתי באמת, ולא בכאילו. כשאני פוגש סיפורים של סבל, אני לא יכול להישאר אדיש. בכלל, אני נמשך לאנדרדוגים. וינרים מעניינים אותי פחות, אלא אם הם היו פעם אנדרדוגים. ישבתי לא מזמן מול משפחה שצריכה לגייס 40 אלף שקל בחודש לתרופה עבור האב החולה בסרטן. כשאני פוגש משפחה כזאת, לבי יוצא אליה ואני חש צורך לצעוק את צעקתה. האמפתיה שלי היא לא ממקום מתנשא של 'בואו תפתחו את המקרר הריק', אלא מהידיעה ש־85 אחוז מעם ישראל הם כאלה. אני חייתי את האג'נדה החברתית, לא סיגלתי אותה לעצמי".
הוריו חלמו שיהיה הייטקיסט, אבל לו היו תוכניות אחרות. בגיל 14 ניגש לבחינות לבית הספר לאמנויות תלמה ילין, ולהפתעתו גם התקבל ("היו שם ארבעים ילדים בלונדינים ואני"). הוא למד במחזור עם ריקי בליך, לינוי בר־גפן ואחרים. הוריו חששו מעולם הבוהמה - בעיני רוחם בית ספר לאמנויות היה מקום שכולם מעשנים בו סמים - אבל קובן אומר כי המקום עיצב את דמותו כפי שהיא היום. "תלמה ילין נתן לי גב תרבותי רחב. בזכות המקום הזה, ארון הספרים שלי הוא התאטרון העולמי והמקומי. צפיתי בצ'כוב, יונסקו וחנוך לוין. תאטרון גשר פרץ באותן שנים, וראיתי כל הצגה שעלתה. עד היום תאטרון זה הדבר שאני הכי אוהב".
כשהגיע זמנו להתגייס חלם קובן להתקבל לתאטרון צה"ל, אך נכשל. בשאלון ההעדפות לקורסים קדם־צבאיים הייתה לו אפשרות לבקש להיבחן לגלי צה"ל, אבל הוא לא התלהב. דווקא אביו הציץ בטופס והבין את הפוטנציאל הגלום בשירות בתחנה הצבאית. הוא הרים טלפון לבנו, שבילה עם חבריו בים המלח, וביקש ממנו לחזור ולהתארגן למיונים שעמדו להתקיים כעבור יומיים. רוני אמנם לא קיבל זימון לשם, אך האב לא נתן לעובדה הפעוטה הזו לבלבל אותו. "אנחנו נלך ללשכת הגיוס ונסביר להם למה אתה חייב להתקבל לגלי צה"ל", התעקש. בנו, שלא גילה עניין מיוחד באקטואליה, הסכים ללכת ללשכת הגיוס רק כדי לרצות אותו.
ללשכה הגיע האב מצויד באזיקים, ואיים לכבול את עצמו לשער אם לא יתנו לבנו זימון. אחרי חמש דקות קיבל את מבוקשו. קובן ניגש לבחינות, והתקבל למקפצת התקשורת הגדולה בישראל. אביו – "אמא פולנייה בגוף של גבר" - היה מאושר. כעולה מצ'רנוביץ שבאוקראינה, גל"צ הייתה מבחינתו חותמת של ישראליות שחיפש כל חייו. בשנות השירות הצבאי של בנו הם התקרבו מאוד, ושוחחו שעות על גבי שעות. האב אפילו התנדב להסיע את המרואיינים של בנו לאולפן. לקראת סוף שירותו של קובן נפטר אביו במפתיע, והוא רק בן 46, מותיר אחריו "המון שאלות והמון חובות".
איך התמודדתם עם המוות הפתאומי?
"המשפחה התלכדה. הפכנו לאגרוף אחד של ארבעה שותפים לתקופה קשה כלכלית ונפשית, ועד היום אנחנו אגרוף מאוד גאה ומאושר שמורכב מאמא, בן ושתי בנות".
הגדולה בין האחיות היא עורכת בעולם הדוקו־ריאליטי ואשת תוכן, והצעירה היא עורכת וידאו. "לא יודע אם בגללי הן נכנסו למקצוע, אבל אני גאה בהן ושמח. אולי עוד נעשה פעם משהו ביחד", אומר קובן.
את עולם התקשורת הוא לא עזב מאז השירות בגלי צה"ל. "בתוכי אני בוק מבויש. אם לא היה לי המקצוע הזה, לא הייתי יוצא מהבית ולא היו לי חבר'ה. אבל אני כן הרפתקן, ונפתחתי לאנשים ולעולם". אחרי השחרור הוא החל לעבוד בערוץ 2 בתוכנית "סגל יוצא לתרבות", לצדו של ישראל סגל שלימד אותו לא מעט. "המסר המרכזי שלו היה שהאוצר הגדול בעבודה התקשורתית זה לא הפרסום או הכסף, אלא האנשים שאתה פוגש. אז לא הבנתי מה הוא אומר, והיום אני מבין מאוד".
משם המשיך קובן לתפקיד כתב מגזין ב"מעריב", ואחר כך נחת בערוץ 10 לשמש כתב תרבות וחדשות. זכור לו במיוחד כיצד נשלח לסקר סיפור אנושי על פנסיונר שעדיין עושה מילואים, "ולא היה בסיפור הזה בשר. התברר שהוא לא ממש פנסיונר, ולא ממש עושה מילואים. הרגשתי שאני בתקופה סוחטת ולא הכי טובה".
ובדיוק אז הגיעה לטלפון שלו הודעה: דורון גלעזר ואילנה דיין - עורך התוכנית עובדה והמגישה שלה - מעוניינים לפגוש אותו. "מרוב שמחה כמעט התנגשתי בתקרה", הוא משחזר.
על הבוסית הגדולה יש לו מאז רק מילים טובות. "היא מבריקה ומובילה בגאון את הספינה הגדולה הזאת של עובדה, ובתוך כל הלחץ היא לא שוכחת אף פעם להיות בן־אדם".
דיין ותוכניתה סופגים בימים אלה אש משמאל, אחרי ששידרו את תחקיר "השתולים", החושף את שיטות הפעולה של עזרא נאווי וארגון תאעיוש. "עובדה להשכיר", הכריז פוסט של ארגון "בצלם" בפייסבוק. קובן לא היה מעורב בעבודה על התחקיר, אך הוא סמוך ובטוח שעמיתיו עשו את עבודתם נאמנה. ״בשבועות האחרונים הייתי טרוד בסדרה שלי, ולא ייצא לי לצפות בכתבות של עובדה וגם לא בתחקיר המדובר", הוא מספר. "אני יכול להגיד לך דבר אחד: הכתב עמרי אסנהיים הוא אחד האנשים הערכיים שאני מכיר, עיתונאי נדיר, אדם שאני סומך עליו בעיניים עצומות".
בין עונה אחת לאחרת של התוכנית, הספיק קובן גם לראיין יוצרים ישראלים בפורמט של "24 שעות עם...". כחלק ממשבר גיל השלושים האישי שלו כתב את המחזה "נדל"ן" - דרמה משפחתית על אישה מבוגרת שבמשך שנים גרה בבית קטן על מגרש ענק בנווה־צדק. כשהיא נכנסת לקומה, מתחיל מאבק ירושה בין שני בניה, כשהאחד רוצה להקים את "נווה־צדק טאוארס" והשני מתנגד. "הדבר המדהים שקרה זה שההצגה עלתה, וחודש אחר כך גאה המאבק החברתי", מספר קובן. "המחזה היה מאוד רלוונטי, ובמובן מסוים זה גם הדבר הכי אישי שעשיתי".
בעוד שלוש שנים יגיע קובן לגיל ארבעים, והוא כבר חושש מהמשבר המפורסם הנלווה לכניסה לעשור החמישי. "אני מפחד מהלא־ידוע ומקווה שזה לא יקרה. אני באמת בתקופה של עשייה מבורכת, כל הזמן רץ ממקום למקום, אז אני מפנטז לקחת פסק זמן של שנה ולהשלים את הטיול הגדול שלא עשיתי אחרי הצבא. אולי בגיל ארבעים יגיע הזמן לטיול קרוואנים עם אשתי והילדה. אולי".
אקו"ם