נגישות בתרבות: ח"כ אילן גילאון לא יוכל להגיע להצגה של בנו
השחקן עומרי גילאון משתתף בימים אלה בהצגה 'סקופ', בה הוא מגלם עורך עיתון קשוח וציני. לקראת הבכורה הוא מספר על בית אבא, מצר על התרבות הרזה אליה מובילה מדיניות השרה רגב ומתרגז על שלא יוכל להזמין את אביו, ח"כ אילן גילאון, לבכורה בכיסא הגלגלים
ראיון עם עומרי גילאון, שחקן תיאטרון הסימטה ובנו של ח"כ אילן גילאון, מחייב כניסה חזיתית בעוביין של מספר קורות כבדות, בהן פוליטיקה, הקשר המשפחתי וחוק הנאמנות בתרבות. אבל השאלה הראשונה המתבקשת, היא דווקא המרגיזה מכולן, בלי קשר לנטייה פוליטית כזו או אחרת, והיא נוגעת לנגישות התיאטראות לנכים ובעלי מוגבלויות.
אביך לא יוכל לצפות בך בבכורה.
"עד עכשיו אפילו לא חשבתי על זה", מודה גילאון הבן. "זה מאוד עצוב ומרגיז".
"כשלמדתי בבית צבי, עוד לפני חוק ההנגשה לנכים, אני זוכר שהמנהל גרי בילו ז"ל פנה אלי כדי שאדבר עם אבא, שיסייע להנגיש את אולם אלי ליאון לנכים. אני יודע שמאז נעשו שיפורים בהנגשת האולם. מעצבן שהנושא עדיין אקטואלי".
עוד כותרות ב-nrg:
• בר רפאלי: "אני לא רגועה"
• "משה איבגי ידוע כאחד שאוהב מגע"
• חברים נפרדים מגבי שושן: "ראינו את הקושי"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מתיאטרון הסימטה נמסרה התגובה כי "רוב אתרי התיירות ביפו העתיקה אינם נגישים לאנשים עם מוגבלויות, ובתוכם גם לצערנו תיאטרון הסימטה. בימים אלה נבנית תוכנית בראשותו של מנכ"ל עיריית תל אביב יפו לפיתרון נושא הנגישות במבנה המורכב של התיאטרון".
עומרי גילאון (37) גדל באשדוד, מתגורר בתל אביב. בוגר בית צבי מ-2008, שיחק בתיאטרון הספרייה, הבימה ותיאטרון קרוב של ניקו נתאי. בנוסף הוא גם זמר ומנגן על שלושה כלים - פסנתר, טרומבון ובס. בהצגה "סקופ" (15.2.16, תיאטרון הסימטה), מחזה מתח פוליטי חברתי מאת יאיר פקר ובבימוי סהר לחמי, הוא מגלם את עורך העיתון עמי, מי שמקשה על העיתונאי המוכשר בני (אסף ניב) לסייע לעבדול רחים הערבי-ישראלי, שנכדו זקוק לניתוח מציל חיים. המחזה עלה לאחרונה באמסטרדם ויעלה גם בברלין בספטמבר.
"אני מודה שהתפקיד הזה ממש הפוך מהאישיות שלי", אומר גילאון. "גם דעותיו הפוליטיות רחוקות מאוד מההשקפות שלי, אבל זאת למעשה הסיבה שבחרתי במקצוע הזה, להיות לפעמים מישהו אחר, לברוח מהחיים שלך ולחזור.
"ב'המלך ליר' בתיאטרון קרוב, אני מגלם את קורנוול לגלוסטר הזקן, תפקיד אף יותר סדיסטי ומנקר עיניים. אומרים שגם מי שהולך לאגרוף עושה את זה כדי לפרוק את האגרסיות, אז אני מוצא במקצוע הזה המון פורקן ודווקא אוהב לקבל דמויות שמנוגדות לי".
אגב השקפה פוליטית, אתה מגיע מבית מאוד פוליטי-חינוכי, איך הגעת דווקא לתיאטרון?
"עוד כשהייתי עובר, אמא שלי, יהודית גילאון, הייתה סטודנטית לקולנוע, וגם אחרי שנולדתי היא סחבה אותי להרצאות שלה. יש אפילו תמונה שלי יחד איתה בהפגנת סטודנטים מ-79' שפורסמה בשער האחורי של ידיעות. תמיד הייתה לנו חשיפה לאמנות ולמוזיקה בבית.
"בהתחלה מאוד נמשכתי למוזיקה ודרך זה הגעתי לתיאטרון מוזיקלי. לא יוצא לי מספיק לשחק במיוזיקלס, עשיתי את זה יותר בתקופת הלימודים בבית צבי. בימים אלה אני ממתין לתשובה אם התקבלתי לאודישן שעשיתי להפקה מאוד גדולה".
סערת ה'נאמנות בתרבות' של השרה מירי רגב לא פסחה על משפחת גילאון כמובן, וכשהנושא עולה בארוחת השבת, לבן עומרי כשחקן פעיל זה נוגע במיוחד. "זה נושא שכואב לי. עצוב לי ששרת התרבות אומרת שמצד אחד, ועם זה אני מסכים איתה לחלוטין, שהיא דואגת לייצוג שווה של כל התרבויות והסגנונות האמנותיים, ומצד שני היא סוגרת צינורות שאמורים לעזור לנו. יש גם אנשים שרוצים לראות מדי פעם איזה צ'כוב או איזה מחזמר של סונדהיים".
אתה נעלב מהגישה הזאת?
"לא נעלב, אני תמה. צ'כוב הוא האורים ותומים שלי, אני מעריץ גדול שלו, וזה מקובל עלי שישנם כאלה שלא מתחברים ולא אוהבים. אבל אם יש מיעוט שכן אוהב אז צריך לתת גם למיעוט הזה את מה שמגיע לו, אבל זה בכלל לא מה שקורה במדינה בזמן האחרון. המערכון שהיה לאחרונה ב'ארץ נהדרת' עם נפתלי בנט שאומר - 'שתוק, שתוק, הרוב קובע', מדויק. במקרה הזה, המדיניות של השרה רגב מעודדת מכירת להיטים לוועדי עובדים".
אבל זה הצורך השיווקי של התיאטראות - לקלוע לטעם הקהל.
"בתור ילד, אני זוכר שראיתי את 'בחורים טובים' בהבימה. הייתי בן 12 ואז התיאטרון בארץ לא היה חייב למכור את עצמו, הייתה תרבות לשם תרבות. היו הצגות פופולאריות יותר ופחות וכך גם הוכתב אורך החיים שלהן, אבל השיקול הכלכלי לא היה חזות הכול. היום לראות חנוך לוין זה דבר נדיר, אולי בפרינג' או בסטודיות למשחק".
לא פעם רואים את אביך מתעמת עם שרת התרבות בדיונים בוועדת החינוך והתרבות בכנסת. גם בבית הוא מתעצבן כשהנושא עולה?
"כן, בטח. אני חופר לו המון על הנושא, אז הוא מתעצבן עלי. כמו שתמיד הוא אמר, וכמו שהורי חינכו אותי, צריך לדאוד שלכולם יהיה טוב. זה קצת קטנוני להתבכיין שאין לי איפה לראות צ'כוב או חנוך לוין, בשעה שיש אנשים במדינה הזאת שאין להם מה לאכול או ניצולי שואה שאין להם כסף לחמם את הבית.
"אם אנחנו למדים מההיסטוריה של עם ישראל, ופה אני בטח הולך לעצבן הרבה אנשים, במשך 3000 שנה של היסטוריה יהודית לא הסתדרנו בינינו לבין עצמנו. בכל פעם הקמנו ממלכה, הכתרנו מלך והארץ שקטה עשרים שנה ואז עוד פעם נלחמנו זה בזה, והוגלינו, וחזרנו וחוזר חלילה. ההיסטוריה גם לימדה שהעם היהודי פורח דווקא בחו"ל ולאו דווקא כאן בארץ. היהודים הכי מצליחים בעולם לא נמצאים בארץ. אבל העיקר - מי שבורח מפה נקרא 'בוגד'".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם