ראשי » תרבות » במה

פמיניזם שייקספירי: מחזה מצחיק על נושא מעיק

המחזה האלמותי "אילוף הסוררת" בגרסת הבמאי אודי בן משה מודד את המרחק מאיתנו לשוויון מגדרי באמצעות דאחקה לא מחייבת. קאדר 13 השחקנים המאלפים כובש ומצחיק את הקהל והתרגום של דורי פרנס גורם לו גם לחשוב

עם יד על הלב, אם "אילוף הסוררת" היה נכתב בימינו, כנראה שלא הייתה ניתנת לו זכות קיום. היו מאשימים אותו בשוביניזם, בהיאחזות פנאטית בהשקפות שטבען חלף מזמן וביחס מעוות בנוגע לאהבה, ממון והקשר ביניהם. כפי שכותב המתרגם דורי פרנס בתכניית ההצגה העולה כעת בבית ליסין, סביר להניח שהצופה המודרני יתקשה לקבל את מונולוג הסיום של קתרינה, שכולו כניעה מוחלטת לבעלה-מאלפה, כי ברור שבעולם מתוקן הדברים לא צריכים להתנהל בצורה הזו, אפילו כשמדובר בדאחקה לא מחייבת שמבהירה שהדרך בינינו לשוויון מגדרי רחוקה כמרחק ישראל מפדובה, העיר האיטלקית בה מתרחשת העלילה השייקספירית.

עוד כותרות ב-nrg:
• עד כמה רחוק רון אלוף ילך בשביל כסף?
• הישרדות: כשרוסלנה התרגשה מאייל גולן
• הכנסת מעשירה את אוצר הקללות הישראלי
• אלירז שדה: "שי חי פסיכופת, דורסני ודוחה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

זאת הסיבה שהבמאי אודי בן משה שובר את גבולות האשליה התיאטרלית ומעניק למסרים הבעייתיים גוון פמיניסטי מתוך כוונה מחויכת "לחזור אל הזמנים הטובים", כשתפקידי הגברים והנשים בחברה היו מובנים מאליהם ואיש לא ערער על טיבם. אל המסגרת נוצק הסיפור המוכר על בפטיסטה מינולה, אבי שתי בנות שמהוות הפכים גמורים: קתרינה המרדנית, חמת המזג, שלא לומר הבהמית, וביאנקה, כליל השלמות, שאחריה נשרכים מחזרים רבים הנאלצים לחכות עד שתינשא הבכורה.הקערה מתהפכת כאשר מופיע מאהב מפתיע בחיי הבת הארורה, פטרוקיו שמו, ההופך אותה – דווקא אותה – למריונטה אנושית משועבדת להפליא, כשהתמה המיתית של קבלת מרות גברית בידי אישה מסובבת את העלילה על ציר חסר מנוחה. מחזה מצחיק על נושא לא ממש מצחיק – בנמצא; כוונות טובות – בשפע; אווירת קומדיה דל'ארטה משוכללת – אכן; גגים משופצרים – יש; קיצוצים בטקסט שלא פוגעים במהות – גם כן; אבל הפקת ראווה שכזאת נעשית למה שהיא בגלל שכל פרט ופרט בה טוב כשלעצמו וכולם תורמים לתוצאה הסופית במידה שווה.

• יהודים רעים: הקאמרי ניצח בקרב על החי
• "מר ורטיגו" בגשר: שיעור בדמיון ובתיאטרון

"אילוף הסוררת" של בית ליסין מבטיחה לצופיה הנאה שלמה. התרגום שיצר פרנס אמנם בעל ארומה מליצית, אך הדיבור סלנגי ועכשווי. העיצוב (התפאורנית לילי בן נחשון, התאורנית קרן גרנק ומעצבת התלבושות אורנה סמורגונסקי) בטעם טוב ונקי, עד לשלב שבו העניינים יוצאים מכלל שליטה, ואז הקו המסודר נשבר בצעקנות סגנונית מקסימה.

קאדר השחקנים המפואר (13 במספר) הם גנבי הצגה אחד-אחד: מיה דגן כקתרינה מתחילה במלוא כוחה ומסיימת צייתנית, ויובל סגל כפטרוקיו הוא דון ז'ואן כובש שמטרתו "לפנק, לפנק, לפנק" (תצוגות משחק משובחות משניהם, שמפיקים ניצוצות מדמויותיהם). אילן דר משליט סדר כאב, ואגם רודברג חיננית כצעירה המחוזרת.
• מטלנובלות לקלאסיקות: כשרודברג פגשה את שייקספיר
• ילדים לנצח: תחנות התרבות של אבי גרייניק ועידן אלתרמן

ידידיה ויטל כלוצ'נצ'ו מלא ברק, המחזרים המיומנים אבי גרייניק ומורדי גרשון, והנושאים בתפקידים השירותיים האשף הקומי יניב ביטון, אור בן מלך, ויטלי פרידלנד ויקיר שוקרון, ויוסי סגל ואלברט כהן האהובים בהופעות אורח, סוגרים את רשימת האנסמבל החלומי.

בן משה נקט בבימוי "ישראלי" למהדרין, רווי בגינונים "שלנו" שנלקחו מכאן ומעכשיו, ואופי ההגשה לעתים נמרץ מדי. הבחירות המבדרות שנעשו מוכיחות את עצמן. עידון - ולו הבסיסי ביותר - הוא כל מה שחסר להשלמת התמונה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg