אונס קבוצתי במתנה: מחאת האמנים עולה שלב
התערוכה/מיצג "מתקן 27", מעלה את הפורנוגרפיה האמנותית לרמה חדשה. גן ילדים מוצף בדם ומקדש נתניהו הם רק חלק ממופע הפרפורמנס, שמוכיח שוב שהמדיום הוא המסר. התזמון לא מקרי
"מתקן 27 הוא עבורנו בראש ובראשונה, השלב ההתפתחותי המתקדם, הנאור והטהור ביותר של חופש הביטוי והדמוקרטיה הישראלית. בשם מדינה יהודית-דמוקרטית ולמען עידוד התרבות הקהילתית בדגש על מורשת ואהבת המולדת, אנו גאים לאפשר לכל אמן רדיקלי באשר הוא, בהבדלי דת גזע ומין, את חופש הביטוי המוחלט, בתוך כותלי מתקן 27".
עוד כותרות ב-nrg:
• לא קלאסי: השירים הגסים של מוצרט
• לא הכל אבוד: טל פרידמן מגניב כרוני
• ג'ני אמזונה במטבח ולירון אכלה אותה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ציטוט זה פותח את התכנייה של "מתקן 27 - אמנות תחת השגחה", מיצג/תערוכה של תיאטרון קליפה שאצרו (וברוח הקונטקסט, גם "עצרו") עידית הרמן ואריאל ברונז. השניים בנו תרחיש קיצוני לפיו 15 האמנים שמציגים באירוע הם אסירים שכלואים במתקן לשלושה חודשים, משום שאמנותם נתפסת כחותרת נגד ערכי היסוד של מדינת ישראל.
• זוכה פרס הציונות: גם לדבר על כיבוש זה ציוני
• כמו פשעי דאעש: תערוכה על חורבות תל אביב
• עובדים זרים: השראה צבעונית לקרמיקה שחורה
• ההאשמות בדבר צנזור מוחמד בישראל הגיעו לבריטניה
עיצובו של המקום דחוס, תזזיתי ורועש, שילוב מעניין בין יופי לכיעור ובין עומק לקיטש. בכמה עבודות ניתן לראות דימוי אסתטי ש"מתלכלך" או נסדק בהדרגה. "פיל", אובייקט לבן עצום מימדים שיצר דימיטרי טולפנוב (מייסד שותף של "קליפה" שהלך לעולמו ב-2015), שוכב על צידו ומייצר לצד ההתפעמות מהיופי גם תחושה חזקה של חידלון. ב-"Shit will Hit the Fan" של קזויו שיונוירי, מניפות יפניות לבנות מעוטרות בקישוטי חרא בזמן שהיא עצמה שוכבת או נעה באלגנטיות בתוך תיבה מלאה בחומר חום. ב"מת העולם נשרף הים" של דרור ליברמן, תנועותיו המיומנות והמלוטשות של הפרפורמר נפגשות עם גדר תיל קרה וענקית, ושירתו העדינה, שנשמעת לפרקים כמו זמר חסידי, מתגלה כשיר המייחל לכך שיישרפו כל האייקונים התל-אביביים: כסאות הנוח בים, הפיצוציות, ועל הדרך גם הקריה ובית אריאלה), "כי אין מציל".
בכל העבודות גם מודגש המתח בין צורה לתוכן. הפרפורמנס של עודד צדוק, "אני מתכוון לעשות לך", מבוצעת לאורה של מנורת יזכור גדולה ומציגה בדיוק את ההיפך מטקסית ממלכתית: הוא מנקה במים את כף רגלו של אדם מהקהל אך מבקש שיעשה לו מהתחת ריבה; הוא מתיישב על ברכיה של אישה ומחבק אותה בעדינות, ומבקש ממנה אונס קבוצתי כמתנה לחג. המיצג של עמי קם, "שלולית", מבוצע בחלל שמעוצב כגן ילדים מוצף בדם, ובו מקיים האמן הפעלה של שירי ילדים לגיל הרך. גם כאן נוצר ניגוד חריף בין ההתנהלות הכריזמתית ושובת הלב של קם לדימויים הנחרזים: "בא גדוד של חיילים בסדיר/ שפך על התינוק את כל הסיר".
וכמתבקש מאמנים חתרנים, סמלי המדינה מותקפים בלי חמלה: ארתור אסטמן הופך ב-"נשקיעה" את דגל ישראל לציור של מגן דוד מוקף ברובים, טנקים ורימונים. "כולם תוצרת ישראל!", מבטיח האמן ברגע של פטריוטיות אירונית. רותם נחמני מציגה את המחרוזת "שירים ששרתי בחושך", ומשבשת את הקאנון של הזמר הישראלי - "באלה הידיים עוד לא פיניתי כפר" או "כחול ולבן, זה צבע שלילי/ כחול ולבן, צבעי אשמתי". עבודתו של אנטון אברמוב, "אומה מצטיינת", מזמינה כל אדם בקהל להציע את מועמדותו להצטיינות, לא משנה מאיזה נימוק, ואי אפשר שלא לתהות אם מדובר בביקורת מכוונת על תפיסת המצוינות שנקבעת באמצעות טקסים כמו הענקת פרס היצירה הציונית.
גם האקטואליה מובאת בצורות מופרכות ומעוותות יותר או פחות: ביצירתו "יצחק" מציג גל וולינץ סדרה של צילומים (מעובדים, כמובן) אשר מתארים את הרומן המתמשך בינו לבין ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין (עבודה זו היא היחידה שצונזרה חלקית). האמנית Oum Kultuv מציגה את "יא חביבי" - פס ייצור של מוצרי צריכה (ממטבעות, כדורגל ועד טבעות ומדבקות לציפורניים) על טהרת דמותו הנערצת של בנימין נתניהו, מנהיג העם. ויש גם גומחה שמעוצבת כ-"מקדש ביבי", שם ניתן להצטלם עם הקמעות, לקבל ברכה ולהביע משאלות.
התזמון של התערוכה/מיצג אינו מקרי: שנת 2015 נרשמה כקרב אגרוף בלתי נגמר בין אמנים ואנשי תרבות לשרים מירי רגב ונפתלי בנט, כשבמוקד הזירה הרצון לשמר את חופש היצירה והביטוי אל מול הדרישה לקדם אמנות ותרבות ראויה, לא בהכרח לפי פרמטרים אמנותיים אלא בהתאם לערכי הדת והלאום. גם מיקומו של האירוע אינו שרירותי: בית העיר, שפעם היה מקום משכנה של עיריית תל אביב, הוא כיום חלק ממתחם ביאליק המייצג את העיר העכשווית והעדכנית, שהיא גם אחד ממוקדי היצירה התרבותית והאמנותית בארץ.
• מירי רגב: צרת התרבות ואלופת הסקנדלים
• סוגרת חשבון: "עכשיו נראה להם מי זו מירי רגב"
"מתקן 27" הוא אירוע מתעתע. במבט ראשון נראה כי הוא מפספס את תפקידו הפוליטי ונופל לא פעם למקום של בידור טוב בשל תגובות הצחוק שרוב המופעים מעוררים בקהל. אך כשנותנים לדימויים לשקוע ולצרחות לשקוט, מבינים שהישגם האדיר של הרמן, ברונז והאמנים הוא ביצירת שפה אסתטית שהיא בבואה מדויקת עד כאב של החברה הישראלית בנקודת (השפל?) הנוכחית שלה. שהרי שלולית הדם או תיבת החרא אינן שונות מהפורנוגרפיה החזותית שהתקשורת מעניקה לנו על בסיס יומי מזירות אסון ופיגועים, והעימותים המתלהמים בין ה"אסירים" במתקן לצופים ה-"שתולים" הם בסך-הכל הדים של הטוקבקים שמזהמים את הרשתות החברתיות או הרפש המילולי שנשמע בתדירות רבה מדיי בבית הנבחרים שלנו.
מדובר, אם כן, באירוע שבו המדיום הוא המסר: התרחיש ההזוי של "מתקן 27" הוא תמרור אזהרה שמתריע מה יקרה אם תשתרש כאן מדיניות שתפעל באופן עקבי "ליישר קו אמנותי עכשווי עם הקו המדיני העכשווי" (מתוך התכנייה). ככל הנראה, מה שיקרה הוא כאוס, דומה מאד לזה שמתרחש (ביצירתיות רבה) במתקן, אך גם עשייה אמנותית שתדע להשיב אש בכל הכוח. וכל מה שיש לומר על כך הוא - "כפיים!".
אקו"ם