אורנה בנאי: "קשה לי, אבל אני אוהבת את הארץ"
היא מסכימה שהתל אביבים קצת מנותקים, טוענת שממשיכים להצביע לנתניהו רק מתוך מסורת, חיה בשלום עם החזרה בתשובה של אחיה ועדיין רואה בהתנחלויות מכשול. רגע לפני גיל חמישים, אורנה בנאי נוסעת עד לאפריקה כדי לגלות מה משותף לה ולבנה, ומספרת על הדבר היחיד שהיא מתחרטת עליו
אהבת בעלי חיים היא סמלה המסחרי של אורנה בנאי. אפילו לבית הקפה שבו אנחנו נפגשות היא מגיעה מלווה בשני כלביה, ברונו וסופי, שמתרוצצים בין הכיסאות ומצליחים לחלץ גם מהממורמרים שבסועדים חיוך מתרפק.
עוד כותרות ב-nrg:
• לא קלאסי: השירים הגסים של מוצרט
• לא הכל אבוד: טל פרידמן מגניב כרוני
• ג'ני אמזונה במטבח ולירון אכלה אותה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני שבועות אחדים יצאה בנאי עם אמיר, בנה היחיד, לשמורות הטבע הפראיות של טנזניה. כבר בתחילת המסע צוותו השניים לבני זוג מבאר־שבע, שגילו שהם עומדים להעביר שבוע שלם בג'יפ עם אחת הנשים המוכרות והמצחיקות בטלוויזיה הישראלית. "אני מניחה שזה היה להם קצת מוזר, אבל הם התאפקו ולא אמרו לי את זה", מספרת בנאי.
למה דווקא אפריקה?
"מבחינתי זו הייתה הגשמת חלום. הרי מי לא רוצה לנסוע לאפריקה?".
בשדה התעופה הטנזני היא נחתה היישר לתוך החוויה האפריקנית, בטיול של חברת "עולם אחר", המארגנת טיולים גיאוגרפיים וחופשות חווייתיות ברחבי העולם. "בכניסה לטרמינל חיכו לנו הג'יפים, הרקולסים גדולים ומרשימים שנראה ששום דבר לא יכול עליהם", מספרת בנאי. "לא נתנו לנו הרבה זמן לחשוב, לקחו אותנו מיד לטרנגירי, אחת מהשמורות המרשימות ביותר במדינה, שמתאפיינת בסוואנות עצומות ובמגוון גדול של בעלי חיים. הנהג המקומי והמקסים שלנו פתח את גג הג'יפ ואמר 'ברוכים הבאים לספארי'. נעמדנו, הרגשנו את הרוח נעימה ומלטפת, וחיכינו למפגש הראשון שלנו עם הטבע הפראי והסודות שלו. החיות הראשונות שראינו היו עדר של פילים. לא הצלחנו להתאפק ופשוט צרחנו בהתרגשות. מיד אחרי זה ראינו משפחה מדהימה של ג'ירפות, ואז חזירי בר ואיילים ואינסוף חיות - חגיגה לעיניים וללב".
השכנים ההולכים על ארבע, היא גילתה, לא תמיד מאירים פנים לנופשים. "בלילה ישנו בלודג', שזה מין מלון שטח שנפוץ בשמורות טבע. המתין לנו שם זוג קנדי שהתאהב באפריקה, נשאר שם ופתח מקום למטיילים. החדר הוא בעצם אוהל גדול, עם מקלחת ושירותים. הכול היה נוח מאוד, אבל גם הבהילו אותנו עם אינספור הוראות. כל אחד צויד במכשיר קשר, והזהירו אותנו שלא נצא מהאוהל בלי ליווי, כי החיות פשוט מסתובבות שם. ובאמת כשחזרנו מהארוחה נדהמנו לגלות מול העיניים עדר של באפלו".
נתקלת במראות של ציד?
"קשה לי מאוד לראות חיות מתות, ובכלל קשה לי לראות דם. ציוותו לנו מדריך מקומי שהיה מסוגל לזהות לפי הריח חיות שמתקרבות. הסתובבנו באיזו שמורה ופתאום הוא אומר שאנחנו מתקרבים למשפחה של צ'יטות. הייתה שם אמא עם שני גורים, והוא הראה לפי שפת הגוף שלהם שהם לקראת ציד. אגב, אצל הצ'יטות מקובל שאחרי הציד הראשון האמא נוטשת את הגורים, ומשם הם ממשיכים לשרוד לבד. הם חכמים, נפטרים מהילדים בגיל צעיר, לא כמו אצלנו שהילדים יושבים לך בבית עד גיל 35.
"לא רחוק משם הסתובבו איילות תומפסון, ואת רואה את הצ'יטות מתבייתות על אחת מהן ומחכות. המדריך אמר לנו שזה יכול לקחת הרבה זמן, אבל אם נהיה סבלניים, נראה טרף. הצ'יטות התחילו לנוע, ופתאום האם עצרה והם חזרו למקום שלהם והתבייתו מחדש על עדר של גנו. נאמר לי שהגנו זו חיה לא חכמה, וכשהסתכלתי לה בעיניים לא היה לי ספק: מדובר בחיה סתומה".
וכשאת רואה את האכזריות של הטבע, זה לא מערער את האמונה שלך בתמימות של בעלי החיים?
"לא, כי זה לא מגיע מרוע, אלא אך ורק מהישרדות. את לא יודעת על מי עצוב לך יותר - על זה שנטרף או על זה שנשאר רעב. בטבע יש משהו צודק ומדויק, כשכל חיה ניזונה ממה שהיא צריכה כדי לשרוד. אנחנו בני האדם מונעים מאינטרסים ומכוונות רווח, ואז ממציאים דליקטסים כמו כבד אווז. מעבירים חיה גיהנום כדי שלנו יהיה דליקטס לאכול. זה משהו שרק אדם יכול לעשות".
את טבעונית?
"לא, בעשר השנים האחרונות אני צמחונית. אני מודה שאני לא שלמה עם איך שאני חיה, מרגישה שאני עושה לעצמי הקלות. ניסיתי כמה פעמים להיות טבעונית, אבל זה לא עובד. אני מצליחה להחזיק מעמד שלושה ימים עם כל המתכונים, ואז נשברת".
המעברים החדים של בנאי מעצב להומור ומרצינות תהומית למוד מבודח ועליז, משתקפים אפילו במוזיקת ההמתנה בטלפון שלה. בשיחה הראשונית שלנו זה עוד היה "אנא בכוח", וכעבור כמה ימים, לאחר שחברים העירו לה שזה מדכא, היא כבר החליפה לשיר סמבה עליז. אבל גם בחסות הסמבה, קיים פער בלתי נתפס בין התדמית הטלוויזיונית של בנאי – הבטוחה בעצמה, המצחיקה עד דמעות, אחת שאנשים יפחדו להגיד לה מילה לא במקום - לבין בנאי של המציאות. אישה רזה ומצטנעת, שמדברת בלחש, ומלאה בתיאורים רגשניים ואמהיים.
"כן", היא מודה, "בחיים אני אחרת, פחות מרגישים את הקומיות וההומור ויותר את הצד הכואב".
ואיך היית באפריקה?
"הכל מהכל. הייתי גם אמא, גם חובבת בעלי חיים, וגם מישהי שיש לה בדיחות מצחיקות על מה שהיא רואה. היו לנו למשל הרבה דאחקות על המקומיים, שבואי נאמר - הם לא מאמינים בסבון. לטנזנים גם יש מין וייב כזה שנראה לך שהם על טריפ, אבל הם לא. הם נורא צלולים וסחים, ובכל זאת פורצת מתוכם איזו שמחה פנימית, חום אמיתי ורצון נורא טבעי שיהיה לך טוב.
"היום הראשון של המסע נפל בדיוק על יום ההולדת ה־12 של אמיר. כולם התרגשו בשבילו וחגגו לו, וביום השני הגענו למלון אחר וגם שם חגגו לו, ונהיה קטע מצחיק, שבכל יום חוגגים לו במקום אחר. הטנזנים המקומיים שרו 'אקונה מטטה' וביצעו ריקוד מלהיב ומשמח. אמיר, הבן שלי, ממש נשבה בקסם שלהם. הוא למד מהר מאוד מילים בטנזנית, התחיל לתקשר איתם והפך לאחד משלהם".
יצא לך לשאול את עצמך האם אנחנו, עם כל תרבות השפע המערבית, מאושרים יותר מהם?
"אלו דברים שבאמת עלו. החיים שלהם לא קלים – בזמן הנסיעה ראינו בכפרים עוני קשה, ילדים רזים וחלשים. כל הסיפורים ששומעים תמיד על ילדים רעבים באפריקה - אנחנו פגשנו את זה מקרוב. אין שם תנאים טובים, אין רווחה, ועדיין יש איזו מין שמחה והתגברות, ראייה טובה על מה חשוב בחיים, וזה מקסים. הרבה פעמים אמרנו 'וואלה, צריך ללמוד מהם'.
"פגשנו בטנזניה שני שבטים - שבט המסאי, שהוא יותר תיירותי ועושה שואו, ושבט הבושמנים, שאצלו ראינו איך הם חיים על אמת. זה היה שוק. מדובר בשבט שמתנהל ממש כמו האדם הקדמון, עם אמונה פגאנית באיזה אליל. הם אפילו לא היו לבושים, אין להם מודעות כזו בכלל. הם חיים מציד, והטופ שלהם זה קופים. למזלם יש שם הרבה. הילדים נראו מוזנחים מאוד, עם מחלות עור קשות, הם לא נראו שמחים. המדריך סיפר לנו שהממשלה הציעה להעביר אותם ליישובים מסודרים, אבל הם לא הסכימו. זו תפיסת העולם שלהם. היה שם אנתרופולוג שסיפר שהם לא חיים עד גיל מאוחר. הצבעתי על אישה שנראתה בת שמונים, ואמרתי לו - הנה, יש זקנים. אז הוא אומר לי, 'היא מקסימום בת 55, לא יותר'".
אחרי חמישה ימי שטח בג'ונגלים של טנזניה הם הגיעו לזנזיבר. "מקום יפהפה, אפילו ביל גייטס קנה שם אי פרטי משלו", אומרת בנאי. "הגענו למלון מפואר, ויצאנו לטייל על חוף ציורי, עם חול לבן וים יפה ורגוע".
מרגיש כמו מעבר חד. אולי אפילו חד מדי.
"בהחלט. בדרך למלון עברנו בכפרים הארד־קור, שבהם את מקבלת את העוני לפרצוף. הרגשתי שאני נוסעת בתוך פח זבל ענק שחיים בו אנשים בתת־תנאים - כשאני בדרך לגן עדן. הקונטרסטיות הייתה לא נעימה. היה לנו קשה עם המחשבה שעובדי המלון משרתים אותנו ואחר כך חוזרים לתנאים האלה. כשחזרנו הביתה, אמיר אמר לי: 'אני רוצה לנסוע לשם שוב ולחלק ממתקים לכל הילדים באפריקה'.
"יצאנו בזנזיבר למה שהם קוראים צלילה עם דולפינים, אבל תכל'ס באותה מידה יכלו לומר שזו צלילה עם פילים. אין שם אף דולפין, לא עדכנו אותם שהם צריכים להגיע לאירוע. נסענו לאזור הצלילה בסירה קטנה ומצ'וקמקת, בשחייה הייתי מגיעה יותר מהר. ואז קופצים למים עם שנורקל, צוללים, ו־וואלה, לא ראינו דברים יותר מדי יפים".
דבר אחד יפה היא כן מצאה. "הבן שלי עלה על גדותיו. לחוות את זה ביחד, שנינו, להיות לבד מול הטבע הפראי הזה. היו רגעים שראיתי אותו כמעט בוכה מאושר. הוא גם ילד כזה שיכול להכניס את הראש שלו ללוע של אריה. אין לו פחד מכלום. הוא משוגע על בעלי חיים כמו אמא שלו".
בכלל, נראה שיש לכם קשר מיוחד.
"כן, אנחנו צוות, ואנחנו צוות טוב. זה היה מאוד אינטנסיבי. נסענו ביחד, ישנו ביחד. גם אם היו מיטות נפרדות, חיברנו אותן".
תמיד רצית להיות אמא?
"האמת שלא כל כך. הייתה לי דילמה מוסרית ביחס לקונספט של תרומת זרע, והתלבטתי מאוד אם לאמץ. ואז היקום פתאום הביא לי אותו. מין אפיזודה באמצע החיים, ופתאום אני בהריון. זה היה שוק. אני לא מאמינה באלוהים, אבל הרגשתי שהיצור הזה צריך להגיע דרכי, שאין מצב שאני מוותרת עליו".
עכשיו יש לי שאלה סטריאוטיפית: מזרחית מבאר־שבע שהופכת לתל־אביבית, לסבית, שמאלנית, אם חד־הורית ואוהבת חיות. הכי קלישאה של טיפוס שהיו צוחקים עליו בדרום.
"זה רק מראה לך שאסור לקטלג ואסור להגדיר. אפשר להיוולד במקום מסוים, אבל הכול תלוי בסוף בנפש שלך ובמה שאת סופגת ומרגישה. האחים שלי, אביתר ומאיר, כותבים שירים הכי רגישים ועדינים שיש. אנחנו בית כזה. גם ההורים שלי ואחותי הם אנשים עם רגישות־יתר. וכשיש לך רגישות־יתר, אתה סופג. גם את השמחה, וגם את הסבל".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"כשראיתי את אמא של אלון בקל (שנרצח בפיגוע בפאב "הסמטה" בתל־אביב – רמ"ב) בהלוויה של הבן שלה. אי אפשר היה שלא לבכות. כשהורים מאבדים ילדים זה נוגע לי במקום מאוד עמוק, והנשמה שלי נקרעת. זו תחושה שקורעים לך את הבשר".
את ילדותה בבאר־שבע היא מתארת כתקופה פראית ומלאת חופש. "חייתי כמו ילדה בדווית. פרא אדם, משחקת יחפה. אחרי הצבא עברתי לחיות בתל־אביב, למדתי משחק, והנושא של הזהות המינית התחיל להעסיק אותי".
לקח לך הרבה זמן לחשוף אותה.
"כי היו לי כל מיני פחדים ואיסורים מבחוץ. פחדתי מהמשפחה, מהסטיגמה, מזה שהתדמית הזאת תידבק בי ולא יתנו לי תפקידים. לשמור סוד כל כך הרבה זמן זה רע, זה מסוכן, וזה עלול אפילו לגרום למחלות. אני היום מדברת עם נוער הומוסקסואלי ואומרת - גם אם אתם יודעים שמישהו ימות בגלל זה, צאו מהארון".
את בעד אאוטינג?
"לא, אני ממש נגד. זה נראה לי אלים ופולשני ולא מוסרי, על גבול הפשע. אמרתי בעבר שזה מזכיר לי כת, הכפייתיות של 'מי שלא מעז להיות כמונו הוא מוקצה'. זו פנאטיות שלא מאפשרת לנו לשמוע דעות".
גם החילוניות המוחלטת שלך קצת מפתיעה, כשמדובר במישהי שבאה מבית מאמין.
"לגמרי. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה מדברת עם אלוהים ומבקשת ממנו בקשות, וזאת הייתה תחושה טובה, שיש לך מישהו שאוהב ומקשיב ומכוון אותך. אבל איכשהו, עם השנים, כל מיני מפגשים שלי עם אנשים מאוד שליליים פגעו וקלקלו את זה, והרחיקו אותי מאוד מלהאמין בטוב. אביתר אומר שאלוהים נמצא רק בטוב. וכשאני אומרת לו 'איך אתה מסביר את זה שאבא אונס את הילדה שלו', אז הוא אומר לי שאלוהים לא שם, שאלוהים הוא רק בטוב".
איך הגבת כשאביתר התחיל להתקרב לדת?
"אני רק דאגתי שזה לא יגרום לקרע בינינו. זה לא קרה, יש לנו קשר מצוין, וזה מה שחשוב לי. אנשים שחוזרים בתשובה, זה בדרך כלל מגיע ממצוקה, ואביתר עבר כמה דברים בחיים. אני באמת מרגישה שאלוהים חסר לי בחיים, אבל נורא קשה לי להאמין בו בגלל הכאוס ששולט בכל מקום. אני מקנאה באנשים שיש להם היכולת והפריבילגיה להאמין באלוהים".
את דרכה המקצועית החלה בנאי בלימודי משחק בבית הספר של ניסן נתיב, משם עברה לבמות הסטנד־אפ של מועדון הקאמל קומדי קלאב. דודו טופז זיהה את הפוטנציאל והעניק לה פינה בתוכנית שהייתה לו בערוץ הראשון.
הפריצה הגדולה שלה הגיעה בסוף שנות התשעים בזכות "לימור" - דמות שגילמה לראשונה בתוכנית הטלוויזיה "אקשן", ולאחר מכן בחמש עונות של "רק בישראל", לצדו של ארז טל. משם הליהוק לסגל הקומיקאים של ארץ נהדרת היה כמעט טבעי, כשבמקביל כיכבה בדרמה הקומית "אמאל'ה". בשנת 2009 עזבה את ארץ נהדרת לטובת "מצב האומה" של ליאור שליין בזכיינית רשת – או בגלגול הנוכחי, "גב האומה" בערוץ 10. שם היא אחת מחברי הפאנל הקבועים, "למרות שמאז שגורי אלפי עזב יש קצת כיסאות מוזיקליים".
למה באמת לא עשו לו מסיבת פרדה כמו שצריך? קרה שם משהו?
"ממש לא. לדעתי, הגיע הזמן מבחינתו לתוכנית משלו. נדמה לי שהיו לו מחשבות שמדי פעם הוא יגיע לגב האומה, אבל בסופו של דבר הדברים התגלגלו אחרת והוא מצא את עצמו עמוק בתוך התוכנית החדשה".
• התוכנית החדשה של גורי אלפי: סצנה של פיצול אישיות
"למה? שליין הוא לא שמאל בכלל".
ימני־לייט, וקצת הולך שמאלה לאחרונה.
"וטוב שכך".
אתם לא רואים בעיה בכך שההרכב של תוכנית סאטירה בפריים־טיים הוא כל כך הומוגני בדעותיו?
"אני לא חושבת שזה מכוון. איכשהו, פשוט אין קומיקאים שמתאימים. רוב האנשים שעוסקים בתחום הבידור, מה לעשות, באים מהשמאל".
אולי אם הייתם מחפשים טוב הייתם מוצאים.
"את מעלה פה שאלה מעניינת. אני לא כל כך מעורבת בענייני המערכת, אבל לפי דעתי אין איזו אג'נדה או כוונה לא להביא פאנליסטים שהם בעלי דעה ימנית. אין קו כזה, בכלל לא. פשוט לא הגיע מישהו שמתאים. אבל מה זה שמאל? זו תפיסת עולם שהיא יותר הומנית, יותר רואה את האחר".
ביבי מככב בחלק ניכר מזמן המסך שלכם. זו צריכה להיות אקסיומה, שהוא מזיק לעם? אתם לא מכבדים את זה שהעם אוהב את ביבי?
"כל כך הרבה שנים שביבי הוא ראש ממשלה, ואיך שלא תסתכלי על זה, המצב פה לא טוב. קשה לי להבין איך אנשים ממשיכים להצביע לו. אולי מדובר בסוג של שטיפת מוח או הרגל. כמו שאתה רגיל לאכול שניצל ויהיה קשה לך לעבור לטופו, ככה גם אנשים שמים 'מחל'. זה עניין של מסורת".
למי את הצבעת?
"למרצ".
היית פעם בהתנחלות?
"אף פעם".
לא קצת משונה שאתם עושים תוכנית סאטירה על ישראל, צוחקים על מתנחלים, ומעולם לא ביקרת בהתנחלות? זה לא מחזק את התדמית של חבורת תל־אביבים שגרים באותם שניים־שלושה רחובות?
"נכונה האמירה על תל־אביבים בכלל, שאנחנו קצת מנותקים. זה לא שאני לא פוגשת ימנים. אנחנו לא חיים באפריקה. אני מודה שיש לי בעיה מוסרית עם ההתנחלויות, כי אני באמת רואה בהן מכשול".
אם יזמינו אותך להופיע בהתנחלות, תבואי?
"תלוי. בהתנחלויות הקיצוניות אני לא רואה את עצמי מופיעה, אבל עם ההתנחלויות שיש בהן אנשים פחות קיצוניים ופחות משיחיים, אין לי בעיה. יש לי בעיה לראות תמונה של ילד מתנחל מרביץ לזקן פלסטיני, ולצערי ראינו תמונות כאלה".
איך את מרגישה לגבי אירועים כמו ההצתה בדומא?
"זוועת אלוהים. בושה".
בימי "צוק איתן" גררו ההתבטאויות הפוליטיות של בנאי תגובות זועמות, ואפילו הביאו להפסקת השתתפותה בפרסומות של "מנו ספנות". "האמת שזאת הייתה אי־הבנה", היא אומרת על הסערה שחוללה. "אמרתי אמירות שהן בסך הכול הומניות".
אמרת שאת מתביישת בעם שלך.
"זה התייחס להתלהמות שהייתה כלפיי. פתחתי את האינטרנט, ראיתי 900 הודעות שמאחלות לי למות, ועל זה אמרתי שאני מתביישת בעם שלי. התגובות האלה הגיעו בגלל האמירה שלי ביום הראשון של המלחמה, ש'לא, אל תצאו, כואב על כולם, כואב על הערבים וכואב על היהודים'. גם אמרתי על ביבי שהוא אימפוטנט. אני עומדת מאחורי זה גם היום. מה אמרתי? באמת, מה אמרתי? אבל אנשים היום הם מחרחרי ריב ומלאי זעם ואלימות, ואנחנו רואים את זה בכל מקום. מה שכן, התזמון שלי היה בעייתי מאוד. אסור בזמן מלחמה לדבר".
שקט, יורים?
"ותנו לצה"ל לנצח".
תרצי שאמיר יתגייס לצבא?
"לא".
אפילו לא לתפקיד במודיעין?
"הוא ילך לצבא, אבל לא לקרבי. אין מצב. בשביל מה? לא נעים להגיד, אבל המלחמות היום לא מוצדקות, ולא שווה לאף ילד למות בשבילן. אז נשלח אותו לחיל וידאו. מקווה שיש כזה".
חשוב לך שהוא ימשיך לגור בארץ?
"כן, מאוד. אף פעם לא עברה בי המחשבה לעזוב. אני מאוד אוהבת את המקום הזה. זה המוכר, לפה אני שייכת. זה העם, המראה, הכול. אנחנו נראים ישראלים ואני אוהבת את זה. קשה לי עם הכוחניות, עם גסות הלב שיש כאן לפעמים, אבל אני אוהבת את הארץ".
את מרגישה ציונית?
"אני מרגישה ישראלית".
כל המשפחות המפורסמות דומות זו לזו, אבל נדמה שהבנאים בכל זאת נתפסים כייחודיים: לא מייחסים את ההצלחות שלהם לפרוטקציה, רק לכישרון. "אולי כי כל אחד הוכיח את זה", מסבירה אורנה את התופעה. "אם ייצא בנאי חדש, יכול להיות שכן יגידו שיש לו פרוטקציה. גם לי אמרו את זה בהתחלה. כשהופעתי אצל דודו טופז ביקשתי שיציג אותי בתור אורנה בנאי במלרע, שלא יקשרו אותי. אבל זה לא עזר, כולם זיהו אותי כי אני קופי של מאיר".
• והפעם נועם: האזינו ליוצר החדש מבית בנאי
רוב המשפחה מוזיקלית, אבל את פנית דווקא להומור.
"מה לעשות. האמת שגם האחרים מצחיקים, אבל הם בחרו במסלול של המוזיקה".
ועלייך ב"גב האומה" צוחקים שאת זייפנית.
"נכון. הם צודקים. זה לא נעים, אבל הפסקתי להתווכח".
מה באמת הקטע של השירים בתוכנית? אתם כולכם די מזייפים שם.
"זה צורם, הא? ממש קקופוניה. אבל כולנו אוהבים לשיר, זאת בעיה. יש פה איזה חוסר התחשבות בקהל. אנחנו נשיר ואתם תסבלו. טוב, יש לך הרבה הערות בונות, אני אגיש בכתב לליאור שליין. להפסיק עם השירים, ולהוסיף פאנליסט ימני".
את אוכלת סרטים עם הגיל?
"כן".
למה?
"מבאס אותי להזדקן. אני גם במקצוע שבו המראה חשוב. הרוח שלי תישאר צעירה לנצח, זה ברור. אני אינפנטילית, יש בי משהו מאוד ילדי. אבל המראה משתנה, אני יודעת שהוא משתנה, וזה מדאיג אותי".
את מפחדת מהיום שבו תפסיקי להיות רלוונטית?
"בטח שאני מפחדת. אני מאמינה שהוא יגיע, וזה מפחיד. כי אני לא בתיאטרון, אני לא נמצאת בשום מסגרת קבועה שבה יתנו לי תפקידים של סבתא כשאתבגר. אני אצטרך להמשיך בדרך שלי כמו שהיא הייתה עד עכשיו, וזו לא דרך רגילה".
גם הסגנון של ההומור הולך ומשתנה, נהיה מאוד פייסבוקי.
"נכון, אין מה לעשות. תמיד יש ערגה לתקופה שבה הכול היה יותר תמים. הקצב של היום הוא מפחיד, איך שהכול מתפתח ונהיה מכונה גדולה, פחות אנושית ופחות עם נשמה. ואני לא יודעת לעשות משהו אחר, רק עם הנשמה. אז אם לא יהיה לזה ביקוש, הלך עליי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם