מצא את הצפון: יפתח קליין קשמונאי גאה
באמצע החיים החליט יפתח קליין לעזוב את הכל ולנצל את ההזדמנות שניתנה לו – לנהל את התיאטרון הצנוע של קריית שמונה. בראיון הוא חולק בכנות גדולה את המחירים הכבדים שהוא נאלץ לשלם, אבל גם את רגעי האושר, כמו לקום בבוקר בקיבוץ מנרה ולראות את הלבנון
"אני במאניה-דפרסיה", אומר יפתח קליין בהתייחס לשינויים הגדולים בחייו, עם המעבר לניהול תיאטרון בצפון הרחוק.עוד כותרות ב-nrg:
• לא הכל אבוד: טל פרידמן מגניב כרוני
• אלירז שדה: "שי חי פסיכופת, דורסני ודוחה"
• איך אומרים האק באנגלית? זגורי בדרך לארה"ב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"יש ימים שאני מרגיש שאני מהלך על ענן ומרגיש שהכול הולך בדרך חיובית והנה התכנית קורמת עור וגידים, ויש ימים שאני פשוט דופק את הראש בקיר בגלל הבירוקרטיה, אילוצי תקציב, תפישות עולם שונות, והמחיר המשפחתי שאני נאלץ לשלם".
כלומר?
"כל חצי שבוע אני עוזב את הבית, משאיר את המשפחה מאחור ונוסע לקריית שמונה, זה בכלל לא פשוט, ואני בסך הכול עסוק בזה הרבה יותר ממה שחשבתי שאהיה עסוק בזה, כל כולי שקוע בזה".
נשמע שתפסתי אותך ביום לא הכי טוב.
"יכול להיות, מה שטוב הוא שיוצא לי גם לשחק. שהמשחק הפך להיות ממש חופשה בשבילי. כל מה שלא קשור לניהול התיאטרון הפך להיות מעין בריחה כזאת נעימה. מצד שני, ישנן גם תחושת סיפוק גדולה, כבר עולה הצגה שנייה שלנו, מאז נכנסתי לתפקיד, 'קצרים של סתיו' והצגת יחיד – 'שירלי ולנטיין', לפי המחזה שגם הפך לסרט מצליח".
• "יהודים רעים": הקאמרי ניצח בקרב על החי
• "מר ורטיגו" בגשר: שיעור בדמיון ובתיאטרון
• פמיניזם שייקספירי: מחזה מצחיק על נושא מעיק
לפני חמישה חודשים החליט השחקן יפתח קליין לעשות שיפט של 180 מעלות בקריירה, להתפטר מתיאטרון הקאמרי, שם שיחק בשנים האחרונות בתפקידים ראשיים, ולקחת על עצמו את הניהול האמנותי של תיאטרון מראה בקריית שמונה, שם הוא שוהה כמחצית השבוע, הרחק ממשפחתו - אשתו הסופרת שירי ארצי (כן, בתו של) ושלושת ילדיו, מהלך לא פשוט בכלל שמצריך הקרבה אישית וגם ירידה משמעותית בהכנסות.
למה? לפי קליין, יש בזה מעט מתחושת המיצוי העצמי, מעט ציונות ואחריות חברתית וכמות לא מבוטלת של יצר הרפתקני מובנה. ויש כאן גם סגירת מעגל - קליין התגלה כנער בסדנת משחק בטבריה, ועכשיו, הוא הולך לגלות את השמות הבאים בגליל העליון ולהעלות את קריית שמונה, בירת כדורגל בגליל העליון, גם על מפת התרבות הישראלית.
• "הרולד ומוד": ההצגה המפתיעה של 2015
• המתאבד מרקיב על במת התיאטרון הלאומי
• עמוסה ונועזת: דנינו הולט מדבר שפה חדשה
"קצרים של סתיו" (יוצג בתאריכים 27-28 בינואר, בבית ציוני אמריקה, תל אביב), בה קליין משחק ואת חלקה גם מביים, היא הצגה המורכבת משלושה מחזות שונים מאת המחזאים האמריקאים ניל לביוט ודניאל רייץ, כשכל מחזה מבוים על ידי במאי אחר. על אף הזמן הקצר בתפקיד, כבר עתה אפשר לנקוף לזכותו של קליין משיכת כמה מהשמות הכי גדולים מהמרכז, בהם במאי הטלוויזיה יריב הורוביץ והבמאי מיכה לבינסון. את המוזיקה כתב הגיס, בן ארצי, ובנוסף לקאסט המקומי משחקים גם לירז צ'רכי ושמעון מימרן.
"במחזה הראשון, 'פרחי היקינתון', יש שני הורים שנפגשים בפארק, הורה של ילד ופדופיל מורשע. אני משחק את דמותו של ההורה המודאג. הכרתי את המחזאי ניל לביוט כששיחקתי במחזה שלו 'שמנה' בקאמרי, והוא אחד הקולות הכי בולטים היום בארצות הברית.
"זה מחזה על שתי דמויות שישובות על ספסל בפארק, בהתחלה לא מבינים מה הקשר ביניהם ולאט לאט הולך ומתברר שאחד מהם הוא פדופיל מורשע בעברו והשני הוא אב לילד ששמע על האיש הזה מהבן שלו הקטן. זה מפגש לא סטנדרטי במובן הזה שמצד אחד אפשר בהחלט להבין את הדאגה של האב, ומצד שני אתה רואה את המצוקה של הפדופיל שאומר, 'שילמתי את חובי לחברה וזכותי לשבת פה'".
הדילמה הזאת מוכרת לך?
"יש לי סיפור שאולי יכול להיות דומה - יש לנו ווטסאפ קבוצתי של הגן של הבת שלי, אחת האימהות כתבה יום אחד על הפועלים הערביים שעובדים בבניין ליד, שכל אחד מאיתנו ההורים יכול להגיע ולהגיד להם 'קחו את הדברים שלכם ותעופו מפה, לא תעבדו פה היום!'. זה מה שהאבא הזה עושה בהצגה, הוא אומר לו 'קח את הדברים שלך ותעוף מפה, אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים!', אז במתח הזה בין דאגה מובנת לצדק, ניל לביוט הצליח להראות את שני הצדדים, להכניס אותך ללב של שתי הדמויות. זה גם כתוב כמותחן אז הצופים דרוכים כל העת".
מחזה נוסף בהצגה, "נפוליאון בגלות" ביים קליין בעצמו. "זה מחזה שכתב התסריטאי ההוליוודי דניאל רייץ', שמספר על אמא שחוזרת הביתה ובנה בן ה-25 יושב ומשחק במשחקי מחשב. בהמשך מבינים שהבן נמצא על הקשת האוטיסטית והיא צריכה לנהל איתו שיחה חשובה כי היא חזרה מביקור דרמטי אצל הרופא שלה ותוך כדי כך נחשפת מערכת היחסים המרגשת בין האמא לבנה".
בחירות אמיצות. למה לא הלכת על קומדיה קלילה כדי להתחנף לקהל המקומי?
"המחזה השני של לביוט שמביים מיכה לוינסון הוא קומדיה. אחד כאמור מותחן ואת השלישי ניתן לכנות מלודרמה. אז זה מגוון. מדובר בערב של תיאטרון מאוד איכותי, אמנם שלושת המחזות לא קשורים אחד לשני ובכל זאת עולה איזו תמונת מצב מעניינת על העולם שאנחנו חיים בו היום".
מה היה הטריגר לכתת רגליך לצפון?
"אני חושב שבעיקר תחושה של חוסר סיפוק, חוסר מיצוי, כי נכנסתי למקצוע הזה עם הרבה חלומות ואני יכול להגיד שאת רובם הגשמתי, ובכל זאת משהו היה חסר. לחזור בתשובה כרגע לא בא לי, לצאת למסע חובק עולם אני לא יכול להרשות לעצמי כי אני צריך להמשיך לממן את המשפחה, אז נותר לי לנסוע לקריית שמונה".
ואיך אתה מתחבר לקשמונאים?
"קשמונאים? זה מונח חדש בשבילי".
תושבי קריית שמונה, בניב המקומי.
"אה, עוד לא שמעתי אותו...".
לאט לאט.
"כן, אה...? סך הכל אני מאוד נהנה מהם ומרגיש שמקבלים אותי בזרועות פתוחות, את כל מי שרציתי לפגוש פגשתי, פתחו לי את הדלת, כולל ראש העיר נסים מלכה, ומנהלי בתי ספר, מלונות, ראשי ועדי העובדים של המפעלים באזור ועוד. המשימה הראשונית שלי היא לחדש את האמון של הקהל המקומי בתיאטרון מראה".
תיאטרון מראה הוקם לפני יותר מעשרים שנה על ידי השחקן מנחם עיני ("הלהקה") מתוך חזון פיתוח התרבות בפריפריה. מאז פטירתו של עיני, התיאטרון בעל התקציב הזעום (סביבות חצי מיליון ש"ח בשנה בתמיכת משרד התרבות) נאבק על מקומו במפת התיאטרון הישראלי וגם בקרב הקהל המקומי. כיום המנכ"לית היא חגית רובין ולאחרונה התיאטרון זכה בפרס הפרינג' על הצגת הליצנות המקסימה ללא מילים "To Life", שלמרות הפוטנציאל העצום שלה להרצות בפסטיבלים בחו"ל, מעולם לא יצאה את גבולות ישראל.
"אני שמעתי כבר המון סיפורים על ההיסטוריה של תיאטרון מראה, ומה שהבנתי שקרה הוא שהתיאטרון אף פעם לא הצליח ליצור זהות אחידה עם קריית שמונה", מסביר קליין. "כשמנחם עיני ז"ל הקים את התיאטרון, הוא הגיע עם המון כוונות טובות והמון אמביציה, אבל ההצגה הראשונה שהעלה הייתה מלאה סקס ואלימות ומאותו הרגע קריית שמונה שמה איקס על התיאטרון ומאז לא הצליחו לאחות את הקרע. נכון לעכשיו זו המטרה העיקרית שלי, לאחות".
בעבר סיפרת כי החלטתך הושפעה מגלי המחאה החברתית. אפשר להגיד בלי בושה שהמעשה שלך הוא אקט ציוני ממדרגה ראשונה?
"יכול להיות. אמנם עשיתי זאת ממניעים של חוסר סיפוק אישי, אבל מדובר למעשה בהתאבדות כלכלית, ויש בזה גם מסר שהוא מעבר לזה, מסר של ערבות הדדית. אין שום סיבה שלקריית שמונה לא תגיע תרבות איכותית ולתושבים שם לא תהיינה ההזדמנויות שיש במרכז ולא התקציבים שמוזרמים למוסדות התרבות במרכז".
"כן. כל ההנהלה כאן עובדת בחצי משרה. אי אפשר לעבוד ככה, אי אפשר להרים עסק כשהמשווקת היא בחצי משרה. כולי תקווה שיטו לכך אוזן במשרד התרבות, אמנם טרם נפגשתי עם השרה אבל היו מסרים שעברו ואנחנו חותרים להפוך מבחינת הגדרת משרד התרבות לתמיכה, מיוזמה לקידום התיאטרון לתיאטרון רפרטוארי קטן. כל הרפרטואר כבר פרוש לשנה וחצי קדימה ואני מאוד מקווה שיתאפשר לי לממש אותו".
בנוסף, קליין פתח סדנת משחק לצעירי האזור, ובכך סגר מעגל עם ההיסטוריה הפרטית שלו כנער בפריפריה שזכה להזדמנות והתגלה בסדנת משחק דומה.
"פתחתי קבוצת צעירים מגילאי 15- 20 אותם אני מכשיר בעצמי וזה הדבר הכי קרוב ללבי. אני מאוד רוצה גם לערוך סדנאות כתיבה ולהוציא מתוך האזור כותבים חדשים ומקוריים, קולות חדשים, גם להביא כותבים טובים שיכתבו במיוחד בשבילנו, כבר יש כמה על הפרק, מפני שתיאטרון חייב למצוא את הזהות האישית שלו".
לאחרונה חזרת מצילומי סרט חדש בבולגריה.
"הצילומים הם בשבילי הקלה גדולה והשתחררות מהניהול, כי בניהול יש משהו כיפי אבל שואב בלי סוף. בסופו של דבר אני שחקן, אז עם כל העניין וההרפתקה יש אספקט שמאוד משעמם אותי - השיווק, היח"צ, הפגישות. זה לא קל לחדש את האמון המקומי בתיאטרון, יש לו את ההיסטוריה שלו והוא מוכר בגליל, אבל מבחינת מפת התרבות הישראלית, הוא עוד צריך להשריש את עצמו", קליין אומר במבט מפוקח ומעורר בשומעיו את הרצון להירתם למסעו השאפתני.
אתה מתגורר בקיבוץ מנרה כשאתה בצפון. איך זה להתעורר בבוקר לקור הצפוני?
"אני עכשיו מתרגל לזה, אבל כשאני מתעורר שם בבוקר אני מודה לאלוהים, אלו פשוט רגעים של אושר. אם דיברנו בהתחלה על מאניה-דפרסיה, אלו הם רגעי המאניה, ללא ספק. מצחיק אותי שאנשי הגליל יורדים עלי - 'מה, אתה גר בחור הזה?', אפשר לחשוב... כל הגליל זה חור אחד גדול".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם