שטח אש: רועי שרון בצד של המדינה
על השריפה בדומא ("חבל שזה היה צריך לקרות כדי לשנות את הדיסקט"); על התקשורת השמאלנית ("הסיקור של המתנחלים כיום מאוזן שבמאוזנים"); על מפעל ההתיישבות ("מצבו מעולם לא היה טוב יותר ויציב יותר") ועל תג מחיר ("הם מסוכנים, אלימים ועזי מצח"). כשפז"מ של עשור ככתב התיישבות מאחוריו, רועי שרון עולה להתקפה
למתנחל הראשון שרועי שרון הצליח לעצבן קראו הרב ויינשטוק. הוא היה המחנך שלנו בכיתה י' בישיבה התיכונית קרני־שומרון, ובסוף שנת הלימודים ההיא מצאנו שנינו את עצמנו, יחד עם עוד שלושה פושטקים מהמחזור, בסכנת הדחה מהישיבה. כמה מאיתנו הצליחו איכשהו לשרוד ולעלות לכיתה י"א אחרי חודשיים של בחינות מפרכות על חשבון החופש הגדול, רועי נשלח אחר כבוד ללמוד באור עציון.
לאחר שנת גלות אחת חזר, וסיים איתנו י"ב. אנחנו חברים מגיל 16, וצועדים בשבילים מקבילים בעולם התקשורת הישראלי כ־15 שנים. בשנתיים האחרונות כוכבו דורך בתפקיד כתב ההתיישבות של ערוץ 10, עם רצף של חשיפות וסיפורים בלעדיים שמצליחים לא פעם לעצבן לא מעטים בימין האידיאולוגי העמוק. כאמור, רועי מכיר את הנוהל הזה מגיל 16 לפחות.
עוד כותרות ב-nrg:
• "משה איבגי ידוע כאחד שאוהב מגע"
• האח הגדול: המצית שהדליק את שי חי
• השורדת האולטימטיבית עזבה את האי
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני חודשים אחדים, הגיע הכעס כלפיו לכדי אלימות. שרון הגיע לסקר את פינוי בית הכנסת בגבעת־זאב, ומצא את עצמו מותקף על ידי עשרות נערים בקריאות נאצה שהתפתחו לחיכוך פיזי. היום, ממרחק הזמן, הוא מתאר את שעבר עליו: "הרגשתי חוסר אונים. מדובר בקבוצה שרובה נערים בני 14־16. אני גבוה מהם בראש, מבוגר מהם ברבע מאה. הותקפתי מילולית ופיזית, והאינסטינקט הוא להדוף, להחזיר כאפה להוא, להגן על עצמי. היה לי חשוב לצאת מהסיפור הזה במצב טוב, לא רק פיזית.
"אני יודע שהאירוע מצולם ב־12 מצלמות שונות, והיה לי חשוב לא לצאת ממנו עם הזנב בין הרגליים. מצד שני, אני חייב להחזיק את הידיים קשורות מאחורי הגב כדי שבטעות לא אתן מכה או סטירה לילד בן 15. בסוף, הוא נער ואני עיתונאי בן 40. שחלילה לא אסנן קללה שאצטער עליה, וזה בהחלט עמד על קצה הלשון. צריך להבין שמתוך ארבעים חבר'ה שצעקו, בעצם רק שניים ידעו מי אני ולמה צועקים בכלל. מדובר בשני פעילי ימין ידועים.
"השאר, אני מעריך, לא שמעו עד אז את שמי ולא ראו כתבה אחת שעשיתי. והם צועקים, ולא מרפים. מי שלא מכיר אותי ראה בטלוויזיה מישהו קוּל, אבל בפנים הנשמה נשרפת. לי הם צועקים שאני בוגד? שאני פוגע בעם ישראל? אני יודע שעוד שלושה ימים אלך למילואים בבקעה, אותי הם יחנכו? הם צעקו שאני משת"פ של השב"כ. מה זה אומר בכלל? השב"כ הוא הקג"ב? זה השב"כ שלנו. אני לא עובד בשב"כ, אבל גם אם הייתי, זו תעודת כבוד עבורי. אני רוצה להיות משת"פ של מדינת ישראל. אני בצד של המדינה".
שרון, נשוי למעין, כוריאוגרפית ומרפאה בעיסוק, מתגורר בירושלים ואב לשלוש בנות, הוא כתב ההתיישבות הפעיל הוותיק בישראל, עשר שנים שהוא מתרוצץ על גבעות יהודה ושומרון. "ב־2006, כשערכתי את ערוץ nrg יהדות, פרש כתב ההתיישבות ב'מעריב'. אמרתי לרון לשם ולחיליק שריר, שהיו אז בכירים בעיתון, שאני רוצה למלא את מקומו. העורך הראשי אמנון דנקנר אישר מיד, ונכנסתי לתפקיד".
למה בכלל עניין אותך לסקר מקום שבו גדלת כמעט מגיל אפס?
"תחום השטחים מעסיק את כל העולם. אני לא כתב מוניציפלי ולא מתעסק בענייני חינוך, פלילים או תחבורה ביו"ש. אני מתעסק בסכסוך הישראלי־פלסטיני מנקודת המבט הזו, והיא מרתקת כל יום מחדש. ברגע שנכנסתי לתקשורת ידעתי שאני רוצה להיות כתב לענייני מתנחלים. לא אשתמש במילה שליחות, אבל ידעתי שכל מה שאעשה אבדוק טוב ואחקור טוב. שאציג את האמת על כל המורכבות שלה".
כלומר, הרגשת שהתחום מסוקר באופן מעוות.
"גדלנו במגזר שחי בתחושה שכולם רודפים אותו, וגם אני גדלתי כך".
באופן טבעי, בשנים האחרונות אחוז ניכר מעבודתו של שרון מתמקד בנוער הגבעות. הישגו הגדול ביותר עד כה היה חשיפת "סרטון החתונה" לפני כחודש, שבו נראים צעירים מאותה קבוצה קיצונית דוקרים את תמונתו של התינוק עלי דאוובשה שנרצח עם משפחתו בכפר דומא. לסיפור שמאחורי הסרטון נגיע עוד מעט, אבל עוד קודם אני מבקש מרועי להסביר איך זה שהביקורת כלפיו חורגת מזו שיש כלפי כתבים מקבילים אליו.
"בניגוד למה שנדמה, גם אחרי סרטון החתונה, קיבלתי מאות טלפונים והודעות ווטסאפ מהימין העמוק, כולל מיישובים כמו יצהר, שחיזקו ועודדו אותי. הם מזדעזעים מהרצח בדומא ומכל מה שקורה מסביב. בכלל, כדאי לעשות סדר בכל הנוגע לביטוי 'נערי גבעות'. בגבעות אין היום נוער, החבר'ה שם בני 30. הם עובדים בחקלאות, מיישבים את הארץ ולא רוצים לריב עם אף אחד. יש להם בוץ בין האצבעות, לא סולר. הפרת החוק שלהם מתמקדת בבנייה בלתי חוקית. אפשר להתווכח על זה, אבל לא מדובר בסכנה לדמוקרטיה או להתיישבות. מי שרקד בחתונה הם 'חבורת המרד'. מדובר בחמישים איש במעגל הראשון ועוד בערך מאתיים במעגל החיצוני שרואים במדינה משהו שצריך להרוס. זה מעין קרקס נודד שעובר ממקום למקום, בכל עימות הם נמצאים ולכן יש רושם שמדובר בהרבה אנשים. זה ממש לא המצב".
מקבוצה כזאת קטנה נשקפת סכנה למדינה?
"הם מסוכנים בגלל הכלים שבהם הם משתמשים באלימות, לא בגלל השאיפות שלהם להמליך פה מלך. אני מודה שהכתבות שלי משבשות להם את התדמית הציבורית, ואני עושה זאת לא כי אני רוצה לשבש, אלא פשוט מביא חומרים רלוונטיים. יש בקרב הקבוצה הזאת תפיסה מאוד מעוותת שבמסגרתה תמיד יבואו בטענות לשליח. סליחה, שרפו כאן משפחה. אולי תבואו בטענות למי שביצע את זה? אולי תבואו בטענות למי שרקד עם תמונה של תינוק שרוף? הרב אליעזר מלמד כתב לאחרונה על הקבוצה הזאת את האמת. הוא היה צריך את דומא כדי להשתכנע בכך שמדובר בנערים עזי מצח וחסרי דרך ארץ, שלא שומעים לרבנים, לא לח"כים ולא למח"טים. אם לסמוטריץ' קשה איתם, מה אני אגיד".
הם מצדם יטענו שאתה "מהרסייך ומחריבייך".
"הם נמצאים בקצה הימין, אבל השורש שלהם בכלל לא קשור לימין הישראלי. מה להם ולציונות הדתית? הם עצמם אומרים שהציונות היא משהו פסול שצריך לעקור ולשבור אותו".
"סרטון החתונה" שחשף שרון זעזע את המדינה, ובעיקר את הימין. מאחורי הסקופ הזה מסתתר סיפור מרתק ששרון מדבר עליו כאן לראשונה. "ידעתי על קיומו חמישה ימים לפני השידור. מישהו זרק לי בשיחת אגב שהתקיימה חתונה שבה דקרו תמונות של עלי דאוובשה. ארבעה ימים עשיתי שמיניות באוויר כדי להשיג את הסרטון ולא הצלחתי. הבנתי די מהר שהסרטון הרשמי, זה שצילם מי שהמשפחה הזמינה, כבר נמצא בידי השב"כ והמשטרה לחקירה. בשלב מסוים הסכימו להראות לי דקה מהסרט המקורי והבנתי שמדובר בסיפור ענק. אבל הם לא הסכימו לשחרר את הסרט לשידור בטענות שהדבר נמצא באמצע חקירה. היה לי ברור שאנשים נוספים צילמו את החתונה בסמארטפונים, כי זה מה שקורה בכל חתונה".
בשלב הזה אתה יודע מה המתחרים שלך יודעים?
"לא, וגם לא ניסיתי לברר. יצאתי מנקודת הנחה שאף אחד לא יודע, אבל במקביל הבנתי שיש פה שעון חול ומתישהו מישהו יעלה על זה. ההתלבטות שלי הייתה אם לשבת באולפן ולספר את הסיפור. היה לי ברור לחלוטין שהוא קרה, הרי ראיתי חלק ממנו. אבל הבנתי שזו תהיה רבע עבודה. אחרי עשרות רבות של טלפונים ושיחות נפגשתי עם אחד מאורחי החתונה שצילם את הריקודים בסמארטפון. גם הוא הבין שיש לו חומר נפץ ביד, אבל הוא מאלה שמתנגדים לדרכה של חבורת המרד. אחרי הרבה שכנועים, ביום רביעי אחר הצהריים קיבלתי את הסרטון לווטסאפ".
מה הרגשת באותו רגע?
"התקשרתי למנכ"ל חדשות 10 גולן יוכפז, שידע שאני עובד על הסיפור, ואמרתי לו שקיבלתי את הסרטון ושהאייטם הולך לשרוף את הטלוויזיה הערב. התאבדתי על הסיפור הזה כי הבנתי עד כמה הוא דרמטי. עד כמה יש פה הצצה לכת סודית. עד סרטון החתונה היה מאוד נוח לכולנו לומר שאת הרצח בדומא אמנם ביצעו יהודים – את זה הבנו – אבל האמנו שהם קמו בבוקר שלמחרת, הבינו שנשרפו תינוקות ואמרו 'אוי ואבוי, מה עשינו?' הסרטון הוכיח שלא היא. שהם שמחים שתינוק נשרף למוות. כשראיתי את הסרטון בפעם הראשונה הייתה לי בחילה של ממש. רציתי להקיא. לא רציתי להאמין שאחינו, תלמידינו, בנינו - מסוגלים לשמוח ולרקוד עם תמונה של תינוק שרוף".
איך צמחו מקרבנו אנשים כאלה? כשאנחנו למדנו בישיבה התיכונית אף אחד לא חלם לדבר על המדינה כאויב.
"בדור שלנו, הנער הכי פנאט עדיין הלך לגיבוש סיירות וראה במדינה ראשית צמיחת גאולתנו. בעיניי, מה ששינה את התמונה היא ההתנתקות. מפונים בני 22-16 גידלו את הדור הבא של נוער הגבעות. חבורת המורדים הם דור שלוש. צעירי המפונים רצו להקים מאחזים ולא נתנו להם. הם צברו תחושת עלבון ונבגדות. רובם התאוששו אחרי שנתיים–שלוש, נשארו עם הצלקת והמשיכו לממלכתיות. אבל הייתה גם קבוצה קטנה שנשארה עם הפגיעה, והיו גורמים שניצלו זאת. הנהגת ימין קיצוני שניצלה את המצב וגררה אותם למה שאנחנו רואים היום. הגולם קם על יוצרו לאט לאט, לא ביום אחד.
"הרב אליעזר מלמד היה צריך כנראה לראות בעיניים שנשרפת משפחה כדי לצאת בביקורת הכי חריפה שיצאה אי פעם מהימין העמוק כלפי החבורה הזו. גם השב"כ פתאום פענח בתקופה האחרונה עוד שבע הצתות. מה קרה דווקא עכשיו? לצערי דומא היה צריך לקרות כדי לשנות את הדיסקט. אם הייתי עושה היום את הסדרה על הציונות הדתית, אין ספק שלדומא היה מוקדש פרק בנפרד. היחס של הממסד והרבנים לנעשה בפרשה הזו תירשם בדברי הימים של הציבור הדתי בכל הקשור ליחס להפרת חוק".
היינו 42 תלמידים במחזור ה' של ישיבת השומרון בקרני־שומרון. שתי כיתות, שלוש הקבצות במתמטיקה, ורק שלוש אופציות עבשות למגמת לימוד: החכמים הלכו לפיזיקה, הסבירים לביולוגיה והאהבלים לגיאוגרפיה. כמובן שכל מי שלמד גיאוגרפיה גם למד בהקבצה של שלוש יחידות מתמטיקה. רועי ואני - כנראה אין צורך לציין, ובכל זאת - למדנו גיאוגרפיה ושלוש יחידות.
"אז, בניגוד להיום, לא היו הרבה ישיבות. כיום, מישהו כמוני שבסוף כיתה י' בקושי יודע כתב רש"י, מתקשה ללמוד שורה אחת בגמרא וגיליון הציונים שלו נע בין 50 ל־62, יכול ללמוד בישיבות שבהן יש בגרות ברכיבה על סוסים או במוזיקה. בזמננו, מי שלא היה מסוגל ללמוד בכל יום ארבעה שיעורים ראשונים גמרא, נחשב לבעייתי שבסוף יגמור באיזה תיכון דתי אומלל בכפר־סבא. איך אמרה אמא שלי, 'העיניים הכחולות שלך לא מספיקות'. הודחתי גם מקרני־שומרון וגם מאור עציון. הרב דרוקמן בכבודו ובעצמו הדיח אותי. לא הייתי הכי מופרע, לא הכי חצוף, לא עם הציונים הכי נמוכים. הם פשוט לא הצליחו להכיל מישהו טיפה שונה, טיפה לא מרוכז ועם צרכים טיפה אחרים".
היום היו דוחפים לנו ריטלין ונגמר הסיפור.
"ריטלין זה פתרון אחד, אבל לזכותה של מערכת החינוך הדתית ייאמר שכיום יודעים להכיל בה הרבה יותר גוונים. הכול נעשה הרבה יותר מקצועי. הרי מי היו הרבנים שלנו? חבר'ה עם כיפות שחורות שחלקם גדלו בעולם החרדי או הסמי־חרדי, לא אנשי חינוך. לדעתי רובם המוחלט לא למדו חינוך באקדמיה.
"עד היום יש לי צלקת מהתקופה ההיא. הנושא טעון מאוד. עובדה שלא היינו באמת טיפשים כמו שעשו מאיתנו. עשיתי בגרות אחרי הצבא, סיימתי תואר ראשון וגם שני בגיל 37. כל מה שהעבירו אותנו באותן שנים זה עוול שנגרם לנערים רבים כמונו כתוצאה מחוסר מקצועיות וחשיבה מקובעת".
כמי שהיה עד לחוסר סובלנותך כנער להיררכיה כלשהי, יכול להיות שאם היית נולד עשרים שנה מאוחר יותר היית הופך לנער גבעות?
"אני יכול להבין נערים בני 16 שראו את ההתנתקות או חטפו אלה בראש בעמונה, והחליטו שישראל היא מדינת אויב. כאמור, רובם התיישר מהר מאוד. אבל בניגוד לנוער שלא התיישר והגיע לאן שהגיע, לי תמיד הייתה יראה מהמורים וההורים שלי. גם כשהתחצפתי לרבנים והעיפו אותי, החוצפה הייתה לקנות יחד איתך בפורים חמור מכפר לקף (כפר ערבי סמוך לקרני־שומרון, א"ש) ולשים אותו בחדר המורים. או להביא את הטייפ לטיול שנתי ובכוונה לשים רשת ג' כדי לעצבן את הרב. לי לא היה האומץ לומר להורים שלי 'אתם לא מגבים אותי' או לומר לרבנים 'אתם בושה ליהדות וחפשו את החברים שלכם'. כיכר החתולות היה גם בזמננו, עובדה שלא הגענו לשם".
היינו 42 תלמידים בישיבה התיכונית, אבל עם השנים נותרנו 38. שילה לוי נהרג באסון המסוקים. רועי ארבל נהרג בפיגוע סמוך לדולב. ישי שכטר ואורי ביטון נהרגו בלבנון. רועי הוא בנם של אביגדור ועדי שרון, מוותיקי קרני־שומרון, שביתם שימש לי, כמי שהתגורר ביישוב עץ־אפרים המרוחק, כבית שני במשך שנות לימודיי בישיבה. מדובר במשפחה חמה ומסורה, תומכת נלהבת של ארץ ישראל השלמה, מפד"לניקים של פעם במובן הכי טוב של המילה. רועי לא נפל רחוק מהעץ.
כשהגיש לאחרונה את 'לונדון וקירשנבאום' שוחחו שם על החג הרוסי נוביגוד, ואור הלר שהגיש לצדו שאל אותו אם גם הוא חוגג הלילה את ראש השנה. רועי לא התבלבל ואמר להלר: "אני חוגג את ראש השנה בא' בתשרי". כמה ימים קודם, כשמנכ"לית ארגון השמאל הקיצוני "זוכרות" התארחה באולפן ודיברה על האסון שאירע ב־48', שרון קטע אותה ואמר: "האסון אולי קרה לפלסטינים, אנחנו ניצחנו וקיבלנו את המדינה שלנו".
הוא אוהב את הציבור שאותו הוא מסקר, ויש לו מילים חמות לומר עליו: "אני מת על המגזר − על מטורלליו וקיצוניו, מושחתיו וחרד"ליו. ביצהר מסתובבים שבעה אנשים עם כליה אחת לאחר שתרמו את האחרת. זה האחוז הכי גבוה בארץ. 70 אחוז מתורמי הכליה באים מהציונות הדתית. באליטות הישנות קשה לפרגן לכיפות הסרוגות. ישנו חשש טבעי שהם עומדים לאבד את בכורתם. אתה מסתובב ביישובים כמו איתמר, עלי ועתניאל, מתגוררים שם אנשים שכל רצונם הוא לעשות טוב ולהתחבר לעם ישראל, והם מרגישים שעושים להם עוול. ובאמת, קשה להציג את התמונה המורכבת הזו בטלוויזיה ביום־יום. ולמרות כל התקלות, עדיין מדובר במגזר שעסוק בלתרום ולשפר את החברה, לסייע כמה שאפשר, לחיות בצניעות ולעשות רק טוב לעם ישראל".
אבל כל זה לא אומר שאין לשרון ביקורת. אני מבקש ממנו להרחיב על ה"תקלות" כפי שהוא מכנה אותן, מעבר למעשים הפליליים של חבורת המרד.
"מצבו של מפעל ההתנחלויות מעולם לא היה טוב יותר ויציב יותר. כרגע אני לא רואה משהו שיכול לאיים על ההתיישבות. ולכן, סקר ערוץ הכנסת שחשף כי 43 אחוז מהציבור לא אוהדים את המתנחלים בגלל הכסף שהם מקבלים, חייב להדליק נורה אדומה. מדובר בציבור עם הלובי הפוליטי החזק ביותר בארץ. יותר מחרדים, קיבוצניקים או כל מגזר אחר.
"לצערי, יש בהנהגה הפוליטית גורמים שמנצלים את העניין ודורשים ומקבלים יותר כסף ממה שמגיע להם. הנהגת המגזר מדברת הרבה מאוד על ערבות הדדית בחברה הישראלית, אבל למעשה הפכה בהתנהלות להיות בדיוק כמו החרדים והתנועה הקיבוצית שדואגים רק לעצמם. אפשר להפסיק להתגונן ולהרגיש נרדפים. אפשר לגלות קצת נדיבות של מנצחים. אנחנו לא בשנות ה־80, אלה כבר לא ימי גוש אמונים. לא צריך להסיע קרוואנים ב־2 בלילה כדי להקים יישוב, ולא צריך לתחמן בשביל עוד גנרטור. אפשר לשחרר את הלחץ מהקופה הציבורית".
הנהגת המתנחלים לא תאהב לשמוע את הדברים הללו.
"הייתי מצפה מההנהגה של הציבור, רבנים למשל, שישמיעו את הדברים שהם אומרים בשיחות פרטיות. הייתי שמח לשמוע קול מהרב אלי סדן, הרב מלמד והרב מדן. שיגידו 'חבר'ה, אולי אנחנו לא צריכים 100 מיליון שקל לתשתיות במקום גבעת האולפנה, נבנה במקום אחר ונחסוך כמה עשרות מיליונים שיעברו לסל התרופות".
למה לדעתך זה לא קורה?
"אין להם מספיק ביטחון עצמי כלפי הציבור. כשנוח לך אתה מתרגל. לכן יש 'מענק אוסלו' בסך 100 מיליון שקל בשנה על הסכם אוסלו. למען השם, אנחנו 22 שנה אחרי אוסלו. או פיצוי על הקפאה שהתרחשה ב־2010. אם זה יבוא מהנהגת המתנחלים ולא מזהבה גלאון או שלום עכשיו, איזה אפקט חיובי יהיה כלפי המתנחלים. אי אפשר גם לומר כל הזמן שאנחנו הכי מוסריים ומצד שני להמשיך כך. תחליטו, אתם הרב קוק או הרב שך?".
רשימת הסיפורים הבלעדיים והחשיפות של רועי שרון מרשימה וארוכה. ספר "תורת המלך", הקלטות מוקד הביטחון בליל חטיפת שלושת הנערים, סרטון החתונה ועוד. אני שואל אותו איך מתמודדים עם היותו כתב בערוץ בעל רייטינג נמוך משל ערוץ 2, כלומר, לכאורה לא הבחירה הראשונה של מקור לחשוף בו את הסיפור. "לפי התיאוריה הזו", אומר שרון, "כל החשיפות והסקופים היו צריכים להיות בערוץ 2, וגם כל הופעות הפוליטיקאים. אבל בסוף, יש כ־300 אלף איש שרואים חדשות 10 מדי ערב וכולם לוקחים זאת בחשבון.
בתחום הספציפי שלי, מדובר במשהו שמבוסס ברובו על קשרים אישיים ושיחות רקע אגביות שלעתים מובילות לסיפורים גדולים. אף סיפור שלי שהגיע לכותרות לא התחיל מיחצן או דובר. הרבה מאוד כיתות רגליים וקשרים אישיים. וחוץ מזה, לעבוד בחדשות 10 זו גאווה גדולה. נותנים לי שם במה לכל מה שחשבתי אי פעם להגיד, מעולם לא נתקלתי בצנזורה − לא בדעות, לא בכתבות מגזין, ובכלל. גיבוי מוחלט ויד חופשית לעשות עיתונות".
דוגמה ליד החופשית ששרון מדבר עליה היה ניתן לראות בסדרה שעשה על המתנחלים, "360 אלף". למרות מה שנחשב כמקובל, שרון ידע מראש שבסדרה לא ידברו על תג מחיר, לא יככבו נערי גבעות ושאר מרעין בישין שמזוהים עם מתנחלים. ואכן, מה שהיה בה היו הצדדים הפחות מוכרים של ההתיישבות, הנורמליות והשגרה.
הניסיון שלך לא תמיד עובד לטובת המתנחלים.
"נכון, כי הרבה יותר קשה לערבב אותי. כתב שמתחיל היום את התחום אפשר למכור לו סיפורים שיהיו נוחים למקור. בעקבות רצח דפנה מאיר ז"ל התקשרו אליי ממועצה אזורית אחת, ואמרו שיש קב"טים שמוכנים לדבר בגלוי על כך שאין מספיק תקציבים להגן על היישובים. כתב שיקבל סיפור כזה יהיה מאושר. אבל אני מכיר את מה שקורה באמת. בדקתי בתקציב המועצה וראיתי שהיא מקבלת השנה 'מענק אוסלו' על סך 700 אלף שקל, תקציב 'פיצוי הקפאה' לא נמוך, מענק ביטחון – הכול יחד מגיע לעשרות מיליונים. חזרתי למועצה וביקשתי ממנה דו"ח הכנסות והוצאות. לא הסכימו לתת ואיימו שיתנו את הסיפור לכתב מתחרה. אמרתי להם שייתנו לו בכיף. אני לא כתב של 'שגר ושכח'.
ואגב, הספינים באים גם מהכיוון השני. הדו"ח האחרון של שלום עכשיו ששידרתי היה לפני כמעט שש שנים. למה? כי בעיניי לא רלוונטי אם יהיו עוד 300 יחידות בגלגל ועוד 800 באפרת. יש כבר 400 אלף מתנחלים, משנה אם יהיו 403 אלף? זה לא לטלוויזיה, מקסימום לציוץ בטוויטר. השורה התחתונה שבה אני גאה: עשר שנים בתחום ומעולם לא נתבעתי דיבה".
רמת הסיקור בתחום השתנתה עם השנים?
"הסיקור של המתנחלים כיום מאוזן שבמאוזנים. גם ב'הארץ' שנתפס כעיתון שמאל, יפרסמו בלי היסוס סיפור שמגיע מארגון זכויות האדם ביש"ע של אורית סטרוק".
יש לכך קשר למיסודו של פורום תחריר?
"באופן עקיף, כן. פורום תחריר, שמורכב מכתבי השטחים בכלי התקשורת השונים, נולד כשהתחלנו לבלות יותר מדי בהפגנות ומאחזים והמשכנו כל אירוע שקשור בעבודה, ביציאה לשוק מחנה יהודה. אחרי שלושה צ'ייסרים הכל היה נראה משעשע יותר, ונוצר בינינו קשר מעבר לסיקור השוטף. מפה לשם, רובנו כבר לא כתבי שטחים אבל אנחנו עדיין מסתובבים שם בשוק. כשיש קשר טוב בין הכתבים הסיקור הופך להיות רגוע ומאוזן יותר, אף אחד לא יורד מתחת לחגורה, ויש הבנה שגם אם יש תחרות, אפשר לשמור על כללי סיקור הוגן. זה מן סיכום בעל פה שנשאר עד היום".
וביחס של המסוקרים לתקשורת משהו השתנה?
"דני דיין, תמר אסרף, מלכה פיוטרקובסקי ואיתי זר (גילוי נאות: איתי למד אף הוא איתנו באותו המחזור בישיבה התיכונית, א"ש) מייצגים את ציבור המתנחלים הרבה יותר ממיכאל בן־ארי למשל, פוליטקאי חסר השפעה שבעיקר עושה רעש ושירות לשמאל. אז הרוב הדומם מבין שהימין בשלטון ושהמצב בסך הכול מצוין מבחינת המתנחלים. אבל כרגיל, המיעוט שעושה את הרעש בפייסבוק ובתקשורת מרגיש כל הזמן שחייבים לסמן מטרות ושחייבים להעמיק את הקרע בעם. והמטרות הכי קלות הן מערכת המשפט, הפוליטיקה, האקדמיה וכמובן התקשורת. כמו שלא תיקח מחייל את הזכות לקטר, יש בהתנחלויות מי שלא תיקח ממנו את תחושת הנרדפות. גם אם הוא בעצמו יהיה ראש ממשלה, הוא יבקר את עצמו".
אקו"ם