אי נוחות נהדרת: 5 הצגות הפרינג' של החורף

טשטוש זהויות בין כובש לנכבש, התמודדות חברים ותיקים עם חזרה בתשובה, רצח על רקע נטייה מינית, הצגה שמתגרה בתיאטרון המסורתי וטרגדיה יוונית המתורגמת למסיבת עיתונאים בעברית צחה: אלו הן חמש הצגות הפרינג' החמות של התקופה

ההצגות הגדולות של הבמות הקטנות. מתוך ''מדיאה'' צילום: דניאל קמינסקי

"המתנחל" (תמונע, בהפקת "קבוצת עבודה"), שמוגדרת כ"קומדיה שחורה על הצד האפל של המצפון האנושי", מגולל סיפור קטן על זוג צעיר שנמצא רגע לפני המפגש עם חווית ההורות וגבר זר ונכה, חבר ילדות של הבעל, שהתייתם מאביו ופולש לדירתם מסיבה לא ממש ברורה. הקלחת המבעבעת של המטענים הרגשיים מובילה למערכת יחסים פרוורטית בין הצדדים, שמשפיעה על חזות הבית מבפנים ומבחוץ.

לפחות למראית עין, המחזאי נעם גיל ("סופה של בדיחה" שלו הוצג בהבימה ב-2007) כתב ריאליזם מוחלט. במישור היותר סימבולי-פוליטי, זוהי מטאפורה מתעתעת לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולטשטוש הזהויות בין כובש לנכבש. אמנם, אין לכך אזכור בריש גלי, אבל דווקא לגישת ההפוך על הפוך יש כוח מיוחד, שהרי ההצגה לא פועלת בחלל ריק וכולה מצב מתמשך אחד, שאמור לרמז על סיטואציה אחרת.

• דני גבע: כולם מחפשים אהבה בפייסבוק
• גילה אלמגור: גם אני יודעת לשנוא, ועוד איך
• מצא את הצפון: יפתח קליין קשמונאי גאה

עניינים רבים נותרים בגדר סוד מתוך כוונה להפקיע את ההתרחשות מהמקום האישי לאוניברסלי, מהספציפי לחסר ההקשר, מההזוי והמקרי לאפשרי בהחלט. הבמאי יגאל זקס "מקלף" שכבות טקסט נסתרות לכדי תלת שיח שיש בו איום, רתיעה, גילוי והסתרה. כששרשרת המצבים מתפתחת והדמויות מרגישות שסוגרים עליהן מלהתפתח, זקס אפילו מצליח להתוות אימה על הבמה.

אוהד קנולר בתפקיד עודד כריזמטי כתמיד, ומביע מצוקה מהעמדות שבהן הוא ממוקם: גבר, בעל, חבר, הורה לעתיד ובעל דירה, לא בהכרח בסדר הזה. מעיין וייסברג כאלונה מצוינת כאישה הנרתעת, כאם הפוטנציאלית והרעיה השבירה. יעקב זדה-דניאל כזכריה משובח בבניית דמות אפלה, אומללה ורבת פנים, שמציתה דרמת מוסר סביב השאלה מי היה כאן קודם.

"המתנחל" הוא מצג שמותיר אותך באי נוחות הולכת וגוברת.

מההזוי והמקרי לאפשרי בהחלט. מתוך ''המתנחל'' צילום: ליאת אדלר

שלושה חברים הכירו בצבא, ליתר דיוק - בלהקה צבאית. מאז נישאו, הקימו משפחות והתמקצעו, אך עד היום הם מבלים יחדיו בערבי גברים עם פוקר ובירה. באחת מאותן פגישות, שמתקיימת לאחר תקופת יובש ממושכת, מתגלה שאחד מהם התקרב לדת והתחיל בתהליך חזרה בתשובה. המאורע המחולל - שנוחת בהפתעה - מתווה מחדש את יחסיהם.

זו עלילת "פול האוס בשלושה מהלכים" (תמונע), שכתב וביים בן ישראל לוין, שועל ותיק בזירה התיאטרונית, שחווה בעצמו את התהליך של הדמות שהוא מגלם. התיאטרון בעל הרכיבים האוטוביוגרפיים מוביל למעין ניסיון לעבד חוויה אישית ובחינת תגובת החברה לחילוני המתחזק המדגמי, באמצעות אבות טיפוס שאמורים אולי לאפיין מוטיבים שונים בחייו.

מעבר לכך, הטריו עוסק בחברות כערך. הדרמה נעה סביב האתגר שבהתמודדות עם שינויים בחיים באשר הם, והקומדיה משתעשעת - שלא לומר מתרפקת – על רגעים רווי אמת אנושית. הפרטנרים של לוין, שמשחקו ישר וכן, הם יפתח קמינר במשחק חשוף וסחבקי ושי זביב הנמרץ. המחזה נקטע לפני שהוא ממצה את פוטנציאל הפיתוח שלו, אבל הצפייה בו מהנה למדי.

בחינת תגובת החברה לחילוני המתחזק. מתוך ''פול האוס בשלושה מהלכים'' צילום: גדי דגון

חשבתי על שירה בנקי כשצפיתי ב"וינסנט ריבר" (תיאטרון תהל). קשירת הקשר בין המחזה מאת פיליפ רידלי (שעלה בבכורה בלונדון ב-2000) למציאות בלתי ניתנת לשליטה. המילים המוטחות לאורך המחזה קשות, עצובות ואף פוצעות. מכל מקום מבליחים היבטים מקומיים של להט"בופוביה ושנאת זרים, לצד רגעי אמת וחמלה הנרקמים בתוך הסיטואציה הרגשית, הרוטטת והדחוסה. כלל האמצעים הללו יוצרים אירוע בימתי חי, קטן ומשכנע, שפשוט מזיז משהו בלב.

אניטה, אישה דהויה ומורכבת, שכלה את בנה וינסנט כשנרצח על רקע נטייתו המינית. כשהיא אורזת את משא חייה, ולמעשה גם קצת נפרדת מהעבר, מגיע אליה דייוי, נער אבוד, שמתכחש לעניינים אישיים שחבויים בו וקשורים אליה. יחסי השניים באותן השעות הדחוסות שהם חולקים יחד מהדהדים סבל עמוק שמקנן בתוכם באופן משותף ונפרד בו בזמן.

אין שום אלמנט שיסיח את הדעת מעבודת השחקנים: מירב גרובר אסופה, אצורה, מופלאה, בשיער קצוץ ובקול חנוק, וכאבה מהדהד למרחקים. אבי מצליח עומד למולה בנוכחות מתריסה ונוקבת. הבמאי ומעצב החלל יובל כרמי הוביל אותו ואותה להלך עוצמה שקטה על הקהל.

"וינסנט ריבר" תעלה בתאריכים 7-8.2.16, יום ראשון ושני בשעה 21:00, תיאטרון תהל.

מופלאים. מירב גרובר ואבי מצליח ב''וינסנט ריבר'' צילום: לואיז גרין

שירי ג'ורנו וצוותה בתיאטרון הידית שבפרדס חנה מחזיקים בשפה אמנותית ששייכת להם. עבודותיהם מבוססות על האמונה שתיאטרון לא חייב להישען על חומר כתוב וביצוע מובנה, אלא יכול לנבוע מניסוי וטעייה שיובילו לתוצאה קצת אחרת מהמקובל. לכן "יתומים", יצירתם החדשה, היא משהו שקשה מאוד להגדיר בצורה חד משמעית, ונדמה שהכנסת ההצגה לקונספציה מסוימת רק תגרע ממה שיש לה להציע.

זהו חקר רב פנים בנושא הילדות, ההורות והיתמות, לונה פארק מקורי שעיסוקו בחיבור התודעתי שבין עבר להווה, אמירה קהת חושים על חיים טובים ונאיביים. ג'ורנו, בשיתוף המבצעים התוססים איתי דורון, דיצה משולם, טלי הירשפלד, יהודה לזרוביץ, קלאודיה דוליצ'י וקרין שטאנג, מציעה לאורך הצפייה מגוון פרשנויות מעניינות להשתוללות התיאטרונית. לא מעט קטעים נראים כאילו תלושים מהמסגרת הכללית, אך בכולם מוצאים הדים ליתרונות של שיטת העבודה.

הנס פלדה (שמוגדר כשותף ליצירה, מעצב חזותי ושחקן) מצוין במיוחד. הוא מביא צורה, המולה ותנועה לתפאורת בית הצינורות המתפרק והסחרחר. שווה להתעכב על היופי הגלוי והנסתר שב"יתומים".

אמירה קהת חושים על חיים טובים ונאיביים. מתוך ''יתומים'' צילום: נואית זכאי

"מדיאה", הטרגדיה של אוריפידס, היא בגדר "הכל צפוי והרשות נתונה" ליוצר המודרני. כמובן שהאתגרים והמכשולים שבעצם ההעלאות המחודשות שקורמות עור וגידים במרוצת השנים רחבים לא פחות מהאפשרויות הרבות כל כך להתמודד עמה, ועדיין נדמה שהסיכוי גדול בהרבה מן הסיכון.

הבמאי המבטיח מאיר בן סימון מריץ כבר כשנה את גרסתו לקלאסיקה בנוסח עברי בהיר שהתקין בן בר שביט, תחילה באולם נחמני ולאחרונה בקאמרי 4. זו הפקה שמנגישה את היסוד הבלתי נתפס בדמותה של מדיאה עד לסוף המר כמסיבת עיתונאים מתוקשרת ומתועדת משלל כיוונים, ומבצעת את מלאכתה בקצב טוב ואמין עם סף ריגוש גבוה.

• "הרולד ומוד": לחגוג את החיים בתיאטרון ב"ש
• פמיניזם שייקספירי: מחזה מצחיק על נושא מעיק
• "מר ורטיגו" בגשר: שיעור בדמיון ובתיאטרון

נילי צרויה המעולה כמדיאה בונה בצעדים מדודים כרונולוגיה של זעזוע אשר "מצדיקה" לכאורה שרשרת רציחות מחרידה. הכאב שלה אסתטי, כמעט קליני, ולפרקים מצליח להלך אימים פשוטו כמשמעו. אנחל בונני בתפקיד ביכורים על במה מקצועית כריזמטי כיאסון. יוליה פרידמן, רעות ברדה-לוי, הללי נגר וסוזנה פפיאן הן בנות המקהלה הנשית, מעין עיתונאיות חוקרות שנשלחו לסיקור הנעשה בקורינתוס, ואיתן איציק אבל, אבינועם שן-צור, בהט קלצ'י ונדב בן הלוי.

ביחס לראשוניות של ההצגה, לחידוש הפרשני שבה ולחריקות הסגנוניות שקיימות פה ושם, מגיע לבן סימון שאפו על עשייה מעודנת ומרשימה.

קצב טוב ואמין עם סף ריגוש גבוה. מתוך ''מדיאה'' צילום: דניאל קמינסקי